בני ציפר ב"הארץ": "פעם, בימים הטובים, שרפו אותנו על לא עוול בכפנו. היום שורפים אותנו על עוול בכפנו."
8.3.02. יום שישי. צה"ל מתקיף באוויר, מהים וביבשה מחנות ובסיסים של פלשתינאים ומצליח במחנה פליטים ליד טול-כרם להשיג פריקת-נשק בכניעה של עשרות מחבלים. נהרגו היום עשרות פלשתינאים וזו תגובה הולמת לטבח שערכו אתמול בעצמונה ולכל נסיונותיהם לפוצץ אותנו ולירות בנו, שהלכו והתעצמו וגבו יותר ויותר קורבנות בשבועות האחרונים. אם הסלמה, אזיי צריך להראות להם מה מחכה להם עד שיתחננו אצל האמריקאים להפסקת אש וכאשר יסתכלו סביבם יראו שעל סף היותם כמעט מדינה עצמאית שחיה בדו-קיום עם ישראל – הם חזרו למצבם האומלל בארבעים ושמונה, מצב שבסופו של דבר יגרום לרבים מהם להגר מארץ-ישראל.
כדי לעמוד על הרוח המטורפת והמנוולת של חלק ניכר מהעיתונות כיום, לאיזה דרגות של טמטום מגיעים כותביה, כדאי לציין ביקורת טלוויזיה של בני ציפר ב"הארץ" מהיום, לאחר הטבח במוצאי שבת האחרונה בשכונה החרדית "בית ישראל" בירושלים:
"ולרגע נגעה אוזלת היד היהודית הזאת משכונת 'בית ישראל' בגעגוע עמוק להיות כמותם, לחוש ולא למשך שעת מבזק (ערוץ 1, שבת, 20:00) מה פירוש להיות פטור ממדינה, פטור מציונות, חופשי מהיומרה שנטעה בנו להיות אדונים לגורלנו, ולחזור להיות יהודים של עיירה, יהודים-קורבנות הנתונים לשרירות ליבם של הגויים אך פטורים לפחות מייסורי מצפון, וזכאים לעמוד מנגד ולהציץ בהיסטוריה העוברת לפניהם מעבר לגדר.
"את הגורל הזה, להישרף ולשתוק, סיכם לפני כשלוש מאות שנה אפרים לסינג במחזהו 'נתן החכם'. 'היהודי – שיישרף!' שב הכוהן הנוצרי ומדקלם (מערכה רביעית, תמונה שנייה) כפזמון חוזר במחזה הגדול הזה, המחווה הגדולה שנעשתה מעולם לעם היהודי בספרות. רצה הגורל והפקה חדשה של ההצגה 'נתן החכם' שודרה בערוץ הגרמני 'סאט 3' במוצאי שבת (21:15) בעיצומה של הדרמה החיה משכונת 'בית ישראל'. ואמרת בליבך, תוך כדי שילטוט בין ההצגה הגרמנית לחדשות מירושלים, שפעם, בימים הטובים, שרפו אותנו על לא עוול בכפנו. היום שורפים אותנו על עוול בכפנו."
שני המשפטים האחרונים המדהימים האלה הם אולי הביטוי המנוון ביותר, החולני ביותר, לנפשו של אחד מגלריית הכותבים הסהרוריים של "הארץ", שסבור שמגיע לנו כיום שישרפו אותנו! ואני משוכנע שאיש לא יזדעזע ממילים נוראות כאלה, שכותב אחד מקובעי הטעם הספרותי בתרבות העברית כיום. איזו חרפה! איזו חרפה!