בעקבות ביקור בפומפידו
מתוך היומן, מאי 2000
14 במאי 2000. פאריס. יוצאים באוטובוס להוטל דה ויל ומשם למרכז פומפידו. מתברר שהתערוכה הגדולה על "הזמן באמנות", שעימה נפתח המרכז בינואר, כבר נסתיימה, ומה שיש הן בעיקר הקומות החמישית והרביעית ובהן תצוגת הקבע של אמנות המאה העשרים, החל מרוסו ועד למשוגעים של השנים האחרונות.
הציורים באולמות בקומה החמישית, זו העליונה בתערוכה, מעניינים. הציור המפורסם של רוסו, צייר שניראה כאן לא רק נאיבי אלא גם כאחרון הקלסיקאים לעומת מה שבא אחריו באותה מאה. הרבה פיקאסו, שאגאל מוקדם. קנדינסקי, קליי, הסוריאליסטים, סוטין, ואחרים. כל התנועות הללו, שמאפיינות בעיקר את העשורים הראשונים של המאה העשרים, הן עדיין בגדר תמונות, אם נתייחס להגדרה או לתבנית הקלאסית של תמונה, בעיקר תמונת שמן.
ואולם כאשר יורדים לקומה הרביעית, זו שעוסקת בעשורים האחרונים של המאה העשרים, מה שמכונה בשם אמנות מודרנית, מתגלים הבלוף ואחיזת העיניים של האמנות המושתתת לא על כישרון אלא על מניפולציות מוצלחות שזכו להכרה תקשורתית ולתווית של "אמנות", שיש בצידה גם קביעת ערך או מחיר גדול ליצירה. זה בדיוק מה שפפיטה האזרחי מכנה בשם "קיטש מודרני". כל אמן ואמן מכסה על חוסר הביטחון ו/או חוסר הכישרון שלו בשאיפה להדהים, לעשות משהו שונה, סנסציוני, שאי-אפשר שלא לעצור לידו ולהתבונן בו. אפילו הגאון אגם מחזיק שם חדר שלם של משחקי צבעים, שמתאים לדוכני השעשועים בלונה פארק. לא פעם קשה להבחין מה כאן פסל ותמונה ומה כאן אבזר של המרכז עצמו – נקודת כיבוי אש, מכשיר ניקוי, סולם וכדומה. כל מה שזוכה להכרה, נעשה אמנות. ואין אפילו יצירה אחת שאין בה המאפיינים של החדשנות הקרה, המנוכרת והמזוייפת הזו.
התערוכה, שהיא תצוגת-קבע ובעצם קאנוניזאציה של כיובל שנות ציור מודרני שערכו נקבע בעיקר לפי מה שהאוצרים במוזיאונים לאמנות מודרנית הכירו בו כאמנות והכניסו לאולמות התצוגה שלהם ובכך יצרו קאנוניזאציה של שמות גדולים אחדים, שנעים לראות את יצירותיהם כמו שנעים לשמוע את מרבית המוסיקה הרצינית המודרנית, וברור לחלוטין שכל צייר בשבעים השנים האחרונות שלא הסכים להיות שמרן ושקרן בכך שיצור רק לפי האופנה החדשה – פשוט אינו קיים, כאילו לא ייתכן שהיה אפשר לצייר גם אחרת על פני עשרות השנים האחרונות.
כאשר אני רואה את הזיוף הזה, את החכמנות והתיחכום, אני מבין את חברי אורי שולביץ, שהוא מגדולי המאיירים של ספרי ילדים בארה"ב, שהסביר לי מדוע עדיף לו לצייר ספרי ילדים בסגנון שעדיין נותר סיפורי, ציורי וקומוניקאטיבי, ולא להתחרות באמנות הציור המודרנית, שבעצם פשטה את הרגל ואין לה מה לומר, לדבריו.
אחת הטענות שמשתמשים בהן להגנת האמנות המודרנית הזו היא שגם ילדים מוצאים בה עניין. לפעמים הם אפילו משתעשעים בה. נכון. ילדים לא ימצאו עניין במונה ליזה וגם לא ברמבראנדט, גם לא בבטהובן ובמוצארט. ילדים אוהבים דברים אינפאנטיליים שאפשר לשחק בהם ברמת ההבנה הגילית נורמאלית שלהם. לכן חלק גדול מהאמנות המודרנית, ממש כגני השעשועים בפארקים, מתאים לרמה של ילדים. אבל כאשר מביאים ילדים למוזיאונים, מתוך אותו מושג מוטעה ומעוות האומר שילדים קטנים "מבינים" אמנות, והא ראייה – הם "מבינים" ו"נהנים" מהאמנות המודרנית – כאשר מביאים אותם להתגודד מול תמונות קצת יותר עתיקות, נאמר, אלה שעד שאגאל ופיקאסו, תמונות אשר לילדים קצת יותר קשה "להבין" אותן ו"ליהנות" מהן כי אין בהן משחק ואחיזת-עיניים – מיד נוצרת באולם התערוכה, גם במוזיאונים בארץ – התופעה של אינפאנטיליזציה ודביליזאציה של האמנות. ההתגודדות אינה מוסיפה מאומה לילדים. היא מפריעה למבוגרים. היא יוצרת רעש. היא מגמדת גם את האמנות הרצינית של הדורות הקודמים לכדי איזה כלי משחק מודרני של מחנכים-לאמנות שברך-כלל הם טיפשים מודפלמים.
אני שואל את עצמי אם היצירות של המחצית השנייה של המאה העשרים הן בכלל תמונות או אולי אינן אלא מיצגים, שבמקרים רבים נוצרו לפי הרעיון של היוצר אך אינם מבטאים שום כישרון ציור שלו ושום ספונטאניות בעצם תהליך היצירה. אומר זאת בצורה אחרת – כדי ליצור את הקונצים האלה אפשר גם לא לדעת בכלל לרשום, לצייר, לעבוד בשמן. משל למה הדבר דומה? אילו מישהו היה אומר שאפשר לכתוב רומאן בלי לדעת ליצור משפטים בעלי תוכן כלשהו. אולי גם בלי לדעת קרוא וכתוב. פשוט, לייצר "ספר" דמוי ספר שאין בו כלום לבד מסימני דפוס חסרי משמעות.
ואם התשובה היא שכותב שורות אלה מפגר וכי עליו לדעת שזהו "הציור" המודרני, אז אולי בכל זאת מוטב לקרוא לו בשם אחר, למשל – "המשחק המודרני בחומרים", ולהתחיל לחפש היכן בכל זאת נותר המשך כלשהו לציור הניראה כציור? קשה להאמין שזה כיובל שנים כבר אין ציירים שמציירים בשמן על בד תמונות הנתונות אחר-כך בתוך מסגרת, ציירים שהם בעלי ערך לא פחות מאשר קודמיהם או בני-דורם.
ראינו את התערוכה בפטי פאלה, זו של האמנות המקסיקאית, ובה תמונות נפלאות, מאוד סיפוריות, של מיטב אמני מקסיקו במאה העשרים. אבל איש מהם אינו מיוצג בתערוכת האמנות המודרנית בפומפידו, ואני מתאר לעצמי שהם אינם קבוצת הציירים היחידה שאינה מיוצגת. הייתי ממשיך ואומר שתערוכות שנערכו בישראל לאמנים בודדים וכן תערוכות קבוצתיות של ציירים מהמחצית הראשונה של המאה העשרים, שלא לדבר על בודדים אחדים מציירינו הפעילים גם כיום – יש בהם בהחלט עושר צבעוני ויכולת הבעה לא פחותה מאשר ביצירות המקבילות להם בקומה החמישית והרביעית של הפומפידו. לא כל התמונות של פיקאסו, שמיוצג כאן בצורה מוגזמת, הן בעלות ערך רב כל-כך. אם זו ורק זו היא אמנות המאה העשרים, אזיי לפחות לגבי מחציתה הראשונה, כאן בישראל, אין לנו מה להתבייש.
כמובן, כאשר מדובר במחצית השנייה של אותה מאה, אזיי אין הבדל רב בין המרחב הפלצני המוקדש לאמנות ישראלית מודרנית במוזיאון תל-אביב, למשל, לבין זה המוקדש לאמנות המודרנית בפומפידו. זהו אותו אנטי-ציור, שבדרך-כלל הוא חסר רגש, חסר תוכן, מתחכם ומבקש להרשים מתוך איזו רגש נחיתות וריקנות נוראה. אמנות הסבורה שאם היצירה לא תהיה בנוייה על אפקטים חיצוניים מרשימים, שיזכו אותה בחמש עד עשר שניות של הצצה סקרנית, אזיי אין לה תקווה בכלל. בעמוק ליהם הם יודעים שאדם רציני אינו יכול לעמוד זמן רב מכך מול משהו שאיננו קיים, אלא אם מדובר באוצרי תערוכות, במדריכי סיורים במוזיאונים, בגננות המביאות את ילדיהן, בגברות שלמדו יותר מדי אמנות ויודעות לדקלם תוויות על כל דבר כדי להתגדר בבקיאותן, וכדומה באלה.
ואולי כל אמנות הציור המודרנית אינה אלא מעין מאפיה, סינדיקאט, מיסדר סגור של גרובאנים אחדים, ציניקנים, שבמרפקים ובהד תקשורתי המתלווה לכל הטריקים שלהם – יצרו להם מעמד-על של פרות קדושות אשר לא חשוב מה שהן עושות כי כל מה שהן עושות הוא חשוב. אכן, לאחר שאולי כל התערוכות הגדולות והמסכמות של המאה העשרים כבר נערכו, וכל האלבומים וספרי תולדות האמנות שלה כבר נכתבו, ניראית לעיתים משימה בלתי אפשרית לגלות את הציירים הטובים שוודאי פעלו במאה הקודמת, גם בעשוריה האחרונים, ושעדיין פועלים במאה החדשה שלנו.