(סיפּוּר לחנוּכּה)

"מה עשֹוּיה להבה לזכּור? אם היא זוכרת מעט פּחות מן הנחוּץ,
היא כָּבָה וחולפת. אם היא זוכרת מעט יותר מן הנחוּץ היא כָּבָה
גם כּן. לוּא אך יכלה ללמדנוּ, בּעוד היא בּוערת, לזכּור נכון."
(גיאורגיס סֶפֶרִיס, חתן פּרס נובּל לספרוּת: "אדם")

זה תוקף אותה כּל חנוּכּה כּמו כּאב שיגרוני המקדים את הגשם. כּבר שמונים ואחת שנים ועוד טרם הִגליד בּה אותו זיכּרון. כּל פּעם, כּל כִּסלֵו, אם בּחברון או בִּירוּשלים, עולה בּה הלילה ההוּא כּמו בּאוֹב, כּשֵד הפּורץ מִבּקבּוּק. מה היה כּבר הטוָח בּין חלון בּית אביה לזה של ה"שטיבּל" מִנגד? איזה שניים-שלושה צעדים סך הכּל וּבכל זאת מרחק של שנות-אור. פּני האברך לא נִראוּ בּבירוּר ועוד טרם ידעה מי וּמה הוּא, אבל כּבר נתהדהד בּה קולו ועשֹה את בּשֹרה חידוּדין-חידוּדין. "הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ קֹדֶש הֵם," פּיזם בּניגוּן של בֶּרדִיצֶ'ב. זה הניגוּן שהיה גם אביה מקבּיל בּו, כּמין מַאנְטרָה, נר ראשון של חנוּכּה. היא, עם הפְרוּמְקַייט שלה, כּמוּבן, לא היתה מנסחת זאת "מאנטרה", אבל לי, נכדתה (או ה"שִיקְסֶעלֶע", כּך היא קוראת לי) מוּתר, למה לא? זהוּ ערב חנוּכּה של שנת תשס"ט, אומרים קמטיה בּעומדה בּמערת-המכפּלה, כּוּלה ריגוּש. "קינדערלעך, תנוּ לי לנשום אַ מִינוּט," היא אומרת לִשנינוּ, מוּתשת. לי, נכדתה הנישֹאת תוך שבוּע לסרן גידי צוּר, ולו, לַבּעל-בּקרוב. רציתי לתת לה מַתְּנַת יום-הוּלדת ולא ידעתי כּלל לְמַה הכנסתי את עצמי. לא רק בּחוף ים-המלח אורבים בּוֹלענים לכל רגל מוֹעֶדֶת. גם על חופי זיכרונה הצעיר של זקֵנה חסינת-שיכחה זו, מי שחוזרת עכשיו בִּספירה לאחור אל נופי ילדוּתה. היא יודעת שאני וגידי זוּג "יונים" שֹרוּפות, שני "שלום עכשיו"ניקים (שזה עצמו מין "פרוּמקַייט"). אף-על-פּי-כן, כּששאלתי אותה: "אז איזו מתנה לתת לָךְ, סבתא? רק תגידי," הבּיטה בּי כּמי שכּבר יודעת איזה הֶלֶם תִגרום לי מישאלתה וסחה: "פּיקניק בּחברון."
"חברון זה מסוּכּן עכשיו," אמרתי, מבוהלת.
"בּגילי, גם לרוּץ ולתפּוס את האוטובּוּס די מסוּכּן," צָחֲקָה.
"אַתּ מתכּוונת בּגלל פּיגוּעי-התאבּדוּת של שאהידים," שאלתי.
"לא, פּצצות לא מַפלות בּין צעיר לזקֵן אבל bypass, מַעֲקָף-עורקים-סתוּמים-בַּלב – זה כן..."
כּלוּם היתה לי בּרירה, כּלוּם יכולתי שלא למלא את רצונה של פּנתרה זקֵנה, קשוּחה זו? כּמה קפּריזות בּכלל עוד נותרוּ לה? וכמה, כּמה סבתות נשארוּ לי מלבדה?

גידי שמע ונכנע לרצוני כּמו שרק מ"פּ צעיר וּמאוהב מאוד יכול עוד. הוּא לקח חצי יום מִמִפקֶדֶת הגדוּד ואיתו את ה"סוּבּארוֹ" של אחיו ויאללה, זוּז. סבתא מיד נדלקה על שניהם: על הסרן הצעיר וה"סוּבּארוֹ" הנוצצת. שמש חורפּית חיממה כּל הדרך, לַנוף את שמי התכלת וּלסבתא את הלב. "מצאתם לכם זמן לחַאג' פּרטי, פּלשֹתינאי?" שאל אותנוּ איש משמר-הגבוּל מוּל המחסום.
"טיוּל שורשים," אמרה סבתא שֹמֵחה, כּמו ילדה שקיבּלה צעצוּע.
"רק אַל תתעכּבוּ שם יותר מדי זמן," נתקדרוּ פּני האיש, "מסוּכּן."
סבתא, אוטמת אוזניה לכל אזהרה, מילמלה: "זה בּסֵידֶר."
כּשהִרחקנוּ מעט מעמדת-המחסום אף הוסיפה, וּכמו לעצמה: "לא כּל יום יש לשיינדל חרל"פּ יוּמוּלֶדֶת תשעים וחמש שנות חיים פֹּה. אז עיר-האבות הזאת, מר אַבּוּ-מַאזֶן, היתה גם הבּית שלי..."
וכעת, כּצפוּי, אנוּ כּאן, על אדמת-מריבה זו, על לוע הר-געש. כּל אותם מִשמרות, שלהם ושלנוּ, וכל אותה תחוּשה שאוֹ-טוֹ-טוֹ יִקְרֶה פּיצוּץ. כּוּלם, מלבדנוּ, עוטים כּאן מדים. וכוּלם כּאן חמוּשים היטב, אך לאו דווקא בּנשק. גם בּאותה חשדנוּת של אויבים זה יותר ממאה שנות עימוּת. חברון של היום, אִם נודה ואם לא, היא חבית טעוּנת חומר-נפץ. לא רק נרות חנוּכּה ממתינים לגפרוּר, גם השקט הזה. אין כּאן, שלא כּמו על פּני עמוּדי-החשמל, שִלטֵי מתח גבוה. אך המתח גבוה, גבוה מאוד, גם בּעומק אותה מערה. רק שסבתא – כִּמכונת-הזמן ההיא של H.G. Wells, דוהרת על כּנפי הזכרונות שלה אחורה. כּמו בּסיאַנס ספּיריטיסטי הופכת היא, כּאן, לעינַי, למין "מֶדְיוּם". ואני מקשיבה לה, אני מתחבּרת עם זה כּמו בּמין déjà vu:

*
סבתא ויינגרטן הִתִּיקָה את עיניה מן הספר. "סידוּר" ישן מִווילנא, דפוּס האלמנה והאחים רוֹם. רטט פּילח את חוּט שידרתה כּמין זרם חשמל, כִּצמרמורת: רק לפני רגע היתה הילדה לְיָדָהּ וּפתאום נִתנדפה. אַתּ מרפּה לִשניה מן החבל והוֹפּ – עיזא פּזיזא שלנוּ איננה. פַּחַז כַּמים, כּספּית מתרוצצת, לא בּת אלא tomboy, אַ שרֶעק...
"ראיתן אוּלי להיכן נעלמה נכדתי הקטנה?" היא שואלת. יש חרדה בּקולה המתוּח, אך יש גם תקוַת-הִתבּדוּת. שתי הקְסַאנְטִיפּוֹת אשר לידה, בּעֶזרת-הנשים הצפוּפה, השוקקת, אינן משיבות לה דבר, מִתחפּרות כּל אחת בִּשתיקת-הִתנכּרוּת. אבל זו, גברת שְלַאנְג, הארסית מִכּוּלן (חשֹוּכת צאצאים שאין לה לא נכדה, לא נכד) נועצת בּסבתא מבּט ממוּשקף וּמיד מַכּישה בּה: "שָא, שְטִיל!" – "טפוּ," מרתיעה מהן סבתא כּאילוּ הִתְרִיזוּ לה בּוֹץ בּפניה, "פּתאום נעשֹוּ לי מין פְרוּמְקֶעס כּאלה. רישעוּת של פַּאסְקוּדְסְטְבֶעס זקֵנוֹת..." ויוצאת אל מִחוּץ לעֶזרת-הנשים ושולפת שם בּאמצע התפילה את חיים-בֶּרְ'ל (בּנהּ האלמן ואביה של שיינדל) וסחה לו פּוּנְקְט, אוֹת בְּאוֹת. "הקטנה," היא אומרת, "הרגע היתה על ידי וּלפתע – חַאלְיֶערֶע – לא הצַמּוֹת שלה, לא הגוּמוֹת שלה. פְּלוּצְלוּנְג, כּמו בּלעה אותה פּתאום האדמה..."
בּנהּ, חיים-בֶּר, המבין מה רגיש בּחברון הוּא ה"מוֹדוּס וִיוֶנְדִי", מה מסוּכּנת היא כּל הֲפָרָה של החוק בּאותה מערה (חוק המַפלֶה את ניני אברהם בַּמקום בּו נִכְרָה לו בּור-קבר, כּאילוּ יצחק בנו היה בּן חורג ויורשו החוּקי –ישמעאל) מזעיק את רֵעיו והרב לחפּשֹ ולתוּר בּכל חור וכל סדק, שמא סופסוף תִמָּצֵא השֵֹּיָה האובדת גם בּלי עזרת גוֹי. שהרי האַרַאבֶּערְס אשר על הסף, עִם נאבּוּט, עם קוּרְבָּאץ' ועם חרב – כּמו הרופא, השופט, הקבּרן – טוב שלא נזדקק להם כּלל...
עוד הם תרים בּברכּיים פָּקוֹת אחר זו, הילדה שאיננה – כּבר מגיחים לנוּ, פּוּנְקְט על הרגע, מתוך מערה זו עצמה – שלושת ה"שְקוֹצִים", עוֹג, גוֹג וּמגוֹג, איש חרבּו על ירכו ונָבּוּטוֹ נכון לדַיִש. כַּכּתוּב בּ"בראשית": "הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ". והרב וּכלֵי-הקודש לפניהם כּחגבים... גדולים, מסוּלסלֵי-שֹפם ואדוּמֵי-תרבּוּשים, עוברים הוִילְדֶע חַיֶעס כּליגיון מטיל אימה. וגָר אפוא זאב ערְבי עם כֶּבֶשֹ רך, יָאהוּדִי, וּמה שבּטוּח: יום-יום מגישים לַזאב הזה כֶּבֶשֹ חדש... קרֵבים אִם כּך אלה, אותם נפילים, ותחתם מרטיטה כּל מרצפת (לא הריצפּה לבדה מרטיטה, גם הרב, הגבּאי, השַּמָּש) ועוברים הם בַּסך, כּשַיֶּרֶת גמלים להבדיל, או פּילים, או מָמוּטוֹת. ולא נער קטון כּאן נוהג בּם כִּדבר הנביא, רק ילדונת בּת שש...
"בִּתךָ?" כּך אותם עַבָּדַאִים (וּקצוֹת שֹפמיהם מִסתמרים כִּקְצוֹת רוֹמַח).
"כּן," מרעיד אבּא, "בּתי. מה עשֹתה?"
"עבֵרה חמוּרה," הם אומרים.
"איזו?" שואל חיים-בֶּר בּאימה (ולִבּו יורד מִצריימה, קְרִי: ישר לַמכנסיים).
"אסוּר לַיָאהוּד," הם אומרים לו מיקרא מפורש, עוד מִזמן הסוּלטאן, "לִדרוך בּה בּתוך מערת-מכפּלה זו, החַארֶם-אֶל-חָ'לִיל הזאת של אִיבְּרָהִים אַבּוּנָא, למעלה יותר וגם הלאה יותר מִמדרגה שביעית זו בּאותן המדרגות."
"איזו שביעית?" עושֹה אבּא עצמו כּמין נַאר שאיננוּ יודע.
"זאת שמֵעַל לה אבוי לַכּופרים אם יציגוּ – דִיר בַּאלַכּ – רגלם..."
שיינדל, ניכּר בּה: אינה מבינה בּשל מה ועל מה כּל הרעש? הן כּל שעשֹתה שם – קיפּצה כּמו בּ"קלַאס", מדרגה-מדרגה, כּכה סתם. אבל אבּא, ה"קִיטְל" שלו מרטט כּכַּאפִיָה בְּרוּח שַארְקִיָה. מַשליש שלמונים אל כּפּות הגְרוֹבְּיַאנִים: "יותר זה לא יקרה, חאוואג'ה. סְלַח לה, היא קטנה..."
כּמה עצוּב לה אם כּן לַקטנה על אותו רֶבּ אברוֹם שקבוּר כּאן, זה שאף הוּא התאלמן פֹּה כּמו אבּא ורק שזוּגתו היתה זקֵנה הרבּה יותר. "וַיִהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָנָה וְעֶשְׂרִים שָנָה וְשֶבַע שָנִים שְנֵי חַיֵּי שָׂרָה" (שבּיידיש זה יוצא כּבר הוּנְדֶערְט זִיבְּן צְוַאנְצִיג יאָרְן). אמא יצא לה הרבּה פּחות, לא יותר מִשלושים וּשתיים. מה זה שלושים וּשתיים מוּל סכוּם של יותר מִמאה ועשֹרים? סבתא אומרת שזה מִכְּלָיוֹת, הם חושבים שאני מטוּמטמת. אבל לי לא מוכרים כּאן שוּם לוֹקשים, סרטן זה סרטן ואני מבינה. את אמא קברוּ שם בּהר הזיתים כּשיצאה מתוך הקליניקה של דוקטור מוישה וַאלַאךְ. לא את שֹרה, את שֹרה קברוּ כּאן, בּאותה מערת מכפּלה. וַיָּקָם רֶבּ אברוֹם מעל פּני מֵתוֹ וַיחפּשֹ לו, מיסכּן, חלקת-קבר. ועֶפרוֹן החִיתִּי הוּא איש גוי אבל טוב, בּחינם רצה לתת לו, בּלי משכּנתא, בּלי מיסים. אבל לא רֶבּ אברוֹם. לא, אברוֹם היה מֶענְטְש. "לא חינם," הוּא אומר, "מוֹיְחְל טוֹיְבֶעס." בּכסף מלא הוּא קונה מערה זו, עִם כּל הכּמה דוּנאם, כּמו שסבתא מסבּירה. "קח את הכּסף, עפרון," הוּא אומר לו, "ארבּע מאות שקל של כּסף. בּלי סְפֶּקוּלַאצְיֶעס וּבלי פַּארְצֶלַאצְיֶעס אוּן פֶערטִיג, סגרנוּ עניין."
כּשחזרוּ מלקבּור את אמא נתגנבה הדלוּת אל הבּית. בּני אדם צוחקים בּיחד אך בּוכים על פּי רוב לבדם. אבּא, פֶּחָח בּמקצועו, הִלחים קוּמקוּמים נקוּבים, תיקן פַּאיילוֹת. רק את הכּיס הנקוּב לא לימדוּ אותו איך להלחים משוּם מה. הלכה איפוא סבתא בּבוקר בּהיר והזמינה את מנדל רֶעמוֹנְטְשִיק. הִרחיבה מִטבּח וּפרוזדור ועשֹתה לה בּית-אוכל, מעין רֶעסטוֹרַאנְט. נתמזל מזלה וּבַבּית מוּלם נִתמקמה ישיבת סְלוֹבּוֹדְקָא. בּא ריח הטשוֹלנט, הקוּגל, הבְּלִינְצֶעס בּחוטם בּחוּרי הישיבה, ממש פַּארפוּם... הֵחֵלוּ משבּשים את הפּסוּקים ישמור השֵם: בִּמְקום בּבּא מציעא שיר-השירים והריר ניגר לו. כּי הִנֵּה הסתיו, בּחוּרים, עבר, הרֵיש מְתִיבְתָּא חלף הלך לו, קדירתה של סבתא חנטה פַּגֶיהָ וסיר-הסירים ימח שמו נתן ריח. מי זאת עולָה מן המִטבּח כּתִמרות עשן מקוּטֶרֶת? קערת הקישקֶעס עולָה, רַבּוֹיְסַי, מקוּטרת בּמוֹר וּלבוֹנה. מה דּוּדֵךְ מִדּוּד, סבתא ויינגרטן, מה דוּדֵךְ מִדּוּד שֶכָּכָה הִרעַבתִינוּ? דוּדִי צח ואדום, חֶברֶה יוּנגֶערִים-הוּנגֶערִים, צח מִבּוּלְבֶּעס ואדום מִבּוֹרְשְט לוהט, Bon appetit!
"לא רֶעסטוֹרַאנט מחזיקה אַתּ כּי אִם פְרֶעסְטוֹרַאנְט," סח לה לוי אלטשוּלר. לוי היה עילוּיהּ של סלוֹבּוֹדקא, סינַי, עוקר-הרים ואם צריך אפילו שַ"ץ. פּעם, כּשנִתבּסם בּשוּשן-פּוּרים סיפּר לסבתא (איש מלבדה לא שמע אותו, איש) על בֵּית אבּא שלו, בּרוּסיה. "בָּעיר קְרַאסְנוֹ בּרוּסלאנד היה הדבר, בַּפּוֹגרוֹם של שנת 17," סח לה. "אבּא ואמא ואֶלְיָה אחי - בַּגרזן של איוואן, השכן..." הוּא עצמו ניצַל בּנֵס, סיפּר, יונק מִבּקבּוּק הווֹדקה (קודם לכן לא שתה מעולם, חוּץ מִכּוס קטנה של "שְנַאפְּס" לעת קידוּש או הבדלה). איך זה בְּנֵס? הסתתר לו בּסל-נצרים של כּביסה מלוּכלכת. ילד בּן תשע מציץ בַּסדקים ורואה איך הפּוֹגְרוֹמְשְצִ'יק מְגַרזֵן את משפּחתו.
"אַתּ שואלת מדוּע אני משתכּר?" האדימוּ עיניו מוּל פּני סבתא. סבתא שלא שאלה אותו כּלוּם, שֹמה יד על כּתפו ושתקה. "בִּשביל להיישיר זוג עיניים," אמר, "בַּזוועה עצמה, עין בּעין – צריך גם הקורבּן, לא רק רוצחו, להִשתכּר קצת, אם כי מִיי"ש, לא מִדם. אחרת, אחת מן השתיים, גבירתי," התנשם וגמע מן הווֹדקה, "או שיוצאים מן הדעת, יודעת אַתּ, או מן העולם," וכאן גיהק, "או מִשניהם."
מאוּחר מִזה, בּבית-היתומים בּנִיקוֹלַאיֶב, נכנס האינספֶּקטוֹר לשאול את הצוּציקלעך מה הם רוצים שם ללמוד. לוי עמד אחֲרון בַּשוּרה (כּיפה, "ארבּע כּנפות", שתי קנוקנות של פּיאות, נזלת).
"איזו פְּרוֹפֶעסְיָא בּוחר הוּא לדעת?" שאל אותו הרב לוין מוועד-החינוך.
"להרוג," אמר, "גויים. מה שיותר." והוסיף בּשקט: "יהוּדים צריכים ללמוד את המקצוע, כְּבוֹד הרב."
כּשהגיע לארץ, עִם שאר יתומים, נצטרף לישיבת סלובּודקא. כּאן זה ודאי לא יקרה לעולם: אנטישֵמִים בּין שֵמִים? מוּפרך. סבתא שָׂכְרָה אז שלושה חדרים מן השייח' עַבְּדְל-חַי, שקָּסַם לו. פּטריארך מוּסלמי שיצא כִּביכול מִדפּי החוּמש, פֶנוֹמֶן. "אַ-נוּ, אַנוּ תִראוּ אותם," היה ממלמל בּרגש, "לבוּשים כּמו אברוֹם אבינוּ והוגים חי"ת ועי"ן כּמו פְרֶענְקִ..." עבּדל-חי אף הוּא נטה לו לצעיר ה"מוֹסקוֹבִּי" חסד: מזמין אותו יחד עם אבּא וּשני רבּנים אל סוּכּת גג בּיתו. פּעם זימן עבּדל-חי לַסוּכּה את ארבּעת אורחיו למין "ספֵּיישְל": יש לו, הודיע, אוּשפּיז מאֶל-קוּדְס, אישיוּת נעלה עד מאוד. היה זה קרובו, חַאג' אמין אל-חוּסֵייני, ה"מוּפתי" מִירוּשלים. טפסר המועצה המוּסלמית העליונה וּמי שֶלְּיָמִים יחבּור לַשֵד הנאצי, היטלר.
"אצלנוּ," אמר חאג' אמין לָרב אפּשטיין, הוּא ראש ישיבת סלובּודקא, וכן לָרַב סְלוֹנִים, הוּא ראש ישיבת חברון, בּאותו "מזוּמָּן", "אצלנוּ סוּכּות יש בּכל השנה, לא רק פּעם ולא רק שבוּע." ("שֶרַק לא יהא לנוּ," אץ ללחוש אבּא, "יותר מִפּעם בּשנה תשעה בּאב, טפוּ-טפוּ...")
"מאוּחר מִזה," נזכּרת סבתא, "בּא אשר יָגוֹרְנוּ. קצין מן הגדוּדים העבריים בִּירוּשלים עמד לִכְנוֹס את אנשיו לְטקס בַּ'חוּרבה'. קצת קודם לכן – סח לו לוי לאבּא בּסוד על מיפתן בּית- הכּנסת – הִקיש חַאג' אמין על דלתו של לורד פְּלַאמֶר, הוּא-הוּא הנציב העליון. 'אִם יערכוּ היָאהוּד את הטקס,' שלף מבּית-גנזיו אִיוּם קצר, חַד כּשאַבְּרִיָה, 'איני מקבּל על עצמי, לורד נִכבּד, אחריוּת על השקט בָּעיר.'
'איש לא בּיקש מִכְּבודו אחריוּת על שוּם שקט,' ענה לו לורד פּלאמר. 'זהוּ תפקיד הנציב העליון המוּכּר לי בִּשמי, לא בִּשמוֹ'..."

*
היא היתה אז בּסך הכּל רק בּת ארבּע-עשֹרה אף שהִבשילה בִּן-לילה. בּנוּיה לתלפּיות ותאווה ממש לעין, ועִם כּל זאת פּוחדת מן החושך כּמו קטנה. רק אז, אותו לֵיל חנוּכּה, נר ראשון, כּשצָפְתָה לעֶברוֹ של ה"שטיבּל", גילתה כּי מִלבד אותו חושך בַּחוּץ יש אחֵר, דֵי מפחיד, גם בִּפְנִים... לא, את פּניו לא קלטה בּבירוּר ועוד טרם ידעה מי וּמה הוּא. אך כּבר, בַּחלון, בּא קולו ועשֹה בּה דברים שנִגלוּ לה רק אז. "הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ קֹדֶש הֵם," חילחלוּ המילים בּעורקיה, "וְאין לָנוּ רְשוּת לְהִשְתַּמֵּש בָּהֶם," זימר שם, "אֶלָּא לִרְאוֹתָם בִּלְבַד..." מה זה גורל? זו חידה שעושָׂה מִסתם לילה בּאנאלי – פאטאלי. סוד שנחרט לו על לוּח-לִבּנוּ כִּכתב על קיר, מְנֵא מְנֵא תְּקֵל וגם פַּרְסִין. לכל אדם יש קיר כּזה, גם אִם אינו מוּדָע לו, קיר שעליו נרשמות בּוּכהַאלטֶריוֹת שאין לו שליטה עליהן. מי שסבוּר, כּכּתוּב בּמסכת בּרכות שֶמִּשְּמָהּ מביא אבּא, כּי "קוֹל בָּאִשָּה עֶרְוָה" כּלוּם שאל עצמו מה על קול גבר, קול איש? מה על קולו של העלם ההוּא שעמד בַּחלון אותו "שטיבּל" ושר את מזמור הנרות הבּוער בּה מאז וּמסיח הכּל?... קְרֵבָה היתה אל חלונהּ, פלנֶל חלוּק-לילה עליה, שדיה סומרים למגע השימשה הקרה כּלילות הבּדידוּת. מֵעֵבֶר-מִזה, בַּחלון המוּאר, הפּעוּר בּכותלו של ה"שטיבּל", היתה צלליתו של אותו אלמוני מקפּיצה מִפלצות על הקיר. אור הנרות נִתרטט כּלִבּהּ, וכמוהוּ הֵדֵי אותו לחן. מעולם לא שמעה מין שִׂמחה עצוּבה שכּזאת בּקולו של אדם. מאוּחר מִזה, כּתום החג, למדה כּי שמו הוּא לוי. מאוּחר אף יותר נִצטלבוּ דרכיהם פּה ושם בּחצר או בּעיר. אבּא, רחוק מלתפּוס מה רוחש לב המֵידְל שלו עמוק פּנימה, הזמין אותו פּעם בּפעם לערב שבּת, ולִבּהּ נִתגעש. אך אף שהיתה מְמוּגְנֶטֶת אליו לא אמרה לו מילה, אף לא רמז. אותו פּרצוּף-פּוֹקֶר שסבתא ידעה לעטות, הִסְתַּוְתָה בּו גם היא. חומקת פּתאום מִשּוּלֵי השוּלחן לַמִטבּח וחוזרת חלילה – כּאן בּתירוּץ שעוזרת לסבתא לשֹאת איזה מגש ושם בִּבּלוֹף ממין אחר – היתה מתאמצת שלא להסמיק בּפניו אך נכשלת כּל פּעם. איך מאלפים את הדם הסורר הזה לא להבעיר את העור?
רֶבּ שמריה חבּ"ד, זה שאבּא תיקן לו חבית-הגעלה לפני פּסח, היה מפרט לו, לחיים-בֶּר ויינגרטן, שלל שידוּכים לבתו. זה – כּלי נאה, וההוּא – מציאה, והלה – חֶמדה גנוּזה וייחוּס-אבות וזיווּג מִשְמַיָּא. רק את לוי אלטשוּלר אף לא העלה על שֹפתיו, לא בּת-קול ולא אות. מָשָל אין לו חלק ללוי הזה בּאותם הבלי-לב של כּוּלנוּ, רם ונישֹא הוּא מעל לכל אלה, כּכל אותם רוּחין ערטילאין של שמי-עליון. "אין לו עניין בּשוּם שמוֹנצֶעס," גָלָה הרב אפּשטיין את אוזן רֶבּ שמריה, "בּוקר וערב רק ש"ס וּפוסקים בּין כּנפות אוהלהּ של תורה."
"כּלוּם שידוּך הוּא מין שמונצעס?" מחה השדכן, "הן רבּנוּ מוישה איסרליש, הוּא הרמ"א, אמר כּבר: 'כּל מי שאין לו אשה כּמו שרוּי כּאן בּלא בּרכה, בּלא תורה ואינו נקרא אדם'."
"אף פּעם לא ידעתי כּי שדכן תלמיד-חכם הוּא," סנט בּו הרב אפּשטיין די מוּפתע מן הגילוּי, "אף על פּי כן כּבר מצינוּ, רֶבּ שמריה, כּי שבט הלוי (פּרשת עֵקֶב, 'דברים' י, ח) הוּפקד בּיד השֵם לעמוד לפניו לשרתוֹ בַּקודש. והן לַכֹּל זמן פֹּה ועֵת לכל חֵפֶץ. הבּוֹחֶר צעיר עוד. ואָס בְּרֶענְט?"
פּעם אחת, כּבר הרבּה לאחר אותו ליל-חנוּכּה בּו חזתה בּו, ארבה לו דוּמם, כּבכל הלילות, בּחֶשכת חלונה הפּעוּר. פּתאום כּמו עלה לה בְּאוֹב-חלונו, עִם ה"לוּקְס" העמוּם וה"סטֶענדֶער" – הוּא ולא מלאך ולא שָׂרָף ולא שליח (אף כּי לדידהּ היה שלושתם בּאיש אחד). כּלוּם ידע או ניחש מי צופָה בּו מִנגד, רואָה אך אינה מִתגלָה לו, או שמא פּשוּט נִתאווה לאוויר ליל-ניסן וּפתח חלונו? כּך או כּך, בִּמְקום גמרא (אפשר כּי בּושֹמי ליל-אביב זה גרמוּ זאת) זיוֵג שם פּסוּקים מתוך שיר-השירים בִּלחנים מן הדניֶפֶּר, הדוֹן. "שוּבִי שוּבִי הַשּוּלַמִּית," עמד בּחלון וּפניו אליה, "שוּבִי שוּבִי וְנֶחֱזֶה בָּךְ," הִגבּיה קולו כּנישֹא על נחשול. והיתה בּו בַּלחן ההוּא מין עצבוּת עליזה, מין חַשְכוּת מִזדהרת, שאפילוּ לִילִית, סַמָּאֵל וּבני-שחת היוּ כּבר חוזרים בּתשוּבה...
היא ידעה כּי על פּי שֹכל הישר לא נחשֹפה לו. אין המוּאָר רואה את הנחבּא בּכוּך חשוּך. אבל משהוּ לא הגיוני, מתקבּל על הלב אִם כּי לא על הדעת, שב ופירגֵל בּה פּוּלסין של ריגוּש כּמו נגע בּה בּעצם ידו. "חוּט מָשוּךְ מִכּאן, לוי אלטשוּלר," המוּ בּה הקִּישקֶעס, "מִקְּצֵה חלוני אל פּינת חלונךָ, חוּט סמוּי אך חזק כִּכבלים. וריבּון-העולם מגלגל את החוּט מִתוך פּקעת-גורל לא ניתֶקֶת, אך אתה, העילוּי היודע הכּל, לא הכּל אתה חש וקולט... כּל החוכמות אצוּרות בּרֹאשךָ, רק חוכמה-שֶבַּלֵב חסֵרה בּו: זו היודעת כּי לב שאיננוּ שבוּר גם איננוּ שָלֵם... מי שאיננוּ יודע כְּאֵב-חֶסרונם של דברים, רבּי לוי, אין הוּא מבין מחירם של דברים, שהאֵין מְתַמְחֵר את היֵּש. בּוא ואומַר לךָ, לוי אלטשוּלר, ואָס בְּרֶענְט, מה בּוער, מה רותח. הדם בּוער, לוי, הדם הרעֵב, האדום-האדום הזה"...
פּתאום נרתעה לאחור, מִתכּסָּה בַּווילון, מרעידה ונדהמת. עדיין ידעה כּי אינו מסוּגל לראותהּ, אך כּעת קצת פּחות. הוּא פּרם בּכוּתנתו כּפתור עליון אחד או שניים, שירבּב את ראשו לחצר הטלוּלה ושאף את בּושֹמי ליל ניסן. "הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ," פּיזם כּמין רמז אליה, "מַשְגִּיחַ מִן הַחַלּוֹנוֹת, מֵצִיץ מִן הַחֲ-רַ-כִּים..." כּל שֹערה בּעורהּ נִסתמרה כּמו הִנֵּה נִתפּסה כּגנבת. מי אתה, מה אתה, לוי אלטשוּלר: עילוּי בּתורה או סאדיסט?
וכאן, כּאן ממש, כּמו הוּמַךְ אור ה"לוּקְס" שהוּצב על גבּיו של ה"סטֶענדֶער". עד צווארו, עד זקָנוֹ של העלם הגיע האור, לא יותר. לרגע נִראָה האברך בּחלון כּמו ערפוּ את ראשו, בּלי גוּלגולת. מה נִתרמז מִכּך, מה נִתנבּא כּמין כּתובת סמוּיה על הקיר?

*
בְּאָב כּבר בּער קרקעהּ של חברון תחת רגל כּל מי שֶשָּכַן בּה. ריח האש והדם לא הִזכּיר זֶבַח כֶּבֶשֹ, רק פַּחַד פּוגרום. "נִסתתר בַּמרתף, בּאותן ממגוּרות," אמר אבּא בּצליל פּאראנוֹאִי. בּיידיש של גֶטוֹ אמר זאת, כּסח: 'זה חוזר כּמו בּרוּסיה, גם כּאן'... יום שישי בּחברון, בּאַבגוּסט שנת תרפּ"ט, והכּל מסוּגר כּמו על בְּרִיחַ. וּבַחוּץ מתהלך, יהוּדי ועתיק, אותו פּחד היסטורי, מִשָּם. כּל שצברוּ כּאן דורות אחרונים (השלווה המדוּמה נוּסח "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשֹ", אותו מיתוס ילדוּתי של רֶבּ אברוֹם וּפַּאן עֶפְרוֹנְסְקִי. אשליית הדוּ-קיוּם הכֹּה נכספת, כֹּה פּצוּעה). כּל זה קרס, נִתמוטט בּאחת כּמין שֶבֶר ענק, גיאולוגי: חושֹף לעֵין-כּל את עוּמקהּ המלעיג של תהום שעליה כּיסה. מאי-שם, מִמרתפיו האפלים של תת-היֶדַע, בּקע מין "גֶוַאלְד" קמאי, אטאוויסטי, מכֶּה בּרקותיו של עם נרדף צלילי חירוּם. ואָס בְּרֶענְט, יהוּדים? בְּרֶענְט אַ פַאיֶער אִין שְטֶעטְל. העיירה, אפילוּ כּאן, בּוערת כּבר בּאש... סבתא מתאנחת אנחה של ת"ח ות"ט, של חְמֶלְנִיצְקִי, של מַאכְנוֹ, של הצורר ההוּא פֶּטְלוּרָה, של עיר ההרֵגה בּקישינְיֶב, של מִשפּט בֵּילִיס: אז מה, גם כּאן שחיטות וסכּינים שלוּפים, דָא אוֹיְךְ? מסתבּר כּי דן סְלוֹנִים (הוּא בּנו של הרב ואחד מִוותיקינוּ בּבּאנק אַנגלוֹ-פּלשֹתינה) יצא לִירוּשלים, כּגנב זה בּמחתרת, לקרוא לעזרתנוּ את ממשלת המנדאט. בּנו של הרֵיש מְתִיבְתָּא מישיבת חברון תמים הוּא: אלה, הבּריטים, אף לא ינקפוּ אצבּעם להציל יהוּדים. תנינים לפחות מזילים דִמעתם ואפילוּ דִמעה של תנין היא. בּני אַלְבִּיוֹן –רק מַשלים את ה-natives בּחרוּזי-זכוּכית מצלצלים של הבטחות. לנוּ זרקוּ, כּמין עצם לכלב, את הצהרת-הבּלוֹף של ארתוּר בּלפור, וֵייס איך וָאס. ואילוּ לחוּסייני הם זורקים את עצמותינוּ, יודעים שהכּלב הזה יְגָרֵם אותן עד לפירוּר אחֲרון.
עכשיו, ממש בּרגע זה, פּלחה זעקה, כּתער, את אופל בּשֹרוֹ של הלילה הזה, הקרוּא אל הטֶבַח אף הוּא. "לוי!" פּרץ איזה קול את סכריו מן ה"שטיבּל" ההוּא של סלובּודקא. "לוי, דֶער שַ"ץ, אִיז גֶעהַארגֶעט גֶעווֹרְן!!!" ולא נִמצא אַיִל בַּסבַך. יאַשָה סַפּוֹזְ'נִיקוֹב, מי שהיה חברו האינטימי של לוי, יביא לה מין פֶּתֶק קטן מקוּפּל לשלושה-ארבּעה קיפּוּלים. כּמו איזה קוֹד מִסתורי שציפּה לה, כּתוּב בִּכתב-יד המנוח. פּרט שנִמצא על גוּפו של המת בּאחד מכּיסי הפִּידְזַ'אק. למה הביא את זה לה, דווקא לה, לא תבין גם אַחַר שתִּקרא בּו. קריאה ראשונה היא תמיד החמצה (אך היא, בּהחמצות, יש לה כּבר פּראקטיקה שלֵמה). "שוּבִי שוּבִי הַשּוּלַמִּית וְנֶחֱזֶה בָּךְ," היה כּתוּב בּו, "יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע. מִמִּדְבָּר מִי זֹאת עוֹלָה?" שיינדל תִמחֶה את עיניה תפוּחות-הדמעות בּשוּלי המיטפּחת, תִּבְהֶה כּשוֹטָה זו בִּצרור הפּסוּקים הכּתוּבים שם ולא תבין כּלוּם. "יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה. נִרְאֶה הֲפָּרְחָה הַגֶּפֶן. דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ. לִבַּבְתִּנִי אֲחֹתִי כַלָּה."
"מה אתה מבין מִזה?" תלתה את עיניה בּיַאשָה. "מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים," אמר, "אַל תעירוּ כּאן עד שֶתֶּחְפָּץ."
"עד שֶתֶּחְפָּץ?" הִתפּרצה בִּיפיחה, "מעולם הוּא לא חָפַץ. אתה, אתה הרי יודע... בּוקר וערב רק ש"ס וּפוסקים. שוּם תקווה, שוּם סיכּוּי. וָאס בְּרֶענְט?..."
"נַארַאלֶע," אמר לה (או פּשוּט, בּעברית: טיפּשונת). או פּשוּט עוד יותר: יש עיניים יפות שבּוכות ואינן רואות כּלוּם. וּמַראֶה לה בְּאצבּע שלוּחה לְפָנִים, כּקורא בּתורה, כּמין צוֹפֶן, איך כּל אות ראשונה בּכל שֶבֶר-פּסוּק מצטרפת אט-אט לְמילה. מה שקוראים לו "אַקְרוֹסְטִיכוֹן" ניחת בּה פּתאום כּמין הֶלֶם. הֶלֶם כּפוּל, כּמו בִּפתיל המפעיל בּעיתוּי שונה שני מיטענים. עוצמת הפּיצוּץ השני היא לרוב היותר קטלנית בּין השניים. גם בַּתגלית שמיד תֵחָשֵׂף לה יכֶּה בּה היחס הזה.
"הִנֵּה," הוּא מַראֶה לה כּאילוּ צירף קמץ-אל"ף לְילד בַּ"חדר": "שוּבִי – זה שי"ן. יונתי –הרי יוּ"ד. יָפָה –עוד פּעם יוּ"ד (אך לא גמרנוּ, שֹימי לב!). נִראֶה – הרי לָךְ נוּ"ן. אבל דוֹדי – נותן לָךְ דל"ת. ליבּבתיני –זה למ"ד. אז מה מִתקבּל כּאן מִכּל הדייסה הזאת? שְמֵךְ..."
"שמי? היא איננה תופסת אך כּבר הוּא שולף עיפּרון וּמדגים לה: "שִי"ן וּשני יוּ"דִים, נוּ"ן, דָּלֶ"ת ולָמֶ"ד הם שיינדל, עכשיו אַת רואָה?" משמע... אך המשמע אינו צריך שוּם פּירוּש רש"י. זהוּ אותו הפּיצוּץ השני, ההולם בּה בּכוח כּפוּל.
כּי כּאן פּורץ בִּכיהּ פּתאום כּגל אדיר, כּגֵיזֶר. סבתא נזעקת מיד מרחוק ואינה מבינה מה קרה. "יאשה," היא סחה, "למען השֵם, תעזוב אותה, מה מתרחש כּאן?" ותיכף, בּחבּקה את נכדתה המתייפּחת, רוטנת לעצמה: "מצא לו זמן לדברי תורה..."
סבתא שיינדל חרל"פּ מקנחת דִמעה של תשעים וחמש שנות חיים פֹּה. פֹּה, על הארץ הזאת שזורעים בּה יום-יום, בלי הפוגה, גוויות משני צידי הגבוּל. היא מצבּיעה בּיד זקֵנה, קמוּטה וּמגוּיידת על קיר-אבנים בְּאותה מערת-מכפּלה ואומרת בּלאט: "קינדערלעך, פּעם אמר לי סַתָּת מוסלמי בּן מאה מעַנַאתָה, היא עֲנָתוֹת שמִמנה יצא פּציפיסט זה ששמו יִרְמְיָה: מאותן אבנים שאתם ואנחנוּ בּונים כּאן חומות, יא גיברת, אפשר כּאן לִבנות – אִם יש לב ויש שֹכל לשני הצדדים – גם גשרים..."