על קונצרט הפילהרמונית במוצ"ש האחרון אני יכול לכתוב רק מהפרק השלישי של הקונצ'רטו מס' 21 לפסנתר ולתזמורת, ק' 467, של מוצרט כמובן – והסיבה היא שהפעם ישבתי במקום זמני (יש לנו שלושה מנויים לארבעה בני משפחה, ואנחנו חולקים לפעמים בעודפים של כרטיסים שלא השתמשנו בהם) –

לפניי ישב זוג צעיר חסר נימוס, בייחוד הבחורה, והם לא הפסיקו להתמזמז, להתנועע, להתחבק, להביט במסך הזוהר של הנייד שבידיהם, כאילו הם יחידים באולם, ולא היה אפשר להתרכז בשמיעת הקונצרט. כאשר הערתי להם קיבלתי מענה מחוספס מהמתרפקת הצעירה, שנראתה נמרצת ופעלתנית מאוד וגם לא נאה ביותר, ולמזלי אינני זוכר מילה מדבריה.

החלק הראשון נפתח בנגינת הקונצ'רטו מס' 3 ברה מג'ור לפסנתר ולתזמורת של באך, אך כאמור לא הצלחתי, בגלל ההפרעה, להתרכז בשמיעת נגינתו של פרחיה בפסנתר ונגינת התזמורת בניצוחו. למזלי, אחרי הפרק השני בקונצ'רטו של מוצרט, פרק שאותו הזוג המתמזמז שמע דווקא בשקט-יחסי, הם קמו והסתלקו. וכך יכולתי ליהנות משני הפרקים האחרונים, האנדנטה והאלגרו ויווצ'ה אסאי, שהיו חזקים ונפלאים, כאשר נגינתו המצויינת של החלילן יוסי ארנהיים כמעט הופכת את היצירה לקונצ'רטו לפסנתר, חליל ותזמורת, שלא לדבר על אשפיותו בפסנתר של פרחיה. שגם שמר בכל נגינתו וניצוחו, לאורך כל הקונצרט – על מקצב צעיר, רענן ומעורר, שהפיח חיים גם במה שנראה אולי רומאנטי וכבר פופולארי מדי.

כאשר סיפרתי בהפסקה לידידי הצייר דוד שריר על הזוג המוזר, שהסתלק אחר הפרק השני, שבו ישבו חבוקים דווקא בשקט יחסי – הוא הציע הסבר. הם באו כנראה בעיקר לשמוע את הפרק השני, הלירי, האנדנטה, אשר לפי הכתוב גם בתוכנייה, זכה לפופולאריות עצומה משום שהמוסיקה שלו נכללה בפס הקול של הסרט השוודי משנת 1967 "אלווירה מדיגן", שהפך מאז לכינויו של הקונצ'רטו.

בדקתי בגוגול ומצאתי שהסרט היה סיפור אהבתם של אלווירה (פיה דגרמרק) וסגן ספארה (טומי ברגרן) מהצבא השבדי. השניים בורחים מהכול – ספארה עורק מהצבא ועוזב את אשתו וילדיו, ואלווירה גם היא משאירה בעל מאחור – והם מגיעים לדנמרק וחווים אהבה אמיתית בחיק הטבע. הסוף כמובן טראגי. הסרט הועמד לפרס גלובוס הזהב לסרט הטוב ביותר ופיה דגרמרק זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל קאן 1967. הבמאי היה בו וידרברג.

פרחיה היה כנראה עייף מהנגינה והניצוח הבו-זמניים ולכן, חרף מחיאות הכפיים הרבות – לא נתן הדרן ושמר כוחותיו לחלק שני של הקונצרט, לאחר ההפסקה, שבו ניצח על הסימפוניה מס' 94 בסול מג'ור ("ההפתעה") של יוזף היידן. הסימפוניה קצרה יחסית, כ-24 דקות בלבד, אבל הביצוע היה כה עשיר וסוחף שהיה נדמה כאילו הנגינה האינטנסיבית המריאה אל מעבר לזמן, כאילו הרחיבה אותו, ובעולם הצלילים שנפער העניקה לנו חווייה מוסיקאלית בלתי-רגילה.