או
ספר האופטימיות
"ספרו של ידידי ובן-מושבתי הסופר אהוד בן עזר
הוא אחד הספרים המצחיקים ביותר שקראתי בימי חיי.
נהניתי מאוד מההרצאה על שנת השמיטה הראשונה בפתח-תקווה."
הסופר אלימלך שפירא
בראיון ל"קול ישראל"
שמות הפרקים
גילוי דעת מאת הסופר אבבטן בן-עצל, נספח על פי צו בית משפט לכל עותק
של "בארץ עצלתיים".
פרק ראשון: לטוס עם צ'ירי פחה. נפיחות נסיכת-הקסם שלמדה בטראנסילוואניה. סוד האנרגיה של הדלק הצפרדעו-שמיימי.
פרק שני: בלילה עם נדודים (שם של בחור מקופח) לארץ אהש"ן, או – בארץ הבחורים שאינם נירדמים.
פרק שלישי: אני חולה. בבקשה להכיר את עורך המוסף התרבותי של "ידיעות עצלתיים", (ואת שיטת המלפפון-המשתיק).
פרק רביעי: מנגינת הגגות המתרוממים. מה הקולות שהסופרים משמיעים? "כל האסון התחיל מכך שלא הפלקת בזמן סטירה לילד!" איזו עריסה נפלאה!
פרק חמישי: תקרית בצק השטרודל במרומי התקרה. מה הרגיז כל כך את בבוטשינקה? נאומי הגלמודיות של דודה צ'ירי והתוכחה המתמדת של גברת בן-עצל.
פרק שישי: טיול בוקר בצהריים, הימנון הגברים והנשים בארץ עצלתיים וביקור בבריכה המצופה גלידה ומלאה ציצים למציצה.
פרק שביעי: בגן העדן: "ויהיו שניהם ערומים, האדם ואישתו, ולא התבוששו." נדודים מציץ בשירותים. מה יש לו נגד שמנפוצקלה? פג"א (מה שהבטחתי).
פרק שמיני: תעלולי דינה מקרית-שמונה. נאום שר האוצר עגנון איש-גולדה שקלגרופר על נפלאות העצלפלציה. סוד האנרגיה של המטאטבוט.
פרק תשיעי: בפונדק "החרדל המחבק" ופגישה עם אפרם קונסטנטין חביתותצקי. מכון הי-טק עצלתיים קום, מש"ע, גן חתונות עצלתיים ואגודת מגרמי עצמות.
פרק עשירי: לצאת ביום-הולדת מתוך עוגה מצופה קצפת במכנסיים קצרים בצבע זהב מבריק. סמאל. ביליד בין הנאד. סינוי, סנסנוי וסמנגלוף. שדים, מלאכים וקפקפוני.
פרק אחד-עשר: יום החומוס והבצל. התיאולוגים החדשים או – שבחי חמלניצקי בארץ אהש"ן. עשרת הדיברות למאונן המצליח.
פרק שנים-עשר: המשך הסיפור האמיתי. הרצאה של הסופר אבבטן על פתח-תקווה: שמיטה ראשונה ואחרונה, ספרדים טובים ואשכנזים רעים, סכנות וסיכויים.
פרק שלושה-עשר: שלושה-עשר הוא לא מספר מזל, ולכן תבוא בו התפוצצות.
פרק ארבעה-עשר: מדוע לא אירעה ההתפוצצות בפרק הקודם? הסבר מדעי לפעולת הקונטרה של הגג-נוע. הנשמה מפה-לפה ולבלוב האהבה הבין-עדתית.
פרק חמישה-עשר: סוף טוב הכול טוב. נמצא הבן האובד, חטף סטירת לחי, נתגלה סוד האנרגיה והודפס הסיפור של דינה מקרית-שמונה.
גילוי דעת
מאת הסופר אבבטן בן-עצל
נספח
על פי צו בית משפט
לכל עותק של "בארץ עצלתיים"
הפאשקוויל [כתב-ההשמצה] המטונף "בארץ עצלתיים" הוא ניסיון מכוער וזדוני להציג אותי ואת בני-משפחתי בצורה מגוחכת ולעלוב בי בפומבי.
הוצאת הדיבה הניבזית משתלבת היטב במערכה המתנהלת נגדי בתקשורת ובדעת הקהל ומטרתה לעשות לי רצח אופי ולהבאיש את שמי באמצעות תיאור קריקטורי של דמותי, הנסמך על שימוש מרושע ופסול בתכונותיי הגופניות, ותוך התעלמות מכוונת מכל מה שכתבתי ופירסמתי עד כה בדפוס, כאילו אינני קיים.
לצורך הזה גוייס גם ממליץ לפשקוויל והוא "סופר" פתח-תקוואי שמעולם לא היה ולא נברא בשם אלימלך שפירא, שהמחבר משתמש בו כדי להמליץ – על עצמו!
מה היתה כוונת המחבר בהשחרת שמי ובהצגתי כאדם קטנוני, נירגן, זללן, שטוף זימה, קצר אבר, ילדותי, חסר כישרון, מגרד ביצים, מוקף שונאים, מקנא במוכשרים, ממשש ערומות, מטיף למציצות, משדל לאוננויות, מאוהב בעצמו, רודף כבוד החי בביתו עם שתי מכשפות, ואשר בנו החוזר בתשובה עזב את הבית!?
לדעתי חיפש דוגמא מוחשית-כביכול כדי לחזק בה ספר קודם שלו שבו איפיין את דמותי במילים נוראות – כמובן, עדיין בלי לנקוב בשמי:
"דע לך ששיגעון-רדיפה הוא מחלה נפוצה מאוד בקרב סופרים, היא נובעת מעודף חשיבות עצמית ומחמירה עם הגיל. כמעט כל סופר הוא אגו-מאניאק, גם חסר-הכישרון. סופרים מתקשים להשלים עם כך שלא כל יום כל העולם מוצא בהם עניין, ובתיסכולם הם מפתחים עולם בדוי-למחצה שבו כל התעלמות מהם וכל התייחסות לסופר אחר – הם חלק ממזימה הנרקמת נגדם על ידי כוחות זדוניים שמנהלים את עולם הספרות, המו"לות, התקשורת ובתי-האבות."
מאחר שהמחבר לא הסכים להתנצל ו/או לגנוז את ספרו אלא הציג אותו בפני השופט כפרודיה לגיטימית על חיי סופר ותיק למבוגרים ונוער המגלה חבורה של אהש"ניקעס ונלחם בה – קבע בית המשפט ש"בארץ עצלתיים" לא יודפס ולא יופץ בכל צורה שהיא מבלי שייכלל בו גילוי הדעת שכתבתי ואשר אליו מצטרפות אשתי אם בנותיי הנידחות (מתגוררות באוהל המחאה ליד בית-הסוהר של הקדוש הדרוס רבי מאיר בעל השכטה בניו-יורק ומבשלות קורקבנים לאברכים) ודודתה המדענית פרופ' אסתר וארשובר-לאור.
המשך יבוא