או
ספר האופטימיות
פרק שני
בלילה עם נדודים (שם של בחור מקופח) לארץ אהש"ן,
או – בארץ הבחורים שאינם נירדמים.
בלילה התעורר רני והנה חדרו מואר כבאור יום ובפתח עמד בחור צעיר, לבוש פיג'אמת-פסים בתכלת ובצהוב, לראשו כומתה כחולה, גבותיו צהובות ועיניו כחולות, והוא מכריז:
"קום רני, באתי לקחת אותך לארץ אהש"ן!"
רני לא נבהל מפני שהוא בכלל לא אוהב לישון. לא פעם הוא שוכב בלילה ער שעות ארוכות וחושב לעצמו – כמה נחמד היה אילו כל הילדים שאינם נירדמים היו יושבים יחד ומספרים בדיחות או שרים ומפצחים גרעינים במקום לשכב כל אחד לבדו על מיטתו בחושך ולהשתעמם. ועכשיו, כאשר הופיע השליח, רני כבר לא היה בטוח אם נירדם קודם והתעורר או אם הוא היה ער כל הזמן, ולכן שאל את הבחור, מתוך סקרנות –
"שמע, מי אתה בכלל?"
"אני נדודים בן פקח בן רמליהו למשפחת בלישינה, עוזרו הנאמן של מר"ן האדמו"ר זבדיה גילולי, המנהיג הרוחני של ארץ אהש"ן."
"סלח לי שאני מעיר לך, מר בלישינה, אבל יש לך שם קצת ארוך." אמר רני, ובליבו חשב – וגם מצחיק! מצחיק מאוד –
"קרא לי פשוט – נדודים." אמר השליח בלי להניד עפעף צהוב.
אחרי-הצהריים – ארץ עצלתיים, ועכשיו – ארץ אהש"ן, – אמר לעצמו רני, – אפשר ממש להתבלבל! – והוא שואל:
"עצלתיים ואהש"ן זו אותה ארץ?"
"לללא!!!" אמר נדודים. "ועכשיו, בוא!"
בקולו של נדודים נשמעה איזו נימה של תיעוב והרגשת קיפוח כאילו הוא מוכן לקחת ביד אקדח ולירות – כאשר שמע מפי רני את השם עצלתיים, אך רני לא הבחין בכך. הוא קפץ ממיטתו וירד עם נדודים החוצה.
ובחוץ פרץ אור חזק כאור של יום למרות שהשעה היתה שעה מאוחרת בלילה. ברחוב הריק הפיצו פנסי-החשמל אור חיוור כמו גחליליות-ענק, מול פתח הבית חנתה מכונית לבנה, ועל הגג והדלתות שלה צוייר בצהוב ובתכלת סמל כזה –
שמש מחייכת מפזרת קרני אורה על רקע של תכלת, בתוך מסגרת מלבנית שחורה, וארבע אותיות זוהרות בצהוב עז –
אהש"ן
הי! – אומר רני לעצמו, – עכשיו אני מבין. אלה הם ראשי-תיבות: ארץ הבחורים שאינם נירדמים! זאת אומרת שנדודים הזה בכלל לא שקרן!
מקרוב היה אפשר לראות עוד כתובות על המכונית, אחת חצי-מחוקה:
זחל"ם התעוררות של מר"ן
האסיר שבתאי-צבי היה צדיק מקופח...
וגם סטיקר צהוב-כחול שהודבק מכל צד על המכונית:
אור הוא חושך! חושך הוא אור!
נדודים ישב ליד ההגה ורני לצידו. נדודים סידר היטב את הכומתה הכחולה לראשו, הדליק את אורות המכונית והם יצאו לדרך.
"סלח לי מר נדודים," העיר רני, "אבל מדוע אתה מדליק את האורות?"
"כי עכשיו לילה." ענה נדודים. "ובבקשה קרא לי פשוט – נדודים, בלי מר."
"אבל אור בחוץ, הכול לבן, נדודים, לא?" אמר רני.
"אתה טועה. בחוץ חושך ורק אנחנו, שאיננו נירדמים בלילות, רואים את הכול באור. אבל אם אני לא אדליק פנסים, הנהגים האחרים לא יראו אותנו."
ואכן, הרחובות היו כמעט ריקים, כמו בלילה. והמכוניות הספורות שבאו לקראתם נסעו באורות מלאים. לא פעם ניראו נוסעים ישנים, שישבו במכוניות לצד הנהגים או מאחור, והם מטלטלים את ראשיהם הנה והנה בקצב טילטולי-הדרך, ורבים מהנהגים הרכיבו משקפיים בהירות מאוד ואימצו את עיניהם להסתכל קדימה אל הכביש, כאילו הם משתדלים להבקיע במבטיהם את מסך האפילה, זו שהיתה כל כך בלתי-ניראית בעיני רני.
"אוה, נדודים," אמר רני, "אם רק היית יודע כמה אני משתוקק להיות כבר במקום שבו הילדים יושבים יחד כל הלילה ומספרים בדיחות ושרים שירים ומפצחים גרעינים."
"לא תצטרך לחכות הרבה," אמר נדודים, "עוד מעט נגיע לישיבת הערים בלילות."
הם נסעו מהר וחלפו על פני מטעי-בננות גדולים וירוקים מאוד, ועל פני מסילת-ברזל שבה עברה ברעש רכבת-משא רבת-קרונות ובראשה קטר שזרקורו מאיר ונוצץ כראי באור-היום המלא סביב. בשמיים ניראה חרמש ירח חיוור, וגם נקודות מהבהבות של כוכבים דהויים.
"הארץ הזו, שהזכרת קודם – "
"אהש"ן?"
"לא, האחרת, מאיפה ידעת בכלל שהיא קיימת?" חקר נדודים את רני.
"ראיתי אותה."
"באמת? היית שם?"
רני נעשה זהיר. "לא. ראיתי אותה מלמעלה, בטיסה."
"אילו יכולתי," אמר נדודים, "הייתי מניח חומר-נפץ מתחת לבתים שלהם ומרים אותם באוויר כדי לרפא אותם אחת ולתמיד מתאוות השינה והנחירה שלהם! לעצום את העיניים – זה החלום שלהם! דע לך רני – כל האוהבים לישון הם אויבי ארץ אהש"ן!"
"גם סדאם חוסיין אוהב לישון?"
"מה פתאום?"
"מפני שהוא אוייב, לא? הוא שלח סקאדים לתל-אביב. בחיים אני לא פחדתי ככה למרות שאני לא מפחד כי אני לא אמות לעולם. בשלוש דקות הייתי עם מסיכת-הגאז במקלט למטה, ואחרי ששמענו את הנפילות, רצתי עם ההורים שלי במדרגות שלוש קומות לדירה למעלה, להסתגר בחדר האטום ולראות בטלוויזיה איפה הטיל נפל."
"סדאם הוא אוייב מבחוץ, אבל עצלתיים הם האוייב שמכרסם אותנו מבפנים בגלל העצלתנות שלהם, וזה מסוכן הרבה יותר," קבע נדודים. "וחוץ מזה, על אהש"ן לא נפל אף טיל. יכולת לבוא לגור אצלנו בלילות."
"אולי אתם לא הייתם מספיק חשובים לסדאם חוסיין כדי לבזבז עליכם אפילו טיל אחד?"
"תסלח לי אבל תל-אביב שלך היא שבכלל לא-חשובה וחבל שלא נהרסה מהטילים של שבט מטה זעמו של השם-יתברך סדאם חוסיין כי זאת סתם סדום של עצלנים וזונות שעליהן חל דין אישה נואפת ושאינה מוצצת. יכלו כבר לספח את תל-אביב לעצלתיים, שתי גדות לירקון! חלום התל-אביבים לרדת כו-לם לעצלתיים הוורודה, בירת הציצים, אלופת הדגדגנים, 'האוטונומיה העברית החילונית החופשית היחידה בעולם'! – כי בה ורק בה הם יכולים למצוא סיפוק לכל התועבות והחטאים שלהם – מבתי זונות ועד לזיון שמאלניות יחפות ומאכילת חזיר ועד משכב זכר!" אמר נדודים בבוז, "זזזזז... זזזזז... ומבעילת הילדות שלהם ועד למעשי סדום שהם אוהבים לזמבר בנשותיהן!"
"ואני אוהב פיצה עם פפרוני, זיתים, אנשובי וגבינה צהובה," אמר רני, "חוץ מזה אני חושב שזה מאוד לא יפה שמזיינים בטלוויזיה אבל אבא שלי מסתכל בזה כל לילה. זזזזז... זזזזז..."
הם המשיכו לנסוע ותוך כדי נסיעה זימזם נדודים כאילו במיקרה: "בא לקיבוץ, מוצא בו שפן, פותח שולחן, שותה עם שמפן! – בא לקיבוץ, מוצא צ'ירי-פח, לוקח כישוף, זורק אל הפח!"
והוא ליכסן מבט אל רני.
אבל רני לא טיפש ולא הזיז עפעף!
"צ'ירי פח, על העץ! אפרוחים חיפץ!" המשיך נדודים למלבל (למלמל בלבול), ורני שתק, כאילו לא ידע שם של מי נרמז בשירים האלה.
לא עבר זמן רב והם הגיעו למחנה שנמצא בתוך חורשת עצים, בראש רכס הרים שממנו רואים את כל שפלת החוף ואת הים. דגל צהוב-תכלת של ארץ אהש"ן התנוסס במרכז המחנה, מעל שכונת קאראוואנים שעליהם צויירו וביניהם נמתחו עשרות כרזות צהובות באותיות תכלת גדולות:
ישיבת המקופחים עלי אדמות
יוחרם הרב המתנגד למצוות שמיטה כפשוטה!
אנחנו הנרקומנים של הקב"ה!
היכונו לביאת מר"ן האדמו"ר זבדיה גילולי!
עורו המקופחים כי בבערותכם תיגאלו!
היכונו לביאת המשיח האהש"ני!
ישוחרר האסיר הקדוש רבי מאיר בעל השאכטה בניו-יורק
מה יש לו ילדים!
ועל הקאראוואנים ניצבו גם דודי-ירח, שהם בדיוק כמו דודי-שמש אבל פועלים בלילה. בחורים חיוורים, כמעט נערים עדיין, לבושים פיג'אמות-פסים בתכלת ובצהוב כמו מדים של אסירים הסתובבו בין העצים או ישבו בקבוצות כשהם מספרים בדיחות, שרים ומפצחים גרעינים.
משיח כבר בא! משיח כבר פורץ!
בוגדן חמלניצקי שבט מטה זעמו של השם-יתברך!
האסיר שבתאי-צבי היה צדיק מקופח
על-ידי בן-גוריון המפא"י
שלמד משפטים בתורכיה!
חדש אסור מן התורה!
בואו ניסע בחגים לאומן, להשתטח על קברו של רבי נחמן!
גם גנב משיח ייחשב בארץ אהש"ן!
"נדודים," שאל רני, "לאיזה מין מקום הבאת אותי?"
"מה לא בסדר כאן?" ענה נדודים. "יש בדיחות, שרים, וגם מפצחים גרעינים כשרים ללא חשש שביעית מג'נין."
"אל תצחיק אותי. מדוע הם חיוורים כל-כך? ומה פתאום מסתובבים כאן כו-לם בפיג'אמות-פסים בתכלת ובצהוב כמו איזה אסירים?"
"ואיזה מדים לובשים, לדעתך, הנערים שאינם נירדמים? ובמה, למשל, לבוש אתה עצמך?"
הסתכל רני על עצמו, ואכן, גם הוא בפיג'אמה! איך זה לא עלה על דעתו להחליף בגדים בטרם יצא מהבית?
כי פתאום הוא לא כל-כך אהב את הפיג'אמה שלו. מה עוד שנדודים אמר בתקיפות: "פיג'אמות הן המדים של ארץ אהש"ן. חיילים לובשים מדים ירוקים-חומים כשהם נלחמים באוייב ביערות? חיילים לובשים מדים צהובים-חומים כשהם נלחמים במידבר? – גם אנחנו חיילים, אנחנו לובשים פיג'אמות-פסים בתכלת ובצהוב כדי להילחם בשטן השינה! זאת ההסוואה שלנו. ואנחנו גם בכלל לא חיוורים, אנחנו שחורים, רק בלילה אנחנו ניראים לבנים!"
עורו האהש"נים! גורו הרבנים!
עוד מעט נהיה כבר כל-כך חזקים
שנוכל להחריב גם את עצמנו
ולקעקע את שומרי החומות של הדת הישנה!
המכונית עצרה לאיטה. נדודים כיבה את המנוע והאורות, ירד וקרא לרני לבוא עימו. על ענפי העצים בחורשה, בין הקאראוואנים, ניצבו ינשופים ערים ועופות-לילה אחרים, חלקם במהופך, ומהענפים השתלשלו מזוזות-פח שצילצלו ברוח. על הקאראוואנים התנוססו כתובות נוספות:
אייטולה, אייטולה, בוא נחטיף מכות לשולה!
לא נשכח ולא נסלח – יותר טוב פרה בתל-יוסף מיהודי בשמיים!
טנק המצוות:
מצווה לזיין זונה לפני ששופכים עליה נפט!
האווירה היתה לא כל כך נעימה. כאילו התאספה כאן חבורה של שבאבניקעס או של פושטאקעס.
מר"ן זבדיה גילולי שם בכיס הקטן את גלילאו גלילי!
"וחוץ מבדיחות, שירים חסידיים ופיצוחים, אפשר לדעת מה עושים כאן?" שאל רני.
"כו-לם ערים, וכשרוצים יושבים ולומדים תורה. התורה היא הקו הישיר שלנו לשמיים. אנחנו משתדלים לחנך אותם על תורה ויראת-שמיים כי יצר האדם רע מנעוריו, אם לא יקבל חינוך בקטנות, יגדל להיות פרא-אדם, פושע, חילוני, אוכל דבר אחר [חזיר], לא גונב מהמדינה ולא לוקח שוחד. השילוב של תורה ויראת-שמיים מקנה לנערי ארץ אהש"ן דרך חיים של רוגע. אם הם יודעים שהכול בא משמיים אז הם רגועים ואין להם מה לדאוג. אם הילד כבר כשהוא קטן יודע שיש משהו מלמעלה שמוביל אותו, הוא לא יעשה מה שבא לו – פושע, חילוני, אוכל דבר אחר, לא גונב מהמדינה ולא לוקח שוחד, ואז כל החיים הוא ילך באותו מהלך קדוש שהוא חברת הביטוח שלנו עם הקדוש-ברוך-הוא יתברך שמו ישתבח שמו אמן ואמן סלה לעולם ועד."
"ועד מתי אתם ערים כאן כל לילה?"
"כמה זמן שרוצים. אין אונס. קוראים לזה תיקון חצות."
המצוות הן הטריפ הכי-הכי של האגו הכי נמוך!
"ואתם לא משתגעים מלא-לישון?"
"אלה שישנים הם המשוגעים. עובדים ביום עייפים בלילה."
"ומה קורה אם בכל זאת נירדמים?"
"כאן לא נירדמים, כאן ארץ ההתעוררות, ומי שנירדם – מוצא עצמו מיד בחזרה על מיטתו בבית."
ישמעאלי זה קוברה מה אוכל שפנים של חילונים!
"יש שירות שמחזיר את הנירדמים הביתה?"
"לא." אמר נדודים.
"אז איך הם חוזרים?" שאל רני בחשד, ואפילו פיהק פעם אחת, כדי לרמוז כי מתחיל להימאס עליו הלילה הלבן הזה עם כל כתובות-המחאה.
"החלומות מחזירים אותם הביתה." אמר נדודים.
"ועכשיו אנחנו חולמים או ערים?"
"עכשיו אנחנו ערים והכל בזכותו של מר"ן האדמו"ר זבדיה גילולי, מייסד ומנהיג ההתעוררות האהש"נית."
הוולגאריות של הדת היא תשובה יהודית הולמת
לאנטישמיות של האליטה האשכנזית!
תוך כדי דיבור הם התקרבו לקבוצה של בחורים, כו-לם בפיג'אמות-פסים בתכלת ובצהוב עם כומתות כחולות.
"אז אתם הדתיים?" שאל רני.
"אנחנו האהש"נים וזה הרבה יותר. לנו יש קשר ישיר עם הקב"ה. לא צריך להיות דתי כדי להיות אהש"ן. הקב"ה הוא כמו חברת הביטוח שלנו. הכול נעשה בדברו ומרן זבדיה גילולי שליחו."
הבחורים החיוורים ישבו בצל אחד העצים, סביבם בערימות קליפות גרעינים כשרים ללא חשש שביעית מג'נין והם מתנועעים ושרים שיר-ערש מרגיז:
"אל תנומה ילד קט שלי,
אל תנומה נום,
אל תיתן-נא ילד טוב שלי,
גם לאימא נום –
אבא, קפץ, קפץ מן המיטה,
הלכה לו השינה!
תצרח, תצרח, תצרח בכוונה –
תצרח – זו השיטה!"
בראותם את נדודים ורני מתקרבים אליהם, הפסיקו הבחורים הצעירים את זמרתם והתנפלו על נדודים בגעגועים רבים. תפסו בידיו. התרפקו על פיג'אמת-הפסים בתכלת ובצהוב שלו, ויש שניסו להיתלות על כתפו.
"נדודים," אמר אחד, עודנו נער, "הצלחתי לבכות ולהרגיז כל הלילה את ההורים שלי עד שאמרו שהלוואי שכבר אעזוב את הבית!"
"ואני שרתי את ההימנון לאדוננו!"
"ואני קופחתי וקופחתי וקופחתי וקופחתי!"
"ואני למדתי באיזו אצבע צריך, במחילה מכבודכם, לקנח את התחת!"
"ואני זרקתי אבנים על הגגות ושברתי דודי-שמש בעצלתיים הוורודה!"
"ואני מרחתי להם על הקירות את שם המשיח!"
"ואני ערתי [חלמתי באהש"נית] שהדלקתי בית-זונות בתל-אביב!"
"ואותי לקחו לרופא!"
"ואני למדתי כמה טפחים מותר לגלות ולכסות במלבושי נשים – יחרב-ביתהון!"
"ואימא שלי כמעט השתגעה כששמעה שאני חוזר-בהתעוררות!"
"ואני למדתי איזה רגל צריך להלביש תחילה..."
"ואבא שלי אמר שיותר טוב לו לחנוק אותי מאשר לשמוע אותי ער ולומד כל הלילה!"
"אנחנו כמו פושטאקעס אבל אנחנו לא כאלה, הרבה יותר חזקים!"
"איזה כיף חיים, נדודים, לא לישון כל הלילה! הבאת לנו עוד גרעינים כשרים ללא חשש שביעית?"
ונדודים הוציא מתיקו שקית-נייר חומה גדולה מלאה פיצוחים חמים מכל המינים, וחילק לבחורים אל תוך חופניהם שהושטו כלפיו. מיד התיישבו כו-לם בצל העץ, מתחת לינשופים ולמזוזות-הפח, פיצחו ועשו ברכה על כל פיצוח וירקו קליפות על ימין ועל שמאל, כשהם מגביהים בכך את ערימות הקליפות הקודמות.
"עכשיו בדיחות! מי יכול לספר בדיחה?" קראו הבחורים. "הי אתה, חדש!" פנה אחד מהם לרני, "אתה בטח יודע איזו בדיחה אחת שאנחנו לא שמענו!"
"לא," אומר רני.
"מה זאת אומרת לא? נדודים, תגיד לו שיספר."
אבל נדודים נעלם כאילו פצתה האדמה את פיה ובלעה אותו. אולי נסע להביא בהתעוררות ממיטתו נער אחר או לקנות עוד פיצוחים טריים כשרים ללא חשש שביעית מג'נין.
ג'נין? מדוע לא מעפולה?
כי השנה שנת שביעית והאהש"נים אוכלים רק מה שגויים מגדלים.
ורני שותק.
"הי חדש! – אין לך שום בדיחה?"
"לא."
דווקא היו לרני בדיחות לא רעות לספר. מה עושה צרפתי בבוקר כשהוא חולה? – לוקח בקבוק יין, שותה והולך לעבודה. מה עושה גרמני בבוקר כשהוא חולה? – לוקח בקבוק בירה, שותה והולך לעבודה. מה עושה איטלקי בבוקר כשהוא חולה? – ממלא כוס קפה, שותה והולך לעבודה. מה עושה יהודי בבוקר, כשהוא חולה? – ממלא בקבוק בשתינה שלו והולך לקופת-חולים לתת לבדיקה. – שני אסירים בחדר ב"מעשיהו", אחד יושב ואחד מסתובב חסר-מנוחה. אומר היושב למסתובב: "אחי, תפסיק לעשות פלופלור כי גם כשאתה רץ כל הזמן, אתה עדיין יושב!" – ויש עוד בדיחה, אבל החברה לא מוצאת חן בעיניו, והינשופים, ומזוזות-הפח. ולכן הוא פיהק, כבר פעם שנייה, ובפה פעור, וגם לא התכבד בגרעינים הכשרים ללא חשש שביעית מג'נין שהציעו לו מהשקית, כי הוא גם לא רצה לעשות עליהם ברכה.
"הי, חדש, אם אין לך שום בדיחה, אז מה אתה עושה בלילה, לבד, כשאתה ער?"
"חושב."
"חושב!" – פורצים כו-לם בצחוק, "איזו בדיחה טובה!" – "על מה אתה חושב – על לשרוף בית זונות רוסי בתל-אביב הטמאה שלך?" – "על עושה הנפלאות בזרוע קודש חמלניצקי בוגדן ז"ל?" – "זצ"ל!" – "זצוק"ל!"
"זזזז.... זזזז.... אני לא מבין את השטויות שלכם!" אמר רני. "נמאסתם עלי. די! אני רוצה לחזור הביתה. למיטה שלי!"
"לחזור הביתה? – בדיחה טובה!" שבו הבחורים וצחקו, "בבקשה, תירדם קצת – ותכף תחזור!"
והם התאספו סביבו ושרו:
"אל תנומה ילד קט שלי, אל תנומה נום...
סע לאומן ילד קט שלי, אל תהיה מג'נון!"
והם ירקו כלפי מעלה את קליפות הגרעינים הכשרים שלהם, ללא חשש שביעית מג'נין, שחלקן צנח לעבר רני כמו פתיתי שלג באוויר מלוכלך. וסיפרו בדיחות ושרו שירים חסידיים, גם את ההימנון שלהם:
"יחי אדוננו,
מורנו ורבנו
מלך המשיח
זבדיה גילולי
לעולם ועד!"
וגם: "אנחנו שונאים את עצלת-א-אים, עצלת-א-אים, עצלת-א-אים, אנחנו..." (לפי המנגינה "אנחנו יוצאים להילחם אתכם, להילחם אתכם, להילחם אתכם – ")
ובקצה המחנה של הקאראוואנים, ליד השלטים:
הרב זבדיה גילולי אוסר על 'מציצים'!
במקומו יוצג הלילה סרט כשר: "יוחזר הז'וליק לשלטון!"
נפלוט לכל שכונה עד שיתעוררו לעבודת המשיח!
בוגדן חמלניצקי שבט מטה זעמו של השם-יתברך!
יסוחרר האסיר הקדוש!
אוננות אסורה מן התורה
אם אתם לא יכולים להתאפק
תחזיקו זה בזה ותתחזקו
או תלכו להרביץ מכות לעצלתוחים!
הם הציבו תותח נפוח, דומה לתותחים של נפוליאון בעכו, וכיוונו את הקנה הכחול-כהה שלו מערבה, לעבר תל-אביב, וטענו אותו ב-
משהו,
כזה –
צהוב וגדול מאוד!
אולי דלעת?
– רני עצם חזק-חזק את עיניו וניסה בכל כוחו להירדם כדי להתעורר מהחלום ולחזור הביתה בלי הפושטאקעס השבאבניקעס והתותח שלהם והינשופים והלילה הלבן של ארץ אהש"ן, אבל לא היה אפשר להירדם בגלל הרעש. הבחורים הנוראים צחקו וצרחו יחד עם הינשופים, והזחות התותח, וצילצול מזוזות-הפח התלויות על ענפי העצים. הם השמיעו קולות לא נעימים מהבטן ומן האף ורני פרץ בכוח את מעגל הבחורים ורץ מהר לעבר שער המחנה. בשער ניצב שומר לבוש פיג'אמת-פסים בתכלת ובצהוב ועל ראשו כומתה כחולה, וכשראה את רני הפסיק לפצח גרעינים כשרים ללא חשש שביעית מג'נין וניסה לעצור אותו אך רני דחף אותו בכוח הצידה ו –
ברגע שעבר רני את גבול המחנה שקע הכול סביבו בחשיכה גמורה. נעלם הים הכחול, נעלמו מטעי הבננות שם למטה בשפלת החוף, נעלמו הבחורים חובשי הכומתות הכחולות, והינשופים, והחורשה, והשמיים התכולים, ואפילו חרמש הירח החיוור ונקודות הכוכבים המהבהבים – לא ניראו עוד. כל העולם כולו נעשה לילה שחור אחד, כמו הפסקת-חשמל.
ובעוד רגע חש רני שהוא שוקע בתנומה כבדה וצולל באפילה רכה-רכה וסמיכה, גופו מאבד ממשקלו והוא צף ונופל, צף ושוקע ונמשך לאיטו כלפי מטה ונירדם –
וכשנירדם לגמרי – התעורר והנה לילה, ורק מנורה אדמדמת דולקת במסדרון. חבל, חבל, אמר לעצמו, חבל שלא הספקתי לראות את הפגזים הצהובים שבהם טענו הפושטאקס את התותח הכחול של ארץ אהש"ן. אם הייתי ער על-באמת בחלום, ולא סתם חולם שאני ער – לא הייתי מסתלק משם לפני שהייתי בודק הכל היטב-היטב, וגם מי זה הז'וליק הזה,
נדודים,
בן פקח,
בן רמליהו,
למשפחת בלישינה!
עוזרו הנאמן
של מר"ן זבדיה גילולי,
המנהיג הרוחני
של ארץ אהש"ן.
(הערה: ז'וליק הוא טיפוס שקשה לסמוך עליו. מרמה. מאיים. סוחט. מוליך שולל. עוסק במעשים לא-חוקיים. הוא יכול להיות ראש-ממשלה, רב, צדיק, קבלן, בעלים של עיתון, מנהל בנק או מפעל גדול, סרסור של זונות או סתם שורף זונות).
קוראים יקרים, כואבת לי הבטן. אני מודאג. מה יהיה?
המשך יבוא