עזיבת מפלגה אינה בהכרח מעשה אופורטוניסטי. לעיתים, דווקא הדבקות באזור הנוחות של המפלגה, מבטאת העדפת אינטרס אישי על דבקות בדרך ובמצפון.
איש לא האשים את גאולה כהן, שפרשה מתנועת החירות ומהליכוד והקימה את תנועת "התחיה" בעקבות הסכם קמפ-דיוויד – באופורטוניזם. הכול ידעו שהיא עשתה זאת מתוך דבקות במצפונה, בערכיה, בהשקפת עולמה, בעקרונותיה. מתוך דבקות בעקרונות מפלגתה, במצעה, במנדט שקיבלה מן הציבור.
גם פרישתו של יוסי שריד ממפלגת העבודה ב-1984, כשזו הקימה ממשלת אחדות עם הליכוד, לא היתה מעשה אופורטוניסטי. שריד הסביר שכראש מטה ההסברה של המערך עבר ממקום למקום והתחייב שלא תקום ממשלת אחדות עם הליכוד, ומצפונו אינו מאפשר לו להיות בממשלה כזאת. ניכרים דברי אמת.
כך גם פרישתו של קהלני ממפלגת העבודה והקמת "הדרך השלישית", בעקבות נכונותה של ממשלת רבין לסגת מהגולן, היתה דבקות של אדם באמונתו ובערכיו. גם כאן, איש לא התכחש לכך שמפלגת העבודה התחייבה לפני הבחירות לשמור על הגולן וגם רבין אישית לא הכחיש שכאשר ביקש מקהלני להצטרף למפלגה ולהתמודד לכנסת, התחייב בפניו לשמור על הגולן.
בכל המקרים הללו, הפרישה היתה צעד ערכי, המנוגד לתועלת האישית של האנשים.
לעומת זאת, היו עריקות מצד לצד תוך בגידה בעקרונות, למען אתנן פוליטי. פרס חתר ללא לאות בשנות ה-80 וה-90 לפתות ח"כים מן הליכוד לערוק לשורותיו. ב-82 הצליח להעביר את הח"כים לין ופרץ. בראשית שנות ה-90 – את אברהם שריר ואח"כ את מודעי וחבריו. לא נשכח את גונן שגב ואלכס גולדפרב שפרשו מ"צומת" ותמורת משרות שר וסגן שר נתנו ידם למדיניות שיום קודם לחמו נגד בשצף קצף.
ומן הצד השני, אפרים גור, מיוני העבודה ("השמיניה") שפותה וערק לליכוד, וח"כ זאב אלקין שנבחר לכנסת מטעם "קדימה" אחרי ההתנתקות, חצה את הקווים לליכוד והפך לסמן הימני שלו. ולא הזכרנו את צחי הנגבי שכבר שלושים שנה מדבר על "המחנה שלנו" מול "המחנה השני", אך מפעם לפעם מזגזג ומחליף "מחנה שלנו" אחד ברעהו וחוזר חלילה.
היכן עומדת ציפי לבני? בראיון לתכנית הטלוויזיה "מצב אומה" היא אמרה: "אני נשארתי נאמנה לעקרונות כל השנים. אני לא זזתי. זאת המערכת שזזה." האמנם?
ביולי 2000 חזר ראש הממשלה אהוד ברק מפסגת קמפ-דיוויד. בדיון המדיני, הוא עלה להשיב להצעת האי אמון שהגיש ראש האופוזיציה אריאל שרון. אם לדייק יותר, הוא ניסה להשיב.
הח"כים מהשורות האחוריות של סיעת הליכוד עמדו על רגליהם ושסעו את דבריו שוב ושוב. אחת הבוטות ביותר היתה ציפי לבני.
עיניה רושפות אש, ורידיה מאיימים להתפקע, גרונה ניחר, ובאותו זעם קדוש, אותו חרון צדקני שאנו מכירים מהשתלחויותיה היום נגד נתניהו ו"הימין הקיצוני", כך התנפלה על ברק. למה? כי הוא הציע לפלשתינאים כמעט את מה שהיא מציעה להם עכשיו.
והציניות. והלעג. אותו הלעג שבו היא מדברת היום על "להוריד את הזבל" (כלומר להחליף את ראש הממשלה), שבו היא מכנה היום בשידור טלוויזיה את ראש הממשלה "אפס". ראש הממשלה ברק אמר בדיון שמדיניותו חיזקה את היחסים עם ארה"ב. "צ'לסי הסכימה?" – שיסעה אותו לבני בהקנטה, ברומזה לבתו של נשיא ארה"ב, שעוד היתה נערה צעירה. "איך נבחרת? עשית שימוש בצבא בשביל הפוליטיקה," התנפלה עליו בקריאת ביניים.
מי סנטה בראש הממשלה ברק ואמרה את הדברים הבאים: "בחירת קצב לנשיא המדינה, מבטאת את התחושה הבסיסית שיש לעם בחוץ: נמאס לו מהממשלה הזאת ונמאס לו מהתהליכים ומהיוהרה ומהאטימות שמפגינים ראש הממשלה וממשלתו. נמאס לו מההסתכלות החוצה ולא מההסתכלות פנימה, כאשר חשוב יותר מה קלינטון יגיד וחשוב פחות מה יחשבו ואיך יטופלו הבעיות האמתיות של החברה במדינת ישראל."
מי אמרה את הדברים הללו? לא, זו לא מירי רגב. זוהי ציפי לבני. וגם את המשפט הבא: "מסתבר לנו, שאת האינטרסים הביטחוניים לא שומר ראש הממשלה, אלא הוא אוכף על נשיא ארצות-הברית את כינוסה של הוועידה, ששם יעמידו אותו בעצם בפינה כדי שהוא יוכל לוותר".
ובדיון אחר, בנובמבר 99', תקפה את המפד"ל (!) על שהצטרפה לממשלת ברק: "המפד"ל ויתרה על ארץ-ישראל בשביל תיק השיכון."
מותר לשנות דעה. אבל ניתן לצפות למעט ענווה ממי ששינה את דעותיו. הרי אם הוא טעה כל חייו, אולי הוא לא כזה גאון גדול? אולי הוא טועה הפעם? אולי כדאי שקצת יצטנע בפינה, ולא יהפוך למטיפן ולמחזירן בתשובה הראשי, יום אחרי שהמיר את דתו? ניתן לצפות שינהג קצת דרך ארץ כלפי מי שנוקטים בעמדות שהוא נקט בהן עד אתמול. אולי אפילו לנסות להיות הגשר בין המחנות.
שני יהודים ביקשו להמיר את דתם ולהתנצר. הם התבקשו לטבול ולחצות בשחייה את הנהר. כשהגיע הראשון לגדה השנייה, הוא ראה את חברו הטוב עומד לטבוע וקורא לו לעזרה. "בחיים אני לא אעזור ליהודון מסריח," השיב הנוצרי החדש.
אני נזכר בבדיחה הזאת, כל אימת שאני פוגש באנשים שעברו מצד לצד, והפכו באחת לקיצונים ביותר בדרך החדשה שאימצו, ובעיקר ביחסם לדרכם הישנה.
אבל ציפי לבני פשוט מכחישה שהיא שינתה את דרכה. בנאומה בכנס שדרות לחברה, היא חזרה על הנראטיב שלה: "הצטרפתי לפוליטיקה אחרי רצח רבין, כי בעימות הקיצוני בין שמאל לימין הרגשתי שאין ביטוי לאמונה שלי – הנכונות לוותר על חלקי ארץ ישראל למען השלום."
היא הצטרפה לליכוד כדי לקדם ויתור על שטחים? ובאמת לא היה אז מי שהציג את דרך הוויתורים? למי היא מוכרת את הסיפור הזה?
ציפי לבני נכנסה לפוליטיקה כדי להיאבק בהסכם אוסלו וכך עשתה בנחישות, עד שבבוקר בהיר אחד התעוררה על צד שמאל.
"אני לא השתניתי," אומרת לבני, "הליכוד הוא שהשתנה."
היא צודקת. אכן, הליכוד השתנה. הליכוד שאליו היא הצטרפה, דגל בארץ ישראל השלמה ובאף שעל. היום מנהיג הליכוד מדבר על מדינה פלשתינאית, על "שתי מדינות לשני עמים."
"אני נאמנה לליכוד של אבא שלי," היא מספרת. אביה, איתן לבני, מי שהיה קצין המבצעים של האצ"ל וח"כ מטעם הליכוד, היה בקצה הניצי של הליכוד, בימים שהליכוד דגל בשלמות הארץ. כאשר בגין חתם על הסכם קמפ-דיוויד, איתן לבני היה קרוע בין נאמנותו והערצתו את מפקדו, מנהיגו וחברו הקרוב זה עשרות שנים, לבין הנאמנות לדרכו. והוא החליט להתנגד להסכם. לבסוף יצחק שמיר שכנע אותו להימנע, יחד איתו.
ציפי לבני ילדה גדולה. היא אינה חייבת ללכת בדרך אבותיה. היא יכולה לאהוב ולהעריך אותם, אך לומר שהם טעו והיא שינתה את דרכה. זה לגיטימי. אך למה לעשות להם המרת דת אחרי מותם?
מעניין לעקוב אחרי דרכה של ציפי לבני, ולנתח אותה. לבני גדלה על רעיון "שתי גדות לירדן", עליו ויתרה התנועה שבה גדלה כמעט לפני יובל שנים. היא נכנסה לפוליטיקה כמאמינה אדוקה ברעיון ארץ ישראל המערבית השלמה.
בשלב מאוחר יותר, כשרה בממשלה, שינתה את דעתה ותמכה בחלוקת הארץ, בשל הבעייה הדמוגרפית. כידוע, הבעיה הדמוגרפית לא צצה בשנת 2004. לא היתה באותה שנה הגירה פלשתינאית המונית לשטחי יהודה, שומרון ועזה.
נכונותה לפשרה טריטוריאלית התדרדרה במהרה לתמיכה בנסיגה מלאה (עם חילופי שטחים) – דרך שעד ימי אהוד ברק רק חד"ש דגלה בה. אולם הנימוק שלה היה ציוני – הצורך להבטיח מדינה יהודית, עם רוב יהודי מוצק לדורות.
ואכן, כשרת המשפטים היא דחפה את אריק שרון לעמדה חד משמעית מוצהרת, לפיה אף פלשתינאי אחד לא יכנס לישראל במסגרת "זכות" השיבה. עוד קודם לכן, היא היתה בין יוזמי החוק לפיו רק ברוב של 80 ח"כים ניתן להסכים לפשרה כלשהי בנושא זה. כשרת חוץ, היא הראשונה שהעלתה את הדרישה מהפלשתינאים להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.
לכן, אך טבעי שח"כ לבני, בהיותה יו"ר האופוזיציה, היתה הראשונה אליה פנה המכון לאסטרטגיה ציונית, יוזם חוק יסוד ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, כדי לקדם את היוזמה. היא התלהבה מהרעיון והיתה בין מנסחי הנוסח המקורי של החוק, שהצעת החוק של ח"כ אלקין היא נוסח מרוכך שלו.
איך פתאום לבני נשאה את ההתנגדות לחוק לדגל שלה, ואף גינתה אותו כ"גזעני", "לאומני" ואנטי דמוקרטי? זו הידרדרות מתמדת על מדרון חלקלק, של הקצנה שמאלה, שסופה מי ישורנו.
לאחר הבחירות הקודמות, הצהירה לבני שלא תשב יום אחד בממשלה שלא תנהל מו"מ עם הפלשתינאים. היא היתה הראשונה שסגרה עסקה עם נתניהו, ובכישרונה הפוליטי הרב (כפי שנוכחנו בהסכם עם הרצוג), קיבלה את תיק המשפטים ואת ניהול המו"מ עם הפלשתינאים.
היא זאת שניהלה את המו"מ. היא יודעת שנתניהו הציע לפלשתינאים, במו"מ שניהל עם קרי, הצעות מרחיקות לכת, שיצחק רבין בחלומותיו השחורים לא חלם להתקרב אליהם. היא לא יכלה לפרק את הממשלה כאשר אבו מאזן פוצץ את המו"מ.
אך היה עליה להצדיק את המשך ישיבתה בממשלה, אף שאין מו"מ עם הפלשתינאים, בניגוד להתחייבותה. ההסבר שנתנה היה, שהיא יושבת בממשלה כדי לבלום, כשרת המשפטים, את הצעות החוק ה"לאומניות" וה"גזעניות". וכך היא, שהיתה שותפה לניסוח חוק הלאום, הובילה את המלחמה נגדו כעבור 5 שנים.
ציפי לבני טוענת שהיא המייצגת את הערכים האמתיים של הליכוד. אולם מכל תורת ז'בוטינסקי היא אמצה משפט אחד בלבד: "אלוהים, לשלטון בחרתנו." והיא קצת שינתה אותו. את הו"ו בסוף הפסוק היא המירה ביו"ד.
יצחק רבין נהג לומר, שלהבדיל משמעון פרס, ראשות הממשלה היא בעבורו אופציה, לא אובססיה. אולם אובססיה כמו של לבני להיות ראש ממשלה, טרם נראתה במחוזותינו.
באיזו עזות מצח, מי שאינה עוברת בסקרים את אחוז החסימה, מצמידה אקדח ריק לראשו של ראש מפלגה בת 16 ח"כים וסוחטת ממנו רוטציה בראשות הממשלה? איך לא רעד קולה כאשר העלתה את הדרישה האולטימטיבית החצופה הזו? את אותה תביעה סחטנית היא הציגה בעבר גם לשלי יחימוביץ', ליאיר לפיד ולנתניהו. וכאשר הפסידה בבחירות המקדימות על ראשות "קדימה" למופז, לא כיבדה את התוצאות, ומיד פרשה מהמפלגה, כדי להקים מפלגה מתחרה.
דבר אחד אי אפשר לקחת מציפי לבני. היא אדם שיש לו חלום. והיא דבקה בחלום שלה.
חלומה הוא להיות ראש הממשלה.
זה עלול להיות חלום הבלהות שלנו.

2. צרור הערות 17.12.14

* האם אנו יכולים לדמיין היום את אחד ממנהיגי מרצ משמיע את המשפט הבא? "באקדמיה שולטת אליטה קולנית, שאצלה אין עובדות. יש רק 'נראטיבים'".
את הדברים אמר אחד ממייסדי מרצ, מנהיגיה ושליחיה לכנסת ולממשלה, פרופ' אמנון רובינשטיין. רובינשטיין לא שינה את עמדותיו מאז. איפה הוא ואיפה מרצ...
רובינשטיין אמר את הדברים באירוע השקה (קצת מוזר לדבר על "השקה" לאחר צאת המהדורה הרביעית...) של הספר "תעשיית השקרים", מאת בן דרור ימיני.
רובינשטיין, שלטענת בן דרור הוא האיש שדחף אותו שוב ושוב ושוב לכתוב את הספר, אמר שגדולתו של הספר היא היותו מסד של עובדות ונתונים, שכל דיון היום יהיה חייב להתמודד עמו.
רובינשטיין הגדיר את בן דרור ימיני כמייצג המחנה המתון בחברה הישראלית.

* אפרופו מתון. מנחה האירוע, ד"ר יועז הנדל, סיפר שפגש השבוע באירוע מסוים את גדעון לוי. הלה הסביר לו עד כמה הוא אינו אוהב אנשים כמוהו, ועד כמה הוא מעדיף על פניו את אנשי הימין הקיצוני, כי הם משמיעים עמדות ברורות.
כל כך לא מפתיע. חוק הרדיקלים השלובים.

* מלבד בן דרור ימיני עצמו, נטלו חלק באירוע שר החוץ אביגדור ליברמן, פרופ' רובינשטיין, פרופ' דן שיפטן וח"כ נחמן שי.
נחמן שי תקף את אוזלת היד המתמשכת של ממשלות ישראל בתחום ההסברה והדיפלומטיה הציבורית; העדר אסטרטגיה, העדר תקציב והעדר התגייסות לאומית.
המדינה מפקירה את ההסברה, אמר נחמן שי, ואנשים פרטיים נאלצים לשאת על כתפיהם ולממן מכספם את המאבקים נגד תעשיית השקרים. הוא הזכיר, לדוגמה, את המילואימניקים שנאבקו נגד עלילת "ג'נין ג'נין" ואת האזרח שהוביל את המאבק נגד עלילת הדם של "רצח" הילד א-דורה. על המדינה, אמר שי, להוביל ולממן מאבקים כאלה. "הרמנו ידיים ואיננו מנהלים את המלחמה הזאת".

* פרופ' דן שיפטן אמר: "מה שמרגיע אותי, הוא שכדי לתקוף את מדינת ישראל, אין מנוס מהמצאת שקרים. מה שמדאיג אותי, הוא העובדה שיש ביקוש רב לשקרים הללו."
שיפטן תלה את הקולר בליברליזם הקיצוני בארצות המערב, שמרוב ליברליזם נותן יד לברבריות הקיצונית ביותר של האנושות בימינו. התופעה הזאת היא הסכנה הגדולה ביותר לשלום העולם. "התמכרנו לחולשה ולרגשות אשם מול הברברים."

* מנכ"ל הוצאת הספרים של "ידיעות אחרונות", שהוציאה לאור את הספר, דב איכנוולד, הגדיר את הספר כאחד החשובים ביותר שיצאו בכל תולדות ההוצאה. "זהו ספר שילמד בכל הפקולטות למדעי המדינה."

* ארבעה אירועים שנועדו לאותו יום, יום ד' 17.12. במועצת הביטחון, היוזמה הפלשתינאית להסדר כפוי, הפוגע באינטרסים הקיומיים של ישראל. בשוויץ, כינוס של המדינות החתומות על אמנת ז'נבה, לקבלת החלטות שנועדו לפגוע ביכולת ההגנה העצמית של ישראל. בפרלמנט האירופי, הצבעה הקוראת להקמת מדינה הפלשתינאית. ובעוד גוף אירופי (איני זוכר איזה) דיון על ביטול סיווג חמאס כארגון טרור.
איני יודע אם התזמון לאותו מועד הוא מקרי. אני משער שלא. מדובר במתקפה מדינית קשה על ישראל. ובמה אנחנו עסוקים? בבחירות מיותרות, בזבזניות שהורתם בחטא, של ראש הממשלה ושותפיו הקואליציוניים לשעבר ו"לשהווה", שהתעקשו לטפס לצמרות האגו ולא לרדת.

* בכל מערכות הבחירות בארבעת העשורים האחרונים לא זכורה לי מערכת לעומתית ודלת תוכן כזאת, כפי שמצטיירת מערכת "רק לא" הנוכחית. זהו יומם הגדול של אנשי השחור-לבן, בעלי המנטליות של פלקט ורוחב האופקים של סיסמה.

* אילו הייתי יועץ הקמפיין של הליכוד, הייתי מציע להם להקרין מידי יום את מופע האימים הטלוויזיוני של ציפי לבני, שבו היא מכנה את ראש הממשלה "זבל", "אפס" ו"אימפוטנט" ומסננת "כוסאמק". לא הייתי מוסיף כל פרשנות.
ציפי לבני מסבירה שזה היה סתאאאאאם, צחוקים וזה. לא צריך דמיון מפותח כדי לשער איזו מהומת אלוהים היתה כאן, בצדק, אילו נתניהו היה מופיע בסגנון דומה.

* שלושה מאמרים ב"הארץ" בימים האחרונים, של גדעון לוי, יוסי שריד וצבי בראל, יוצאים בחריפות נגד המרכז, נגד המתינות, בעד הקיצוניות. נוח להם לגרור את מדינת ישראל למקום הנורא שבו הברירה תהיה בין הקצוות – או גדעון לוי או בן ציון גיפשטיין. הם הכריזו מלחמת חורמה נגד השפיות, המתמודדת עם מציאות מורכבת, שאינה פלקט.

* במשך עשור וחצי הנהיג אלי ישי מפלגה שנשאה ברמה את דגל ההשתמטות מצה"ל ומן ההגנה על המדינה. האם אורי אריאל, בן קיבוץ טירת צבי, בשר מבשרה של הציונות הדתית, הנושאת על דגלה את ערך השירות המשמעותי בצה"ל כמצווה, יחבור אליו לרשימה אחת?
לזכותו של אלי ישי ייאמר, שהוא לא ישב בכלא, לא היה מועמד לכלא ולא בילה בחדרי החקירות של המשטרה. בסביבה של ש"ס זה ממש "יצאת צדיק".

* אני מכיר שנים רבות את עדינה בר שלום, בתו של הרב עובדיה יוסף, מעריך אותה ומוקיר את מפעל חייה, ששילב אלפי חרדים ובעיקר חרדיות באקדמיה ופתח להם את הפתח להשכלה ותעסוקה ולהשתלבות בחברה הישראלית.
קיוויתי מאוד שעדינה תכנס לחיים הפוליטיים, הן בזכות יכולותיה והן כמסר של פריצת תקרת הזכוכית לאישה חרדית; לא רק בהיותה חרדית אלא בשאתה את הייחוס המשפחתי שלה. הצטערתי שדבקה בש"ס, מפלגה שאינה בשלה עדין לאפשר לנשים לרוץ מטעמה.
עדינה בר שלום הסבירה שבחרה בדרך הקשה, כאשר דחתה את ההצעות להשתלב ברשימות שהבטיחו לה מקום בטוח בצמרת. לי נראה שהיא דווקא בחרה בדרך הקלה ולא גילתה את האומץ לפרוץ את נורמות קהילתה.
עם זאת, אני רוצה לראות את הפן החיובי. אני לא מאמין במהפכות, אלא בתהליכים. עצם העובדה שמפלגה חרדית מכנסת מסיבת עיתונאים עם היו"ר ועם אישה, שבה היא מתחייבת לקדם העצמת נשים ושילובן בתפקידי ניהול ובהשכלה, מהווה התקדמות רבתי. עצם העובדה שמפלגה חרדית רואה במסר כזה נכס אלקטורלי, היא דבר כמעט בלתי נתפס, לא רק במאה שעברה אלא אפילו בעשור שעבר. תמיד ראוי לברך על כיוונים חיוביים, וגם אם אלה צעדים קטנים ואיטיים, כמקובל בחברה מסורתית ושמרנית, הם עולים על דרך נכונה.
עם זאת, אין בהתקדמות הזאת כדי להמעיט מחומרת העובדה, שש"ס ממשיכה לשאת את דגל ההשתמטות והעמידה עליה עבריין משוחרר כמנהיג.

* ליברמן צודק בכך שאינו מוכן לפסול את הרצוג או את נתניהו לראשות הממשלה. אפשר לפקפק בכנותו, אפשר לא להאמין לו, והרי את אי האמון בו הוא רכש ב(חוסר) יושר. אבל אני מתייחס לגישתו במובן העקרוני.
הגישה הזאת נכונה עקרונית מן הבחינה הלאומית. הקרע השבטי-מחנאי, בין מחנה "השמאל" ומחנה "הימין"; קרע רווי שנאה ודה-לגיטימציה הדדית, קרע שבו כל שבט נגרר אחרי הקיצונים שבו, הוא איום אסטרטגי על חוסנה ולכידותה של החברה הישראלית. אופנת ה"רק לא" היא ביטוי בוטה ומכוער של הקרע הזה. יבורך כל מנהיג, המפגין אחריות לאומית ושובר את הדפוס הזה. מבחינה זאת, תרומתו של ליברמן לחברה הישראלית לעת הזאת, בצעדו זה, חשובה ביותר.
הגישה הזאת נכונה עקרונית גם במובן של הימנעות מפסילה אישית.
זו גם הגישה הנכונה מבחינה מפלגתית. מטרתה של מפלגה היא להשפיע. השפעה יכולה להיות באופוזיציה, כאלטרנטיבה לשלטון, ויכולה להיות בממשלה, כמשפיעה מבפנים וכקובעת מדיניות ומבצעת אותה במשרדים שבידה. מפלגה חכמה אינה חוסמת מראש אופציות להשפעה עתידית, אינה כובלת את ידיה ואינה מסרסת את עצמה לדעת.

* יש המצפים מליברמן לפסול מראש את הרצוג. לפסול, על שום מה? על שום דרכו המדינית? הרי ליברמן כבר עשרים שנה ומעלה מצדד בחלוקת הארץ על בסיס קווי 49' עם חילופי שטחים. ההבדל בינו לבין הרצוג, הוא שחילופי השטחים שהוא מציע כוללים נסיגה ישראלית משטחים מאוכלסים בצפיפות בערבים בעוד הרצוג מתנדב להציע שטחים ריקים (כלומר פנויים להתיישבות ישראלית). זה לא מרחק כל כך גדול, ובטח קטן יותר מזה שבין ליברמן לבין מי שמצדדים בא"י השלמה. ומלבד זאת, הרי גם נתניהו מוכן לוויתורים טריטוריאליים מרחיקי לכת ולהקמת מדינה פלשתינאית. ובסופו של דבר, הסיבה לכך שלא היה עד היום הסכם עם הפלשתינאים וכנראה גם לא צפוי הסכם כזה בעתיד הנראה לעין, אינה נובעת מכך שישראל אינה מוכנה לוותר, אלא מהסרבנות של הפלשתינאים להסכם עם ישראל.
על מה עוד מצפים מליברמן לפסול את הרצוג? בשל מעורבותו הפלילית בפרשת עמותות ברק? נו, בענייני טוהר מידות ויושרה... הרצוג עוד לא למד את מה שליברמן הספיק לשכוח.

* ועתה, אחרי שהצגתי את עמדתי העקרונית בזכות עמדתו של ליברמן, להלן התחזית, כפרשן. אם יהיה מנצח ברור בבחירות, ליברמן יחבור אליו. אם לא יהיה מנצח ברור, ליברמן ילהטט בין הצדדים, יעלה את מחירו במו"מ הכפול לפני ההמלצה לנשיא, ובסופו של דבר ימליץ על נתניהו. למה? כי לכך מצפים ממנו בוחריו, והוא לא ירצה לאבד אותם. הם בוחרים בו על בסיס ההבנה, בקריצה, שכך ינהג.
מעניין לראות את תהליך ההלבנה המהיר שעושה לליברמן מחנה "רק לא ביבי", שעד לאחרונה ליברמן היה בעבורו מוקצה מחמת מיאוס. ראו – "ידיעות אחרונות". אולם ליברמן מספיק חכם וציני, כדי לא להתבשם מזה.

* המוני חברי מרכז הליכוד נהרו לקלפיות וברוב גדול מאוד אישרו את הצעותיו של נתניהו בנוגע לפריימריז. שלושה חברי בית הדין של הליכוד, לקחו על עצמם סמכות לבטל את האקט הדמוקרטי, בטענה שחסרו 41 קולות ל-2/3 מכלל בעלי זכות הבחירה.
אחת מהשתיים. או שהמשפטפטיזציה הנוקדנית השתלטה על הליכוד, או שבמהלך ההשתלטות העוינת של הפייגליניזם על הליכוד, הוא כבש את בית הדין של המפלגה.

* בית הדין פסל את מתן הסמכות לראש הממשלה לשני שיריונים ברשימת הליכוד, בשם עקרון השוויון בין המתמודדים. זהו הפטישיזם של מחלת הפריימריטיס, שהפכה את שיטת הבחירות מאמצעי למטרה.
על פי השמועות, פרופ' מנואל טרכטנברג עומד לרוץ ברשימת מפלגת העבודה במסגרת שיריוני ציפי לבני. אין ספק שזו תרומה כבדת משקל סגולי לרשימה. מישהו מעלה על דעתו את טרכטנברג מתרוצץ כעת בבחירות המקדימות, מנשק תינוקות ורוקד בבת מיצווש של מתפקדים, כדי להתמודד עם עסקן סוג ז' במפלגת העבודה על הייצוג בכנסת? על פי השמועות, מתקיימים מגעים עם יואב גלנט על שיריון ברשימת הליכוד. אין ספק שתרומתו עשויה להיות גדולה ביותר. מישהו מתכוון להריץ אותו כטירון מול העסקנים המשופשפים של הליכוד, שמזמן שכחו את מה שהוא לא ילמד גם בעשר השנים הבאות, אך משקלם הסגולי אפסי?
מניעת אפשרות ממנהיג מפלגה, כל מפלגה, להשפיע על הרכב הרשימה שלו, היא סירוס יכולתו להנהיג.

* הטענה של נתניהו, שיש לאחד את הבחירות המקדימות לראשות המפלגה עם הבחירות לרשימה כדי לחסוך 6 מיליון שקלים, היא לעג לרש, כאשר היא נשמעת מפיו של מי שקלע את מדינת ישראל למערכת בחירות בזבזנית ויקרה שעלותה מיליארדים רבים.
מטרתו של נתניהו אחרת. מאחר שמצביעי פייגלין ודנון מאורגנים בקבוצות מסודרות ומאורגנות היטב ויבואו בהמוניהם לקלפי, ראש הממשלה זקוק לאחוז הצבעה גבוה ככל הניתן. לשם כך, הוא זקוק להמונים שיבואו להצביע למועמדים שלהם לרשימת הכנסת. זאת מטרה צודקת לא רק מבחינתו של נתניהו, אלא גם כיוון שאחוז הצבעה גבוה טוב לדמוקרטיה. ועל הדרך, זהו גם חיסכון של מיליוני שקלים.

* בזכות מה הגיע הרצוג למנהיגות? בזכות השתיקה.

* בהיותו שר האוצר המשיך יאיר לפיד לתפקד, בפועל, כפרזנטור של קרטל הבנקים. לכן, חבירה משותפת שלו ושל כחלון, הנושא את דגל שבירת הקרטל, נראית לי מוזרה, אפעס.

* הפעם היחידה שלא התאכזבתי מהמפלגה שבחרתי בה, הייתה כשבחרתי ב"תפנית" של עוזי דיין. הסיבה לכך היא שהיא לא נכנסה לכנסת.

* במאמר ל"הארץ" תוקף סלמאן מצאלחה את הרצוג ולבני, שהם גזענים בדיוק כמו הימין, ולכן על הערבים לא לתת להם יד לגוש חוסם, אלא אם כן הם יהיו השותפים הקואליציוניים. במאמר זה, הוא מזכיר שלוש פעמים את הלאום היהודי. בשלוש הפעמים האלה, הוא הכניס את המושג "לאום" למירכאות. כלומר, האיש המלין על גזענות, מכחיש את קיומו של לאום יהודי, מה שמעיד עליו שהנו גזען אנטישמי.

* בג"ץ הוא כידוע פרה קדושה. אסור לבקר אותו. אבל כאשר הוא אישר את עונש ההרחקה מהכנסת לתומכת הטרור זועבי, ראוי לעשות מן הפרה הקדושה סטייקים טובים. במאמר ב"הארץ" מתגולל עודה בשאראת בבג"ץ בגסות, ומסיים את המאמר במילים "אהלן אפרטהייד".

* הפלשתינאים העובדים וקונים במישור אדומים מוחים על בידוק ביטחוני מחמיר מדי, מאז פיגוע הדקירה. מחאתם מוצדקת. השאלה היא, למי הם צריכים להפנות אותה.

* פעולת המשטרה נגד הארגון הגזעני להב"ה, הקו-קלוקס-קלאן הישראלי, המצית להבת אש זרה, היא מסר חשוב של דמוקרטיה מתגוננת.

* לאחר מלחמת סיני, התפרסם ב"פראוודה" גילוי דעת של אישים יהודים בבריה"מ, המגנה את ישראל על חבירתה לצרפת ובריטניה במתקפה קולוניאליסטית על מצרים ופגיעה בשלום העולם וכו'. בתגובה, חברו החשובים בין הסופרים ואנשי הרוח בישראל לגילוי דעת נגדי – מאמר שלם המסביר את עמדתה של ישראל ומצדיק אותה. בין החתומים אלתרמן, שלונסקי, שלום אש [ישראלי?], מסקין, אבא קובנר, משה שמיר, חנה רובינא, ש.שלום, לאה גולדברג, צביה לובטקין, יוסף מילוא, אברהם סוצקבר ועוד, כולם ז"ל. כל החותמים, ממוקמים פוליטית ממפא"י שמאלה, כולל מפ"מניקים מובהקים, שעה שמפ"ם עדיין הייתה מפלגה פרו-סובייטית ושלונסקי היה מפעילי "ועד השלום" שהיה ארגון פרו-סובייטי מובהק. אולם כל אימת שהשקפתם הפרו-סובייטית התנגשה עם האינטרסים של ישראל, הם לא התבלבלו.
כאשר אני קורא על אנשי הרוח בישראל היום, המוציאים גילוי דעת בו הם מפצירים בפרלמנטים אירופיים לקבל החלטות אנטי ישראליות המקדמות פתרון כפוי, זוהי עדות לדלדולה של הרוח בישראל.

[אהוד: אליי לא פנו לחתום, כי אני סופר נידח. אולי אם הייתי מוכן, כמוהם, להשתין על המדינה – היה מעמדי בספרות העברית משתפר מאוד].

* ראש העיר ר"ג ישראל זינגר, היה המורה שלי למתמטיקה ופיסיקה בכיתה ט' בביה"ס "בליך". הוא היה מורה מצוין ולא פחות חשוב – בנאדם. אהבנו אותו מאוד.
לימים, שימש במשך שנים רבות כמנהל ביה"ס והיה מנהל נערץ על דורות של תלמידים.
בחיים לא הייתי מקשר אותו לשוחד ופלילים. אני המום ומזועזע ומקווה שיתברר שאלה חשדות שווא.
ראש עיר מושחת זה דבר חמור. ראש עיר מושחת שהיה איש חינוך – זה דבר איום ונורא.
ישראל זינגר, כראש האופוזיציה לצבי בר, נשא את דגל המלחמה בשחיתות ואף זכה לעיטור מתנועת אומ"ץ על מאבקו בשחיתות המוניציפלית. אם יתברר שהוא עצמו מושחת, זו מכה קשה למלחמה בשחיתות. מצד שני, אין זה מן הנמנע שמושחתים נגדם נלחם, תפרו לו תיק. ימים יגידו.

* גל אוחובסקי דורש מהרצוג לחייב ח"כ ממפלגתו "לצאת מן הארון" ולפטר אותו אם יסרב. יש לכך הגדרה בת מילה אחת: טרור.
גל אוחובסקי היה למשטרת האאוטינג, או אולי נכון יותר לומר אינקוויזיציית האאוטינג.
יש לומר בבירור – גם לאיש ציבור יש חיים פרטיים. נטייתו המינית של אדם, גם של איש ציבור, היא עניינו הפרטי. אין בכך כל עניין לציבור. החלטה האם לדווח לציבור על נטיה מינית, היא עניינו הפרטי של האדם.
יש לדחות בשאט נפש את הטרור של אוחובסקי.

* ביד הלשון: מה פירוש הביטוי "עולה בקנה אחד"? לרוב אנו משתמשים בו על דרך השלילה: "אינו עולה בקנה אחד עם," כלומר "אינו מתאים ל..."
מקור הביטוי הוא בפרשת השבוע, פרשת "מקץ". הפרשה נפתחת בשני חלומותיו של פרעה, על שבע הפרות הדקות ושבע הפרות הבריאות ולאחר מכן החלום על שבע השיבולים הדקות האוכלות את שבע השיבולים המלאות והבריאות. וכך נפתח תיאור חלומו השני: "וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד" (בראשית מ"א, ה).
אם כן, מקורו של הביטוי הוא תיאור בוטני של אופן צימוח השיבולים בחלום פרעה, ואין כל קשר בינו לבין הביטוי המקובל היום. וזה, בעיניי, יופיה של השפה העברית.