מתוך היומן, 18 בנובמבר 2001

למירי ורון היקרה שלום רב,

קראתי בעניין רב את פרקך "אסתר ראב – שירה, פרקי יומן ופרוזה בערוב היום", מתוך ספרך "בערוב היום, עיון ביצירות מאוחרות", שיצא לאור בהוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 2000, והוא, כפי שאני מבין, פיתוח והרחבה של הדוקטוראט שלך.

את צודקת ברבות מהאבחנות שלך לגבי שירתה של אסתר ראב, שאולי הנושא שלך מתאים לה במיוחד בגלל תקופת השתיקה הממושכת שמפרידה בין כתיבתה ה"צעירה" לזו המבוגרת.

עם זאת יש לי כמה וכמה הערות ותהיות, ואני פורש אותן כאן לפנייך, משום שכחניך האסכולה הייקית הירושלמית, וכתלמידו של פרופ' גרשם שלום, אני מאמין שאין לעשות שום הנחה כאשר מדובר במחקר ובביקורת על מחקר, וזאת גם כאשר, וזה קרה לי לא פעם, הכותבים שמחים לקבל מחמאות אחדות כלליות, ולעיתים ללא כיסוי, וקשה להם עם הביקורת. הכלל שלי הוא שאני לא כותב, גם לידידים, אף לא מילה אחת שלא אוכל גם לפרסמה בדפוס ולעמוד אחריה במאה אחוז, כאשר מדובר בתגובה לספריהם.

1. הביוגרפיה "ימים של לענה ודבש" יצאה לאור בסוף שנת 1997, והספר שלך בשנת 2000. אילו קראת אותה כולה, ועימתת אותה עם דברייך, היה המחקר שלך נשכר, הייתי מבינה טוב יותר פרקים בחייה של אסתר ראב, ונמנעת מטעויות.

2. אסתר ראב לא היתה עקרה. היא הרתה פעמים אחדות ונכשלה בניסיונה ללדת, לדבריה בגלל המאלאריה שחלתה בה בילדותה. כשהיא אומרת בשיריה "בני", הכוונה לילד שהפילה שלא ברצונה.

3. המוות נוכח בשירת אסתר ראב כבר ב"קמשונים", ולכן אי אפשר לומר שהיא גילתה אותו רק בשיריה המאוחרים. היפה בשירת אסתר ראב שכל שיריה הטובים, שצבי לוז מונה אותם בצדק כנובעים מתוך "העקרון המכונן" שלה, וגם ראובן שהם עמד על כך – שמרו על אותו עולם תוכני ולשוני מנעוריה ועד זיקנתה. לכן היא אולי דוגמה מאוד לא טובה לתיזה שלך, למרות ההפסקה הגדולה בכתיבת שירתה.

4. אילו קראת את "ימים של לענה ודבש" היית רואה ששנת 1969 אינה שונה מכל שנה אחרת בשנותיה האחרונות, שכולן עמדו מצד אחד בסימן שגעון הרדיפה שלה, שבולט ב"מחברת הגיהינום", ומצד שני בסימן פוריות יצירתית נפלאה. כל ההדגשות החוזרות לגבי אותה שנה במיוחד, אינן מדוייקות. הדברים קרו גם באותה שנה, אך לא יותר ולא פחות מבכל שנה אחרת החל מאמצע שנות החמישים למאה הקודמת, לערך. ציטוט ממך: "בשנה זו, שבה פורסמו תשעה השירים הללו, חוותה המשוררת תקופת שבר נפשי קשה." (עמ' 63), זה נכון כללית, אך לא נכון לייחס זאת רק לשנת 1969, והקורא חושב שקודם ואחר-כך היא לא היתה במצב כזה.

5. אי-אפשר להסתמך במחקר על שמות מחזורי השירים המאוחרים שלה מאחר ושמות אלה ניתנו על ידי, כעורך, שגם בחר את סדר השירים לקבוצותיהם. שירי הרקוויאם, כתובתם היא בעלה הראשון המת, איזאק גרין. אך לעומתם יש מחזור שירי האהבה לראובן שהם, שזוהי פרשה מדהימה בחיוניותה, שכמעט איש לא התייחס אליה משום שהיא מסופרת בחלקים האחרונים של הביוגראפיה, שמעטים בכלל קראו אותם. את אמנם מציינת זאת בעמ' 73, "על נושא אחד לא גבר הזמן: שירת האהבה של אסתר ראב שומרת על עוצמת ורעננותה עד שנותיה האחרונות." אבל אם כך, מה על התיזה של "בערוב היום"? הרי על אהבה בלתי אפשרית היא כותבת החל מ"קמשונים", ושירי אבל ומוות, פרטי וכללי, שזורים בכל יבולי שישים וכמה שנות כתיבתה?

6. צריך להחליט אם מצטטים את כל השירים בניקוד, או בכתיב מלא. לא בא בחשבון מה שקורה בספרך, ציטוט ללא ניקוד בכתיב חסר.

אין אלה אלא הערות אחדות, ואולי אם תחזרי יום אחד לנושא, כאשר כבר כל החומר בידייך, גם כרך "כל הפרוזה" שלה שהוצאתי לאחרונה (אסטרולוג 2000), ותקליטור הארכיון ששלחתי לך, יהיה בידייך חומר לספר חדש ומרתק על שירתה. צבי לוז כתב ספר מצויין על שירתה, ובו הוא אינו מתייחס, במכוון, לביוגרפיה שלה אלא רק למה שמובן מתוך השירים. אני כתבתי את הביוגראפיה, כאשר אינני מתייחס לשיריה אלא רק כמאיירים את חייה. וככה שני הספרים, שיצאו כמעט באותה תקופה, אינם פולשים כלל זה לתחומו של זה אלא משלימים אהדדי. אבל בהחלט יש מקום לספר נוסף שיתייחס לשילוב שבין הביוגראפיה לבין ניתוח השירים. עכשיו, כאשר כל החומר כבר מפוענח וידוע.