או
ספר האופטימיות

פרק ראשון

לטוס עם צ'ירי פחה. נפיחוֹת נסיכת-הקסם שלמדה בטראנסילוואניה. סוד האנרגיה של הדלק הצפרדעו-שמיימי.

יום אחד אחר-הצהריים יצא רני מפתח ביתו לטייל ברחוב. הוא נכנס לשחק בחצר הריקה של בית-הספר ליד ביתו, והנה פגש –
בנסיכת-קסם.
אתם ודאי חושבים שזוהי נסיכת-קסם מודרנית כמו בריג'יט בארדו שגרה בווילה בריוויירה הצרפתית, פניה צבועות קווים כמו פרפרים שחורים ואדומים, והגבות – אין גבות, רק מישחה נוצצת, והריסים – פירורי פיח, וכולה קמטים, והיא גוררת אחריה עדת כלבים מגעילים ואני מכנה אותה נסיכת-קסם רק כדי ללגלג עליה? –
יש לי חדשות בשבילכם, היא היתה נסיכת-קסם אמיתית.
והיא רכבה על מטאטא. והיה לה אף די ארוך, ומצנפת שחורה, גם כן לא קצרה, ופנים מקומטות ומחודדות, ועיניים עצובות כאילו אין לה סיפוק בחיים, גם לא משיפשוף הדגדגן במטאטא, והיא לבשה שמלה ירוקה ונוצצת שנארגה מצפרדעים רטובות או מליחה, ונעלה נעליים של בוץ ו...
ו...
רני ידע מיד שהיא נסיכת-קסם אמיתית, כמו בספרים, בייחוד בדפים שאימא היתה מדלגת עליהם או משנה קצת בקריאה, עד שרני התחיל לקרוא בכוחות עצמו וגילה מה באמת כתוב בסיפורים ובאגדות –
אבל הוא העמיד פנים שהוא לא מתפעל, ואמר –
"תגידי, את עולה חדשה מרוסיה, שהתחלת לעבוד כאן בניקוי רחובות?"
נסיכת-הקסם הצמוקה התנפחה כלטאה שמרגיזים אותה ונשפה לעומתו:
"שינגבו לך את התחת כשאתה קם מהסיר לפני שאתה פותח את הפה המסריח שלך ילד חצוף! אהבל!"
"טוב, סליחה, אם להגיד את האמת את דומה יותר לרב זבדיה שלובש שמלה מאשר לעולה רוסית עם מטאטא."
"אם הרב זבדיה גילולי היה מוריד את השמלה ולובש מכנסיים, אולי היה לו שכל כמו גבר והיה מפסיק לדבר שטויות!" אמרה נסיכת-הקסם, "וזאת אני אומרת למרות שאני אישה, כי לי מותר להעליב נשים. אבל אתה אל תדבר רעות על הרוסיות, ילד מסריח. יום אחד תתאהב ביפהפייה צהובת-שיער שנולדה באוקראינה ותהיה מוכן לנשק לה את הציפורניים ברגליים."
"אני לא מבין על מה את מדברת," התעלם רני מהעלבון, "אני עוד ילד ולא מכיר ארצות אחרות. סתם חשבתי, אולי אין לך מספיק עבודה בקסמים ובקונצים בימי-הולדת, אז קיבלת מטאטא במחלקת הניקיון של העירייה."
"עכשיו העלבת את המטאטא שלי שזה מטאטא-טיס ולא מטאטא-רחוב ושאני טסה בו מהר יותר מקונקורד בלי תאונות ובלי טיפה של דלק, רק מהאנרגיה שנוצרת ממילים של קסם שרק אני יודעת! תראה איזה תורים יש על יד תחנות הדלק כל פעם שמודיעים על עליית מחירים!"
"איזה מילים את יודעת?" שאל רני.
הוא קיווה שנסיכת-הקסם תתפתה להגיד אותן והדבר יגרום לה להסתלק במעוף – מפני שעכשיו היה נידמה לו שעל השמלה הירוקה שלה זוחלות תולעים לחות, ציפורניה השחורות ניראו כאילו נברה באדמה לחפש את פקעות-הקסמים ואת צנון הפלא שאפשר לאכול אותו בלי לשהק ובלי לגרפצץ, ואת שאר עשבי-הפלא של עשיית הניסים והנפלאות.
"המילים שלי הן סוד כמוס," ענתה נסיכת-הקסם. "אם בני-האדם ידעו אותן וישתמשו בהן – לא יצטרכו יותר דס"ל [דלק סילוני] וסולר ובנזין, וככה חברות-הדלק הענקיות וגם היצרניות, המדינות העשירות שמתחרות ביניהן על הפקת הנפט מבארותיהן – כולן תהיינה מיותרות!"
"ואת יכולה גם לעשות שסדאם חוסיין לא יפלוש עוד פעם לכוויית וישרפו שם את בארות הנפט? וגם שלא ישלח לתל-אביב סקאדים עם גרעיני-נפץ כימיים חיידקולוגיסטיים? ושלא יכינו עלינו פצצה אטומית על טיל באיראן? ניראה אותך מביאה במילים שלך שלום!"
"סלח לי, ילד, מה אתה חושב שאני – נשיא ארצות-הברית? – אני נסיכת-קסם מקצועית עם הסמכה, תעודות ורישיון! סיימתי בהצטיינות קורס גבוה למכשפות בטראנסילוואניה! למדתי שם את סוד האנרגיה הכי חשוב בעולם, את מקור הכוח הנצחי של הקינאה, החמדנות, הרשעות, זיוף האורגזמות והשימחה-לאיד שיש בו עוצמה יותר מכל הנפט, הסולר, המזוט, הבנזין, השנאפס והוודקה גם יחד! למדתי גם לעשות מניקור-פדיקור למיפלצות!"
"אני לא כל כך מבין כל מה שאת אומרת ואני חושב שאת גם סתם ממציאה דברים." אמר רני. "אי-אפשר להפעיל בדיבורים מנוע של מטוס או מכונית או אפילו מכונית-צעצוע, בקושי אפשר להעלות במילים אד על שמשה קרה בחורף! ומה פתאום מפלצות צריכות מניקור-פדיקור?"
"אתה לא מאמין?" אמרה נסיכת-הקסם.
"בטח שלא."
"טוב, צואה [אל"ף בסגול] קטן שכמוך, כדי להוכיח לך כמה אתה אידיוט אקח אותך לסיבוב שמיימי על המטאטא."
"אבל במה אחזיק כדי שלא אפול?" שאל רני. השמלה הירוקה-לחה שלה היתה די, די...
אתם מבינים.
"תגיד, ילד, אני מגעילה אותך?" תקעה נסיכת-הקסם ברשעות.
ורני, אתם עוד לא מכירים אותו – היה ילד מאוד מנומס; אך לעיתים הנימוס מחייב לומר שקרים קטנים, כמו: "הפשטידה של דודה הדרה טובה מאוד רק שאני אין לי תיאבון היום." (והאמת – ישר לפח-הזבל, אם הוא יסכים לבלוע אותה! – אבא אומר: "שונא פשטידות – יחיה!), או – "רופא השיניים ד"ר מינוטין הוא איש נחמד מאוד רק שאין לי מצב-רוח ללכת אליו לביקור דווקא היום." (והאמת – אתם משערים). כך שברור שאי אפשר להגיד את האמת, אפילו לנסיכת-הקסם, כי האמת, ברוב המיקרים, עומדת בניגוד לנימוס.
"בכלל לא מגעילה," אמר רני, "רק שאין לי כפפות – "
ומיד הבין שאמר שטות נוראה. ככה זה בחיים, כשרוצים להיזהר מלומר את הדבר האמיתי, ומשתדלים להיות חביבים ומנומסים, תכף מסתבכים, ולפעמים יוצאות מהפה מילים שהן הרבה יותר גרועות ומביכות מהאמת הלא-נעימה והלא-מנומסת. סבתא שלך קופה ואימא שלך כובסת.
אבל נסיכת-הקסם לא נעלבה. אם היתה נעלבת היא לא היתה נסיכת-קסם. נסיכות-קסמים הן נשים חזקות שעושות מה שהן רוצות ומצפצפות על כל העולם ולא איכפת להן מה שאומרים עליהן, ככה זה נסיכות-קסמים, בייחוד פולניות שלקחו קורס מכשפות בטראנסילוואניה. אבל לא כל מי שלא איכפת לה מה אומרים עליה היא נסיכת-קסם. ככה אני כותב כדי שלא יגידו שאני אנטי-פמיניסט, שזאת קללה נוראה.
"זאת לא בעייה," אומרת נסיכת-הקסם בשמלת הליחה הירוקה, "עליי רק לומר מילה מסויימת – ובצ'יק אני נהפכת לנערה יפהפייה עם שמלה לבנה מרשרשת שהרגע יצאה מהכביסה והגיהוץ."
"טוב," אמר רני, "אבל רק סיבוב קצר אחד מעל העיר. כבר מזמן רציתי לטוס באווירון, או לפחות במסוק. ותגידי, מגישים אצלך בטיסה אוכל? לפחות מיץ? אני מאוד אוהב נקניק עם גבינה ואני מקווה שאצלך זה לא כשר!"
"עלה!"
רני התיישב מאחוריה על המטאטא, כמו על אופנוע. נסיכת-הקסם הרימה רגל-בוץ כדי להתניע את המטאטא. נשמעו קולות הרעש ונפצוצים, ממש הארלי-דייוידסון עתיק, ונסיכת-הקסם הוסיפה להם בנדיבות נאדות מסריחים אחדים ומילמלה בשקט, מבלי שרני הנחנק יצליח לשמוע את מילת-הקסמים – – –
אך כלום לא קרה.
"אולי יש לך וירוס קדחת הנילוס המערבי?" שאל רני, "גם סוסים חולים בה."
"לא תודה, אני נסיכת-קסם, בריאה, לא סוס."
"את לא מבינה. אולי יש בך איזה באג? אולי את בכלל וירטואלית?"
"מה זה באג?"
"ווירטואלית את יודעת? לא חשוב, גברת," חשב רני לעצמו, "רואים שבמחשבים ובאינטרנט את עוד לא כל-כך מבינה. את זה בטח לא מלמדים בבית-הספר למפליצות מניקור-פדיקור בטראנסילוואניה!" – אך כעבור רגע מצא עצמו מתרומם באוויר כשהוא מחזיק במותניה של נערה בלונדינית מה-זה-מתוקה, ממש מלכת-יופי עולה חדשה מרוסיה, והיא לבושה (כפי שהבטיחה) שמלה צחורה, שבאמת נודפת ריח כביסה טרייה, גיהוץ ועננים.
המטאטא פעל די בשקט, רק מאחור פלט מדי פעם קולות פירצוץ כמו קרקור של פרצדעים (סליחה, צפרדעים). רני הבחין כי היפהפייה מטיסה אותו בפה פעור – היא בולעת בזו אחר זו בועות של צפרדעים שמיימיות ממחרוזת שמשתלשלת גבוה לפניה, כחוט שנמשך מתוך העננים הרחוקים, ענני פקעות של אד ירקרק, ופולטת מאחור שובל אוויר סילוני דחוס בריח ורדים.
ממש סוד האנרגיה! – השתומם רני, – דלק צפרדעי! עננים ירקרקים. שובל אדים ורוד בשמיים ומדחס סילון בריח ורדים. מי ראה מטוס כזה? מי עוד גילה סודות כאלה?
"שכחתי לשאול איך קוראים לך," אמר רני בעודו מחזיק במותניה הצרים של היפהפייה הבלונדינית, שהיו נעימים מאוד למגע.
"צ'ירי," הסבה טיפ-טיפה את פניה היפות הצידה, "צ'ירי פחה!" – הוסיפה – "אנחנו עדיין נוסקים!"
רני הסמיק ואמר, "נושקים?"
"נוסקים, לא מתנשקים. ממריאים, אתה לא רואה? מתרוממים."
ואכן, רני הסתכל למטה וראה את בניין העירייה כקופסת-גפרורים, המכוניות בכבישים נעו כצעצועים חשמליים, ובגן-החיות שבלב פארק הסאפארי, הפיל ניראה כעכבר קטן, הג'ירף כחרגול לא-גדול, והאריות נימנמו כפרות-נמלים, מגדל שלום היה כבניין-קוביות שעל גגו מטיילים זבובים, הדולפינריום כמו קקה יבש של כלב על המדרכה, הים דמה לפודינג ענקי כחול-ירקרק שפניו זזים מדי פעם בגלים שניראו כקמטים רחוקים, ספינת-צעצוע היתה תקועה בו, ושובל קצף לבן נפרש מאחוריה אך לא הרגישו כלל שהיא מתקדמת, ו...
ו... ו...
היא נסקה גבוה, גבוה יותר, והמטאטא-טיס נטוי באלכסון כמטוס הממריא כלפי מעלה, לכיוון מערב, לאירופה, ורני נבהל – "הלא דיברנו רק על סיבוב אחד מעל לעיר!"
ונסיכת-הקסם צ'ירי היפהפייה הפסיקה רגע לבלוע את הצפרדעים הירקרקות-חיוורות, כמעט שקופות, שהשתלשלו אליה כנקניקיות-על-חוט מהעננים (ואז המטאטא טס בקו אופקי, כי התמעט לו הדלק הצפרדעו-שמיימי), ואמרה –
"אבל לא אמרנו איזו עיר!"
והתחילה להטות את המטאטא-טיס בקשת רחבה דרומה.
"איזו עיר?"
"הסתכל שמאלה, רני, בכיוון דרום-מזרח, מה אתה רואה?"
"ראשון-לציון?"
"יש מקום כזה?"
"את מתלוצצת. הלא זאת המושבה העברית הראשונה שנוסדה בארץ-ישראל!"
"לא ידעתי שאתה כזה אידיוט, רני."
"אבל כך לימדה המורה!"
"אז מה? אין כבר מורות כסילות? אני מכירה מורות שכותבות עברית בשגיאות, אז מה? יסגרו בגללן את בתי-הספר? המושבה העברית הראשונה בארץ-ישראל היא פתח-תקווה שנוסדה ב-1878 ואילו ראשון-לציון נוסדה ארבע שנים אחריה."
"אבל המורה קראה לנו בספר שהעלייה הראשונה התחילה ב-1882."
"אז היא התחילה ארבע שנים אחרי שבאמת התחילה! רני, אף פעם אל תאמין לכל מה שכתוב בספרים, בעיתונים, ובייחוד בספרי-הלימוד. כאשר השקר מרקיע שחקים, מתחילים גם השמיים לשקר! שלא לדבר על הפרסומות. ועכשיו מה אתה רואה?"
"איזה מאה מכוניות זוחלות בתור לפני תחנת דלק אחת."
"בטח עומדים להעלות את המחירים פעם נוספת, אבל מחירה של חבית הנפט הגולמית עוד יתייקר הרבה יותר."
"שרק לא תתחיל מזה שוב מלחמה ושישרפו את בארות הנפט בכוויית ויפילו עלינו טילים בליסטיים."
"ועכשיו מה למטה?"
"כתובת גדולה שאני לא מבין."
"מה כתוב?"
"חמ חמ חמל חמלני חמלניצקי זכאי!"
"ומה הלאה?"
"שכונה של בתים ושדירה ירוקה באמצע, לא רחוק מהחוף, והגגות האדומים עולים ויורדים, עולים ויורדים, זאתי פואבלו איספניול? – "
"מדוע אתה רועד?"
"חשבתי, אולי אני טועה ולא רואה טוב, אבל הבתים עולים ויורדים ממש כמו תחת ערום שראיתי פעם מאוחר בלילה בטלוויזיה!"
"לא טעית, אתה רואה מצויין, רני, אבל זאת לא פואבלו אספניול. אנחנו כבר מזמן התרחקנו מראשון. זוהי ארץ עצלתיים הוורודה. הארץ הנפלאה ביותר בעולם. באמצע רואים את בריכת-השחייה המצופה גלידה, על ענפי העצים צומחות שערות-סוכר לבנבנות ופריכות, והגגות עולים ויורדים, עולים ויורדים בקצב נחירותיהם של אנשי עצלתיים שאוהבים לישון... אתה רוצה לבוא איתי לשם? אתה נהנה מהטיול, רני?"
כן ולא. כי לרני נעשה קצת קר. והגעגועים הביתה. אמנם, נסיכת-הקסם צ'ירי זו היא בחורה עשר. שערה הבלונדיני מדגדג את פניו. היא בטח גם גולשת באינטרנט. תענוג להחזיק אותה במותניים. אם לא היה צעיר ממנה היה מוכן להתחתן איתה ולטוס איתה לערים הכי רחוקות שבעולם (אם רק היתה מפסיקה כבר לבלוע את הצפרדעים השקופות ולפלוט את האוויר הדחוס מאחור!) – מצד שני, בקושי רואים קצת עוד את תל-אביב, למטה, מאחור –
"רני!" שמע את קול אביו מדבר אליו מלמעלה.
"מה זה?" התבלבל, "אבא אתה מדבר אליי משמיים, כמו אלוהים?"
"מה זה 'מה זה?' – אתה כבר לא מכיר את אבא שלך?"
הסתכל רני למעלה – כן, המצב מתבהר. באמת אבא עומד לידו. הביט רני למטה – שלולית מים עומדים, עשבים אחדים, נמוכים, עם תפרחת לבנה, אבנים, טור נמלים שיצאו לטייל, ואין מטאטא, ואין נסיכת-הקסם צ'ירי פחה... בסך הכל הוא עומד במגרש הריק של בית-הספר ומסתכל באדמה.
"שלום אבא," פלט לבסוף, כחוזר ממסע ממושך.
"סוף-סוף התעוררת?"
"ישנתי?"
"לא. חלמת. אתה בא הביתה?"
"טו-ב," אומר רני לאיטו, כאילו הוא עושה טובה.
"מה קרה לך? מה אתה מנותק וחולמני כל-כך? אפשר לחשוב שיפהפייה לקחה אותך לשוט בעננים!"
"בטח!" ענה רני, "אין לי מה לעשות רק לטוס בשמיים עם איזו צ'ירי פחה!"

*

עכשיו, כשרני הלך הביתה עם אבא, יש לי זמן לשתי הערות:

הערה ראשונה: הפירוש המדוייק של המילה צ'ירי פחה (או צ'רפחה) אני לא יודע. דן בן-אמוץ ונתיבה בן-יהודה, ב"מילון עולמי לעברית מדוברת", כותבים שצ'יריפחה הוא "כינוי גנאי באידיש לאישה מכוערת." שאלתי את החותנת שלי והיא אמרה שהמילה הזאת באידיש פירושה – צפרדע. אם למישהו יש הסבר מדוייק יותר, שיכתוב לי. הכתובת מתחבאת בספר הזה במקום אחר. ככה זה, סופרים ממציאים כל מיני תחבולות כדי שהקוראים יכתבו להם ויגידו כמה נהנינו מהספר שלך, יא חתיכת דביל!

הערה שנייה: שוויסק הוא החלק הקשה שאינו ניתך, שנישאר אחרי שמטגנים במחבת שומן של תרנגולת או של אווז. בארמית זה שוויסקא, וביידיש – גריבנז. למה אני מזכיר את זה כאן? כי מר דונלאד שוויסק-עופותצקי עתיד להופיע בתפקיד צדדי בסיפור הזה, ומי שאוהב שוויסקים, לועגים לו ואומרים שהוא אוהב שמאלץ, וגם הספר שמתאר אותו, "בארץ עצלתיים", הוא כמו שוויסק שרק משמין כשקוראים אותו כי הוא עושה חשק לאכול.

"לביתי באה ילדה מקרית-שמונה. קוראים לה דינה – "

סליחה, שני הקטעים האחרונים שייכים לפרק אחר. התבלבלתי בפתקאות. אוף, אני כבר רואה שהספר יצא לי מקושקש ומלא שגיאות, אז בבקשה הסתלבנו באזרות.

המשך יבוא

הספר נכתב לראשונה בתל אביב בשנת 1982
ופעם נוספת שוכתב בשנת 2000