סאגה ארצישראלית
בשנים 1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

הדמויות ב"הארץ תרעד", גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.
( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי
[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

פרק עשרים ואחד
סיפור שמלת העץ והרעש

נג'ימה-מירל'ה השפופה, שענבי חברון הבשרניים עינגו את גרונה היבש, התעוררה מרבצה והחלה לספר, כאילו בה היה מדובר, ופניה העיוורות שלוחות כלפי מעלה בחלל החדר החשוך-למחצה וקולה רם כמו היא איזו נביאה זקנה שנותרה בעיר מימיה הקדמוניים:
"היה היתה בחצר הסולטאן בקושטא הבירה רועת אווזים קטנה. יום-יום היתה יוצאת עם אווזיה לאחו הירוק, ליד האגם. מסכנה היתה הרועה כי בשובה לחצר הארמון היו המשרתים של הסולטאן מכים אותה ובועטים בה ומעליבים אותה, והיא קטנה וחלשה ואינה יכולה להרים עליהם קול ואין לה בפני מי להתלונן.
"לפעמים היתה הרועה יושבת בין אווזיה באחו ובוכה על גורלה המר. 'אין אדם בעולם שיעזור לי!' – מטפטפות הדמעות המלוחות על העשב הטרי, אבל להקת האווזים ממשיכה ללחוך אותו ולגעגע, והן אינן שמות לב לסבלה.
"יום אחד עבר באחו חייט זקן, אשר בימי תפארתו היה שמו סניור עוזיאל בעל שם, והוא נושא על גבו שק ריק, וראה אותה בוכה.
"'מדוע את בוכה? ילדה יפה?' שאל אותה סניור עוזיאל בעל שם.
"סיפרה לו רועת האווזים על חייה הקשים בחצר הארמון.
"'אני אלביש אותך שמלה של עץ, ושוב לא יוכל לפגוע בך שום אדם שבעולם!'
"'אבל המשרתים הרעים ינסו להוריד את השמלה ממני!'
"'לא! שום כוח שבעולם לא יוכל לפשוט ממך את שמלתך. להיפך, ככל שיכו אותך, כן תתחזק עלייך שמלת העץ!'
"'אבל אדוני עוזיאל רב החסד, מה שאתה מציע לי הוא קללה, שהרי לעולם לא אוכל לצאת מתוך שמלת העץ שלי!'
"'לפנות-ערב, כאשר תיראי את פנייך נשקפים במי האגם האפלים – מיד תישור מעלייך שמלת העץ, ותוכלי להתרחץ באגם.'
"הוציא החייט הזקן סניור עוזיאל בעל שם מהשק הריק שמלת עץ, הניח אותה על הרועה. וברגע שהתלבשה בעץ – נעלם הסניור באוויר ואיננו.
"חזרה רועת האווזים לחצר הארמון כשהיא לבושה בשמלת העץ.
"המשרתים המשיכו להכות אותה ולבעוט בה, אבל שמלת העץ הגנה על גופה. כל מי שהיכה אותה ובעט בה – כאבו ידיו ורגליו כאילו הרביץ לשולחן או בעט בארון. וככל שהוסיפו להציק לה, כן נעשתה השמלה קשה והדוקה יותר עד שנידמה שלא נערה היא אלא עץ מתהלך בתוך להקת האווזים. המשרתים הניחו לה לנפשה, אבל התחילו לכנות אותה בשם – נג'ימה, עד שכולם, וגם היא, שכחו את שמה האמיתי.
"ולפעמים היו תולים עליה לייבוש קדרות או מחבתות.
"ולסולטאן היה בן צעיר, בחור יפה ואמיץ מאוד, עמדי שמו. בתחרות של קליעת חיצים למטרה היו חיציו קולעים זה בזה במעופם, ונוחתים כחץ אחד ללב המטרה. ובתחרות רכיבה היה משיג על סוסתו את כל הפרשים, כי היתה לו סוסה אצילה, שחורה כעורב, ורוח קסמים שכנה בה. היו שסיפרו כי נשמת נערה טהורה שוכנת בה, והיו שאמרו כי בת-סולטאן היא שמתה והפכה לסוסה ולעולם לא תשוב להיות בת-אדם, והיו שאמרו כי שֵׁדה היא, לילית איומה ואפלה, שאחיותיה השדות גרות מתחת לאדמה, ובלילות הן עולות וגורמות לבני-האדם חלומות מפחידים, שמכסים אותם בזיעה קרה.
"יום אחד יצא עמדי לטייל, רכוב על גבי סוסתו הנהדרת. לפנות-ערב הגיע אל קצה היער, ליד האחו שבו פסעה הרועה נג'ימה עם להקת אווזיה. לפתע ראה אותה פושטת את שמלת העץ ויורדת לאגם, לרחוץ עם אווזיה במים האפלים, והנה היא פורחת ולבנה כשלג, וקווצות שערותיה הרכות פרושות על פני האגם. התפלא מאוד עמדי למראה עיניו, ומיד התאהב ברועה היפה, שכמוה לא ראה מעולם. אבל כאשר יצא אליה על סוסתו וביקש לדבר איתה – מיד קפצה עליה שמלת העץ ועטפה אותה כמו חבית הדוקה.
"'מי את?' שאל.
"'אני – אני, וזאת רק אני יודעת.'
"'אל תדברי אליי בחידות. מי את?'
"'אני נג'ימה, רועת האווזים של הארמון.'
"'אני רוצה לשאת אותך לאישה, נג'ימה. את תהיי מלכה.' אמר עמדי.
"'חייט זקן סניור עוזיאל כישף אותי ולעולם לא אוכל לצאת מתוך שמלת העץ!'
"'לא חשוב. אני ראיתי מי את באמת, ואני אוהב אותך.'
"חזר עמדי לארמון על סוסתו לעת ערב – ואחריו בראש אווזיה פוסעת הרועה נג'ימה בשמלת העץ – וכך הם עלו ובאו עד כסאו של הסולטאן.
"'אבּוּיִי, אני רוצה לשאת את נג'ימה לאישה!' הכריז עמדי.
"כל הנוכחים פרצו בצחוק גדול, 'בן-הסולטאן השתגע!' – והאווזים שנבהלו החלו גם הם לגעגע.
"'אני אוסר עליך לעשות שטויות!' אמר הסולטאן. ועל הרועה נג'ימה פקד: 'שובי מיד עם אווזייך אל חצר המשרתים ואל תעיזי להראות את פנייך העציות בחצר מלכותי!'
"'אבל נג'ימה היא נערה יפהפיה!' התעקש עמדי.
"שוב פרצו כולם בצחוק, והסולטאן אמר: 'מה קרה לך, בני חבּיבּי? אתה רוצה להתחתן עם בול-עץ? רק אם תביא לכאן כלה יפהפיה, ארשה לך להתחתן!'
"למחרת רכב עמדי על סוסתו אל היער, עמד שם והתבונן מרחוק ברועת האווזים נג'ימה עד שהגיעה שעתה לטבול לפנות-ערב באגם. כל היום חשב וחשב איך יוכל להתגבר על הכישוף ולשאת אותה לאישה. וכאשר לא מצא שום דרך, התעצב והרכין ראשו על צוואר סוסתו, נאנח, ובכה. אז הפנתה אליו הסוסה את ראשה, עיניה השחורות נצצו גם הן מדמע, ופתחה את פיה כאחד מבני האדם, ואמרה לו:
"'אל תבכה, מחמדי. יש דרך לגאול את אהובתך מן העציות.'
"'איך?'
"האריכה הסוסה את צווארה עד לאוזנו ולחשה לו.
"'אבל אני אטבע!' נחרד עמדי.
"הורידה הסוסה החכמה את ראשה, ליקטה קנה-קש והרימה אותו בפיה אל עמדי הרוכב עליה. חיבק עמדי ונישק את צוואר סוסתו, ואמר: 'אני אעשה כדברייך!'
"למחרת השכים עמדי לבוא לקצה היער. השאיר את הסוסה, פשט בגדיו וצלל לאגם כשהוא נושם רק דרך הקשית שבפיו, וכך שהה שם כל היום כולו. לפנות-ערב ירדה נג'ימה לרחוץ באגם יחד עם אווזיה, והיא פורחת ולבנה כשלג, וקווצות שערותיה הרכות פרושות על פני המים האפלים. כאשר שטה בין אווזיה גילתה את עמדי שקוע על גבו במים. הוא טבע! – נבהלה, אך עמדי תפס את נג'ימה וחיבק אותה בכל כוחו ויצא איתה מהאגם. שמלת-העץ ניסתה להתלבש עליה בכוח ולהפריד ביניהם, אבל עמדי לפת את נג'ימה בזרועותיו החזקות – והסוסה השחורה הופיעה בצהלה מקצה היער, בעטה בפרסותיה בשמלת העץ ורמסה אותה לשבבים –
"עלו עמדי ורועת-האווזים נג'ימה היפהפיה על הסוסה וטסו לארמון הסולטאן ביילדיז קיוסק. לא היה עוד זוג יפה כמותם בכל הארץ כולה. ואחרי שהשניים נישאו, הפכה הרועה-הנסיכה נג'ימה לאווזים את המשרתים שעינו אותה, ושלחה אותם ללחוך עשב באחו הירוק אשר על שפת האגם –
" – וככה הוא יישא לאישה את אפרת בתי!" סיימה הזקנה המצומקת נג'ימה-מירל'ה את סיפורה, שלפה מעל צווארה קמיע ישן והושיטה אותו בידה, יד של עיוורת – לעבר משכבם של בתה אפרת ויהודה.
"ייקח, ייקח זה הקמיע של אפרת לוין מצפת – וישים אותו על צווארה של הבחורה לוין שלי, ותהיה זו לה מנחת אירוסין ממנו, שהרי הוא ממילא כבר פסול בתור גרוש מהדסה ההיא, ושום משפחה אונגרית חשובה בירושלים השחורה לא תרצה בו בתור חתן לבתה... ולכן תהיה לו בתי אפרת..."
וכשניסה לסרב לדבריה לא היססה לומר לו:
"אל ייתמם! הלא הוא, יוּדָה, הוא גמור, חַלַס, כבר אין לו ייחוס..."
ואז הסתלסלה שוב בחלל הרובע הירושלמי קריאת המואזין המוסלמי, ואפרת היפה ענדה על צווארה את הקמיע, שנגע עכשיו בפטמת שד חשוף צחור שלה שאותה מצץ קודם יהודה כמחפש בחלום שהיא תניק אותו במקום אימו המתה –
ושוב תפסה באברו שנתקשה מול החור הגדול שלה, כפה פעור של חיה רעבה –
וכשנגעה עטרתו בשפתיה דלתתא
החלה רועדת כולה וצורחת,
ועימה נתרעד החדר,
ונזדעזע פתאום גם הבית,
ומבחוץ נשמעו צעקות:
"יהודים... רעש... רעש... אָרֶץ תרעד... נוסו על נפשותיכם, יהודים, גוואלד! רעש! יהודים, שלא יהיו בתיכם קבריכם... שאָרֶץ לא תרעד עליכם... הכו על החטאים שלכם... חבר גנבים... הכול בגלל פריצוּת... בגלל עושקי דין יתום ואלמנה..."
יהודה משך עצמו מבית התורפה הפעור של אפרת השוכבת תחתיו אפרקדן על הַמַּסְטָבָּה המרופדה, לחה ורוטטת בקצב הרעד-בית שלה, גופה היפה מבקש להזדווג עימו עדיין באמצע ייחמתה, מפצירה באבר זכרות שלו, ממלמלת בתענוגה שהתגבר בזכות הבהלה – דברים מבולבלים על ירושלים שחורה ומשפחות חרדים וגם שֵׁדִים וכאילו דעתה מסתתרת עליה בגלל אביונה פחד קמע ורעש –
וכבר נופלות בחוץ אבנים מקירות מתמוטטים –
ונשמעות צעקות: "רעש יהודים רעש... פריצוּת..."
ויהודה נמלט.

ויותר לא חזר לאותה חצר, הגם שתאוותו הציקה לו מאוד בלילות ומעולם לא ידע אישה להוטה כמוה שכל הווייתה החור הלח עטור זר השיער האדמוני ולוהט כפתחו של גיהינום.

למזלה של העיר ירושלים – הרעש-אדמה הזה לא היה נורא כל כך ואף לא נרשם בתולדותיה כרעשים האחרים שפקדו אותה.

המשך יבוא

הערה: סיפור שמלת העץ, שראשיתו בקטעים שמצאתי בעיזבונה של דודתי אחות אבי אסתר ראב, ושם הם מבוססים על סיפור עממי ערבי שסיפרה לה בילדותה אומנתה חדיג'ה – הסיפור הוצע על ידי להוצאות ספרים בארץ כטקסט נפרד של סיפור עממי לספר מצוייר, אבל לא התקבל. באחת ההוצאות נטו לקבלו אם אשייך את כולו לאסתר ראב כיצירה מקורית שלה שנגלתה, וסירבתי – שאז הייתי עושה שקר בנפשי.