דודי מקס היה רזה מאוד. הוא ניראה כמו חוט מזדקר ובקצה בולט זוג עיניים, פוזלות. אשתו, דודתי ברטה, היתה בריאת בשר. היתה להם בת אחת, דקלה, רזה כאביה ולא פוזלת. כולם קראו לה דקלונת, על משקל רזונת או פצפונת.

דודתי ברטה היתה מודאגת מאוד מהרזון של בעלה ושל בתה.

בימינו רזה זה יפה, ואנשים, ובייחוד נשים, עושים מאמץ רב כדי להפחית במישקל. אישה שמנה מרגישה את עצמה אומללה. לא כך היה בעבר. בשנים הראשונות למדינה, כאשר היישוב העברי הקטן בארץ, שאלפים מבניו נהרגו במלחמת השחרור – קלט בזמן קצר מאות אלפי עולים חדשים – היתה תקופה שקראו לה "צנע". היה מחסור במצרכי מזון יסודיים כמו סוכר, בשר, שמן וביצים. כדי לקנותם היתה כל משפחה מקבלת תלושים, שנקראו "נקודות", ואותם היה החנווני גוזר מהפנקס ומדביק בדפים גדולים. כל משפחה קנתה את מצרכי המזון שלה רק לפי ההקצבה, ולשר הממונה על כל אלה קראו שר האספקה והקיצוב, דב יוסף.

כאשר אבא שלי היה ילד, לפני קרוב למאה שנים, היתה העבודה העיקרית של כל משפחה בארץ לגדל בעצמה את החיטה בשדה, או להשתכר סכום שיספיק לקניית קמח, כדי שיהיה לבני-הבית לחם לאכול כל השנה, וגם קצת שמן, זיתים, עדשים וירקות. בשר ודגים יום-יום אכלו רק העשירים, והשאר – רק בשבת ובחג.

כיום עובד ראש משפחה ממוצעת יום או יומיים בשנה כדי להשתכר סכום הדרוש לקניית הלחם, שצורכת משפחתו במשך כל השנה. סבא שלי עבד לשם כך רוב ימות השנה.

בגלל תנאי החיים הקשים, אנשים היו אז הרבה יותר רזים משהם כיום, והאימהות היו מודאגות. הן רצו אחרי הילדים עם בננה, כמו בשיר: "דנל'ה הוי דנל'ה, אכול את הבננל'ה!"

המבוגרים היו נוסעים לבתי הבראה, לא כדי לעשות דיאטה ולרזות אלא להיפך – לאכול טוב ולהוסיף במשקל. מבריא שהיה יכול להגיד: "עליתי קילו!"היה מאושר, וכל השאר קינאו בו.

עכשיו אפשר להבין מדוע הדודה ברטה היתה מוטרדת מהרזון של בעלה מקס ובתה דקלה. אדם רזה נחשב אדם חולני, או בסכנת חולי, ואילו ההשמנה נחשבה לבריאות. אנשים אמרו: אם יהיו עוד פעם מלחמות ומחסור וקיצוב במזון אז עד שהשמנים ירזו, הרזים ימותו! זאת אומרת, כמו שהגמל שותה כמות גדולה של מים, שמספיקה לו לחצות את המידבר מבלי להיות צמא, כך השמן אוגר בגופו שומן לימים הרעים של מחסור במזון, ולכן יש לו סיכוי רב יותר לשרוד בתקופות של רעב!

מחלונות הקומה השלישית, שבה היתה דירתם, היה אפשר לשמוע את דודתי ברטה מכריחה את בת-דודי המסכנה דקלונת לאכול, והמשפט החוזר בפיה היה: "כשאת לא אוכלת, את אוכלת לי את הלב!"

השיטה של ברטה היתה פשוטה: לא קמים מהשולחן לפני שמסיימים לאכול כל מה שבצלחת. דקלונת המסכנה היתה יושבת שעות לפני הצלחת, בוכה ומכריחה את עצמה לאכול, ולפעמים מקיאה אחר-כך את מה שבלעה. ושיהיה ברור. היא לא היתה אנורקטית, היא היתה ילדה מלאה חיים ובריאה לגמרי, אבל מפני רזונה לא נצרכה לכמות כה גדולה של אוכל, כזו שבה פיטמה אותה אימה ברטה. דודתי חשבה כניראה שילדה היא כמו אווזה, ככל שמצליחים לתקוע לגרונה יותר אוכל, כך היא הולכת ומשמינה!

כאשר ברטה היתה נוסעת עם מקס לבית-הבראה, כדי להוסיף חמישה או עשרה גרמים למשקלו, היתה דקלונת נישארת אצלנו ואוכלת כמעט כל מה שאמא שלי הכינה, ככה שאצלנו במשפחה היא נחשבה לאכלנית טובה. ואילו כאשר הזדמן לי לאכול אצל דודה ברטה, כמעט שלא יכולתי להכניס לפה את מה שהיא בישלה, ויצא לי שם שם שאני אכלן גרוע.

יום אחד השאירה דודה ברטה את דקלונת אצלנו כדי שאבא ואני נטייל איתה בשדרת הברושים של המושבה. דקלונת היתה עצובה מאוד. אבא שאל אותה מה הסיבה, והיא הצביעה בפחד על תיק האוכל שחגרה באלכסון על גופה הרזה, ואמרה:

"אני לא רק צריכה לטייל אתכם. אני גם צריכה לאכול כל מה שיש בתיק, ושלא יישאר כלום עד שאמא תחזור לקחת אותי. ואם לא, אוי ואבוי לי!"

ופרצה בבכי.

"מה הבעייה?" אמר אבא ופתח את התיק של הילדה. "אל תבכי, דקלונת, עד שהפיטום שלך תחזור, התיק יהיה ריק לגמרי!"

והוא כירסם את התפוח וקילף את הבננה ונגס מהכריך, וגם אני עזרתי לו.

"ואתם מבטיחים שלא תספרו לאמא?" אמרה דקלונת.

"אף מילה!" הבטיח אבא.

וכך היה.

בביתה המשיכה הדודה בשיטות ההאכלה שאבא כינה: "הפיטום של דודה ברטה." יום אחד, זה היה לאחר שהם היו נשואים כבר שנים רבות, מקס ישב ליד השולחן במיטבח, ידידים באו לשחק קלפים וחיכו בסלון, אבל דודה ברטה, כהרגלה, לא הירשתה למקס לקום מהשולחן ולהצטרף אליהם – עד שלא יסיים לאכול כל מה שמונח בצלחת.

קם דוד מקס, תפס את הצלחת, העיף אותה החוצה מבעד לחלון הקומה השלישית, ואמר: "גמרנו ברטה, אני לא אוכל יותר!"

ויש אומרים שאמר: "גמרנו ברטה, אני לא יכול יותר!"

אותו יום היסטורי היה הפעם האחת והיחידה בחייו שדוד מקס הפגין אומץ כלפי אשתו ברטה. למחרת חזר המצב להיות בדיוק כמו קודם, בהבדל אחד, הדודה הגישה לו מעתה את כל ארוחותיו בצלחות פלסטיק, שאינן נשברות גם כאשר מעיפים אותן החוצה מבעד לחלון של הקומה השלישית.

* הסיפור, המבוסס על זיכרונות משפחתיים אך בעיקר על הדימיון – הודפס בגיליון ינואר 1998 של ירחון לילדים בשם "יומן קריאה". מה ש"אבא שלי" עושה בסיפור – עשה בשעתו הסופר והמתרגם אברהם לוינסון, שהיה נשוי לבת-דוד של אימי, רגינה, והוא היה גם דוד של הילדה שבסיפור, שזה כמובן לא שמה האמיתי.