לפני שנים רבות היתה ארץ-ישראל חלק מהאימפריה העות'מנית, בראש האימפריה עמד השולטן, שהתגורר בארמון המפואר דולמאבאצ'ה, על שפת הבוספורוס, בעיר הבירה איסטאנבול.

אבל יותר משהתורכים שלטו בארץ-ישראל – שלט בה הבאקשיש.

כל אזרח שהיה צריך לקנות אדמה, לבנות בית, לשלם מיסים, לפנות לבית המשפט, להתלונן במשטרה על גניבה – היה נותן מתנת באקשיש למושל, לפקיד, לשופט או לשוטר.

השוחד קבע מי יזכה במשפט, מי ישלם פחות מס, למי תאושר קניית אדמה ובניית בית, מי ייאסר ומי ישולח לחופשי. והשופטים היו נוהגים ללא משוא-פנים רק במשפטים שבהם שני הצדדים שיחדו אותם בסכום דומה, ולא היתה סיבה להעדיף צד אחד על האחר.

יום אחד בא לקאימקאמליק (עיר המחוז) יפו, הכפופה לפאשאליק (עיר הפלך) ירושלים, קאימקאם (מושל מחוז) חדש.

והיה הקאימקאם אדם ישר ומודרני, שמשפחתו העשירה שלחה אותו ללמוד בפאריס, ושם ראה הליכות עולם ולא ביזבז את זמנו על חיי-הוללות בלבד.

נקעה נפשו של הקאימאקם החדש משחיתותם של הכפופים לו, השופטים, ופקידי מס העושרה, ופקידי הגומרוק הוא המכס, ופקידי הטאבו, והשוטרים – והוציא תקנה שמעתה והלאה אסור לקחת ואסור לתת באקשיש, אפילו לקאימקאם עצמו.

והוא גם רכש ביושר פרדס צעיר, והחל לחפור בו באר. יפו היתה מפורסמת בפרדסים המקיפים אותה, שבהם גדל השאמוטי, התפוז העסיסי והמתוק שנתגלה לראשונה בפרדסו של אנטון איוב במזרח העיר, מדרום לדרך העולה לירושלים.

תחילה שמחו תושבי יפו ושמחו הפלחים של הכפרים בסביבה על ביטול הבאקשיש. הקאימקאם היה מקהיל אותם מדי פעם בבית הסארייה, הוא בית הממשלה אשר ליד מגדל השעון, בלב העיר, והיה משבח בפניהם את התקופה המודרנית ואת היושר, ומגנה את הבאקשיש המשחית.

לא חלפו ימים רבים והתברר שבלי באקשיש שום דבר לא זז בעיר ובמחוז. השופטים אינם מוציאים פסקי-דין, פקידי המס לא משחררים את התבואה מהגרנות, הספנים לא מעבירים בסירותיהם את ארגזי השאמוטי לאוניות האירופאיות העוגנות מחוץ לנמל, אי אפשר לקנות או למכור קרקע או לבנות בית, והגנבים חוגגים, והמשטרה מנמנמת.

באו כולם בטענות אל הקאימקאם שביטל את הבאקשיש הישן והטוב, אבל הוא התעקש ואמר: "אני לא מוכן לחזור לשיטת הבאקשיש ולא איכפת לי אם תתלוננו עליי בפני הפחה אשר בפאשאליק ירושלים ובפני השולטן עבדול-חמיד היושב באיסטאנבול! – אנחנו חיים בתקופה המודרנית! – המדען פסטר כבר המציא נסיוב נגד הכלבת, ובקרוב ימשכו ביפו סוסים את קרונות הטראמוואי על מסילות-הברזל, כמו בפאריס!"

"מה לעשות? איך ניפטר מהקאימקאם שלנו?" שאלו התושבים זה את זה, ושלחו משלחת אל הפחה, המושל התורכי של פאשאליק ירושלים, שהיה השר הממונה על הקאימקאם של יפו.

"טוענים נגדי שכל המושלים שלי לוקחים באקשיש כדת וכדין," אמר הפחה כשהוא בוחן את צרור מג'ידיות-הכסף שהביאו לו היפואים. "ואיך אוכל לפטר את המושל היחיד הנחשד שהוא נוהג ביושר?!"

"אבל שלנו גם טיפש!" נזעקו.

"אם יוכח הדבר – יודח!"

שבה המשלחת ליפו. "מה לעשות? איך נוכיח לפחה שהקאימקאם שלנו גם טיפש?" שאלו התושבים זה את זה.

אמר להם ג'וחא הלץ: "תנו לי שלושה שקי סוכר, ואני מוריד לכם אותו מגדולתו."

"כיצד?"

"אלוהים הוא עם הסבלנים. חכו ותיראו."

השאיר לעצמו ג'וחא שק סוכר אחד בבית. העמיס שניים על השקיים של חמורו, ורכב ובא לפרדסו הצעיר של הקאימקאם, שם חפרו הפועלים את הבאר החדשה.

ניגש ג'וחא לראש קבוצת החופרים והבטיח לו שק סוכר אחד, בתנאי שאת השק האחר יטיל לתוך הבאר מיד כאשר יגיעו החופרים למים הראשונים.

וכך אמנם היה. והפועל, שחפר בתחתית הבאר, צעק כמוסכם: "מצאנו מים והם מתוקים! מצאנו מיכרה של סוכר!"

מיד רצו השליחים להודיע על כך לקאימקאם, והוא נתקף בהתרגשות עצומה לשמע הבשורה על מיכרה הסוכר בבאר, וביקש למלא כד מים ולטעום מהם.

טעם ומצא כי אמנם נכון הדבר – המים מתוקים כסוכר!

מיד דהר בעגלתו עם הכד לירושלים –

התפרץ למשרדו של הפחה, ובישר לו על התגלית ונתן לו לטעום מן המים המתוקים, שבזכותם תפוזי השאמוטי טעימים כל-כך.

המושל, שהיה תורכי פיקח, הבין מיד כי מעשה ליצנות כאן, וכי ידו של ג'וחא בדבר. הביט בחמלה על הקאימקאם ורטן לתוך זקנו: "בן-שדים ג'וחא!"

לא ארכו הימים ויצאה פקודה מאת הפחה של ירושלים להעביר את הקאימאקם של יפו מתפקידו.

ומאז מסתובב הקאימקאם-לשעבר מעיר לעיר וממחוז למחוז ומחפש מקום שתושביו חיים כולם ביושר, ובארותיו מפיקות מים מתוקים כסוכר.

ספטמבר, 1995