בת ה-92!
מתוך היומן, 26 במאי 2002
יום ראשון. לפנות-ערב אני מבקר אצל בת-שבע אריאלי בת התשעים ושתיים בבית האבות של ויצ"ו בשדרות דוד המלך. בת-שבע נולדה בשנת 1910 והובאה בגיל שנה וחצי ארצה. אביה דניאל ליכטנשטיין מלודז' היה אחיה של סבתי שרה-גאולה ליפסקי, ליכטנשטיין מהבית, אשת סבי חנוך-יששכר ליפסקי. אימי דורה היתה בת דודה של בת-שבע ושל כל שאר אחיה ואחיותיה ובהן שושנה מכנס וראובן בן-אור ליכטנשטיין.
אני מצטער שלא הבאתי איתי טייפ. בת-שבע צלולה לגמרי אבל כמעט שאינה רואה אם כי קשה להרגיש בכך בשיחה עימה. בטרם נפגעה ראייתה היא הספיקה לכתוב צרור סיפורים שמקריאה ראשונה ניראים דומים לסיפוריה של אסתר ראב ואחד מהם אף מספר על אסתר ואולי אמצא מקום להדפיס אותו. אני לוקח את כל כתב-היד ומבטיח קודם כל לצלם אותו ולהחזיר לה את המקור. אחר-כך אתחיל להקליד אותו.
בצורה חיה מאוד מתארת בפניי בת-שבע כיצד בהיותה כבת שבע חזתה בבוא החיילים הבריטיים למושבה. קודם באו שניים, ביקשו מטפחת מאסתר [ראב] שעמדה יחד עם חברתה שושנה גולומב [לימים אייזנברג, מעין-גנים ונהלל, אימו של האלוף מוסה פלד], וכאשר אסתר נתנה לחייל מטפחת, ניפנף בה ומיד החלו זורמים למושבה החיילים הבריטיים מכל צד.
עוד היו לבת-שבע סיפורים על נאומו של רוטנברג עם הבאת החשמל למושבה, כאשר לא הירשו לו לנאום כי לא ידע עברית אלא דיבר אידיש.
על "קאסאר מוייה," נשברו המים, כאשר נשבר צינור בפרדס וכך היו קוראים הערבים לסגור את השיבר מהבריכה. וכיצד היו מתחלקים בהפעלת הבארות כי אם כולן פעלו יחד – לא היו מספיק מי תהום.
על ריח הבושם מחדרה של המורה שלה, רחל איכילוב, משני חלונות חדרה הצופים לרחוב חובבי-ציון בבית האיכילובים, והילדים היו עומדים ומסתכלים וכאשר היה עולה משם ריח בושם היו יודעים שזה הבושם שפרץ פסקל הביא לה מפריס.
וכמובן הסיפור המרתק על הישארותם, שמונה יתומים, בבית בפרדס לאחר שהאב מת בדמשק, והאם נפטרה זמן לא רב לאחריו, בתקופת מלחמת העולם הראשונה.
עוד סיפרה כיצד בגיל חמש-עשרה לערך נשלחה אל אחד מאחיה שהיה נשוי עם בת זכרון ממשפחת ליבוביץ (מלכה אחותה נישאה לאחד ממשפחת ליבוביץ) והיו יורדים לחוף טנטורה ושם שוכרים חדר בכפר הערבי ממש לחוף הים וטובלים בים והאיכרים היו מביאים מזיכרון מכל טוב ענבים ואבטיחים ומזונות אחרים. והיה על החוף ערבי צעיר יפה-תואר והוא היה אהבתה הראשונה והיתה מסתכלת בו ממושכות ועורגת אליו אבל כמובן שאף לא התקרבה אליו והוא מעולם לא ידע על כך ומאומה לא קרה, רק זיכרון של אהבה ראשונה.
הבן, דן ורדימון, מארה"ב, שהוא מבוגר ממני בשנתיים, שולח לי אי-מייל נרגש לאחר השיחה הטלפונית שלו עימי וכותב גם הוא על סיפוריה של אימו. אני עונה לו קצרות שאקליד אותם ואראה מה אפשר לעשות בהם.
[בת שבע מספרת כי הדלק שהשתמשו בו במלחמת העולם הראשונה נקרא גז'וז'ן. אני בטעות כתבתי גזוגן בפרוזה של אסתר כי כך היא אייתה זאת].
[לימים ערכתי והוצאתי שני ספרי סיפורים אוטוביוגראפיים שלה על רקע פתח תקווה בראשית המאה הקודמת: "מהפרדס למושבה" ו"כמה ירוק היה פרדסנו"].