מתוך היומן, 31 במאי 2000
לחיים ישראלי היקר שלום רב,
תודה על מכתבך הנלבב מיום ה-26 במאי, שפגש אותנו בדיוק בשובנו ארצה משהייה בת חודש בפאריס. במהלכה גם הוזמנו למסיבת מוצאי יום העצמאות של שגרירות ישראל וכן הצלחתי ליצור קשר עם בית-הספר הישראלי בפאריס ולתת בו שני מפגשים נחמדים עם ילדי הכיתות הנמוכות.
עכשיו לשאלותיך על "המושבה שלי":
1. דברי הנבואה של פייגע-דובה לדודתה בווארשה על חברת הביטוח ששמה ארץ-ישראל הם ציטוט מדוייק ששמעתי מפי ראובן ליכטנשטיין-בנאור, שהיה בן-דוד של אימי, מפתח-תקוה, ואלה המילים ששלחה אימו לקרוביה בפולניה לאחר שהמשפחה עלתה ארצה, עוד לפני מלחמת העולם הראשונה.
2. העברת מגדל רמלה ללוד היא מעשייה ידועה מן הפולקלור הערבי בארץ, שדומני ששמעתי אותה לראשונה מפי דודי ברוך בן-עזר (ראב) ומפי אבי בנימין, וגם פגשתיה לימים באחד הספרים של תולדות הארץ, דומני אצל וילנאי.
3. דבריו של רבי אברום, המזכירים לך את דברי הרב פרץ כיום, הם במידה מסויימת פרודיה על דברי ר' גרונם יקום-פורקן שב"תמול שלשום" של עגנון, שדמותו גם היא פרודיה על ר' בן-ציון ידלר, דרשן ירושלמי ידוע שעגנון הנציח את דמותו, ואשר היה יורד לעיתים לשאת דרשותיו גם בפתח-תקוה, דומני ברחבת בית-הכנסת הגדול, ותיאר אותו גם יהושע קנז בספרו הראשון "אחרי החגים", שיצא לאור ב-1964, ודומני שגם חיים באר מזכיר אותו בספריו.
אם שמת לב, יוסקה-דרעק הופך לבסוף ליהודי דתי אלים וחסר סובלנות, כפי שאכן פתח-תקוה הולכת ונעשית בשנים האחרונות ומתחרדת, וכמו חוזרת לראשיתה השמרנית-דתית. ויש בכך יותר מגורלה של מושבה אחת.
4. שיינע-פשה, אימה של רותי, היא צירוף של כמה דמויות אמיתיות ומדומות שאחת מהן עדיין בחיים ולא אוכל לנקוב בשמה. חלק מהסיפורים על אודותיה הם מן הפולקלור של המושבה ששמעתי מקרובי-משפחתי, כסיפור של שני השומרים שהצילו את בעלה מחנק בין שדיה הענקיים. אם שמת לב, חייה הצעירים נמשכים על פני עשרות שנים, הרבה יותר מאשר מאפשר הזמן הכרונולגי של הרומאן. היא אינה יחידה בכך. רוב גיבורי הרומאן הם לא יותר מבני חמישים, וזאת על פני תקופה של יותר ממאה שנה.
ובאשר לזיאמה פולונסקי, שמו אכן מעורר אסוסיאציה לזיאמה ארן, שעליו סיפרה לי קצת דבורה נצר כאשר כתבתי את הספר על שרגא נצר – אבל ב"המושבה שלי" זוהי דמות בדוייה לחלוטין, כמו גם חברו עמשי השומר, שאינו אלא גיבורו הרומאן הנהדר של יעקב רבינוביץ "נדודי עמשי השומר" שיצא לאור ב-1929, שנתתי לו כאן חיים חדשים.
כדי לאשש את דמותו הבדוייה של זיאמה פולונסקי השתמשתי בזיכרונותיו של נחום גוטמן, שאותם סיפר לי בספרנו "בין חולות וכחול-שמיים" – על הביקור עם ברל כצנלסון וחבריו, ממנהיגי העלייה השנייה, כולם חיילי הגדוד העברי – בבית הזונות בקהיר בשלהי מלחמת העולם הראשונה, וכן כיצד שמר גוטמן עם לוי שקולניק על בתי הזונות במנשיה ובהם ביתה של הגברת "אם-ירצה-השם" (אצלי – מאדאם אום-אל-טאך), שהיתה יהודייה אבל לא העסיקה יהודיות.
את סיפור המעשה על האישה והחמור בקהיר הביא לפתח-תקוה חייל צעיר אחר בגדוד באותה תקופה, אפריים גיסין, אחיו של גיבור המושבה אבשלום גיסין, שנפל בקרב על הגנתה במאי 1921, והוא מכונה בספרי בשם אביתר, אף כי לא כל הפרטים שבספר תואמים למציאות.
בפתח-תקוה עבדו כפועלים הרצפלד, אשכול, ודומני גם בן-גוריון, תקופה קצרה מאוד. מאיר גרבובסקי-ארגוב חי שנים רבות בפתח-תקוה. נתן גורלי מכפר-גלעדי היה ידיד טוב של חולדה ויוסף ספיר. לדודתי אסתר ראב היו קשרים עם אברהם איכר, מרדכי קושניר, שמואל דיין ודמויות אחרות מאנשי העלייה השנייה, שעליהן גם כתבה בסיפוריה ומשם לקחתי את סיפור פציעתו של זיאמה פולונסקי (כמו גם מזיכרונותיו של אברהם שפירא ומספרי עליו, "ג'דע") – אבל לכל אלה אין קשר לדמות ממשית כלשהי של מנהיג מתנועת העבודה, למרות שכל המסופר על זיאמה פולונסקי היה עשוי להתרחש במציאות ואולי גם התרחש מבלי שאני אדע הכול על כך.
הנה כי כן אתה רואה – אפשר לעשות דוקטוראט רק על המקורות לרומאן הזה, שאילו היתה לי סבלנות לתעד את כולם במרוצת שנות כתיבתו, היה לי עוד ספר שכולו מראי-מקומות ונספחות.
כאשר ביקרתי לפני כחצי שנה בדאבלין, במוזיאון ג'יימס ג'ויס, היה שם חדר עם דיוקנאות ותצלומי אנשים שחיו בדאבלין בתקופתו ומופיעים בשמות בדויים או אמיתיים ב"יוליסס" שלו. אני שוקל להשאיר ב"גנזים" רשימה כזו ובה פיענוח הדמויות המופיעות ב"המושבה שלי" – כמובן עם הרבה צירופי דמויות ותוספות בידיוניות. זאת כדי להקל על ההיסטוריונים בעתיד. כי אם אני לא אכתוב זאת, אין כיום כמעט איש שיודע כל מה שאני יודע על כל דמות ודמות ב"המושבה שלי".