הקלטת הלוהטת עם דבריו של הרב עובדיה יוסף על אריה דרעי, לפני שש שנים, מסעירה את ש"ס ואת המערכת הפוליטית, ומוקדם לאמוד את השפעתה האלקטורלית.
אולם משמעותה לחברה הישראלית חורגת הרבה מעבר למשמעותה הפוליטית המיידית ומעבר לצביונה הרכילותי. הקלטת הזאת פותחת צוהר לאופן התנהלותה לאורך השנים של תנועת ש"ס. מאחר וש"ס הינה מפלגת מפתח בפוליטיקה הישראלית בשלושים השנים האחרונות, והיא ישבה ברוב הממשלות והיתה שותפה להכרעות היסטוריות בסוגיות של מלחמה ושלום, חיים ומוות, הכרעות כלכליות וחברתיות, זהו מסמך בעל חשיבות ציבורית רבה.
ראינו קשיש מנותק המתומרן בידי סביבתו. אדם שאינו קורא עיתונים אך סובביו מלעיטים אותו באופן מגמתי בדברי רכילות, מושכים אותו בלשונו ומצלמים ומקליטים, מכינים קלטת ליום פקודה.
אין ספק שהרב עובדיה היה אדם חכם ביותר, גדול בתורה, משכמו ומעלה. מעייניו הוקדשו ללימוד התורה, וכפי שהוא מציין בקלטת, מה שהעסיק אותו בכל אותן שנים בהן מדובר, היה כתיבת שישה-שבעה ספרים. לכן, הוא חש שקט בכך שהנהיג את ש"ס אדם שהוא סומך עליו, ובכך משחרר אותו מהבלי הפוליטיקה.
אלא שהבלי הפוליטיקה הללו, הם אותם ענייני מלחמה ושלום, חיים ומוות. ומי שחורץ גורלות בסוגיות אלו, מחויב בבקיאות. סביר להניח שרמת בקיאותו באותם נושאים, דומה לרמת בקיאותו בהוויה הפוליטית, כפי שבאה לידי ביטוי בקלטת. בקלטת ניכר בעליל, שהאיש אינו קורא עיתונים, אינו חשוף לסביבה הפוליטית, הוא תלוי בדבריהם של הסובבים אותו. בקלטת ניכר בעליל, שהסובבים אותו מתמרנים אותו, מזינים אותו במידע סלקטיבי, על פי הצורך להטות את החלטותיו. בקלטת ניכר בעליל שהרב עובדיה צלול לחלוטין, חריף ואף בעל חוש הומור, אך הוא מתומרן בידי סביבה צינית המנתבת את הכרעותיו. בקלטת אנו רואים כיצד הסובבים את הרב בוחרים קטעי רכילות, מפמפמים את הרב, מושכים אותו בלשונו בשאלות הרמה להנחתה, במארב שנועד להכין את הקלטת לעיתוי הולם. הולם – תרתי משמע.
מה עוד ראינו בקלטת? ראינו מנהיג רוחני של מפלגה, שאינו רואה כל בע,יה מוסרית בכך שבראש מפלגתו יעמוד גנב ונוטל שוחד, אלא רק חושש שמא העמדת הגנב ונוטל השוחד בראש תבריח מצביעים.
ועוד ראינו מנהיג רוחני שהמבחן היחיד שבו הוא מעמיד את ראש המפלגה הוא מידת הצייתנות לדבריו, והפסול המרכזי שניתן למצוא במנהיג הפוליטי הוא היותו "עצמאי", רחמנא לצלן. יש הרואים בתביעת הצייתנות הזאת לרבנים את התגלמותה של היהדות, אולם היא מנוגדת לרוחה של היהדות ויש בה מן האלילות. כדאי להזכיר את דבריו של רבי יהודה הלוי: "עבדי זמן עבדי עבדים הם – עבד ה' הוא לבד חופשי."
בתוך חבורת עסקני ש"ס, בלט תלמיד חכם אמיתי – הרב חיים אמסלם. כתלמיד חכם, הוא בחר לא להיות עבד לעבד, אלא להיות חופשי כעבד ה'. במילים אחרות, הוא העז להיות "עצמאי", רחמנא לצלן. ולכן הוא הוחרם והוקע בידי הרב עובדיה וחצרו. הרב אמסלם הבהיר, שהחרמות וההוקעה הם פרי התנהלות החצר, בידי העסקנים המקיפים את הרב, מזינים אותה במידע חלקי ומעוות, מסובבים אותו בכחש ומתמרנים אותו כרצונם.
בקלטת הלוהטת נוכחנו בעליל איך זה עובד באמת.

2. דילמת הפינוי
(הרהורים בעקבות כנס ההתיישבות)

לפני 28 שנים התחלתי את הקדנציה הראשונה שלי כמזכיר קיבוץ אורטל. בתום החפיפה, אחרי שכבר דיברנו על הכול, שלף קודמי בתפקיד מסמך עליו נכתב "סודי ביותר". המסמך נקרא "פקודת בנימין" – פקודה לפינוי מסודר של יישובי הגולן במקרה של מלחמה. לא היה מדובר במלחמה סטטית, נוסח מלחמת לבנון השניה או מלחמת "צוק איתן", אלא במלחמת תמרון כוללת, כמו מלחמת יום הכיפורים. עיקר המסר שקיבלתי היה הסודיות. ואכן, הפעם הבאה שהעליתי את השם "פקודת בנימין" על דל שפתיי, הייתה שלוש שנים מאוחר יותר, בתום החפיפה שהעברתי למחליפי.
מדוע התוכנית היתה סודית כל כך? הרי לא היה מדובר בתכנית לתקיפת הכור האיראני. הסודיות לא הייתה קשורה לאוייב. היא נבעה מהחשש מפני דמורליזציה. אף שהיה זה שנים אחדות אחרי מלחמת יום הכיפורים, שבה פונתה האוכלוסיה האזרחית בגולן, האתוס היה שיש להישאר ביישוב, ורק כאשר אין כל ברירה אחרת, כמו במלחמת יום הכיפורים, יש להתפנות. ועל אפשרות כזאת אין מדברים בגלוי.
חלפו 27 שנים. בשבוע שעבר אמר ראש המועצה האזורית אשכול והמועמד לכנסת הבאה מטעם "יש עתיד", חיים ילין, בראיון גלוי: "יש [למועצה א.ה.] תוכנית הרבה יותר חדה. קודם כל – פינוי כל שמונת היישובים בקו הקדמי, ליישובים שיקלטו אותם. למעט חקלאים ואנשים שיישארו להחזיק את המקום, 80 אחוז מהאוכלוסייה תעזוב כשארגיש שהמצב ידרדר. כשאודיע על פינוי, לא אשאל אם רוצים, נביא אוטובוסים ונעזור להם. במצב שאין הגנה נגדו, בכל רגע יכולים להיות טילים ואין צבע אדום ואין אזעקה, ובכל רגע נתון, אדם יכול להיפגע ולהיפצע – ההגנה היחידה היא להוציא את האוכלוסיה. ... כשיהיה הפצמ"ר הראשון או הסלמה נקבל החלטה. בקו השני, אליו לא נורים פצמ"רים, הפינוי תלוי ביישוב."
הכל שקוף וגלוי, על השולחן, בכלי התקשורת, וכאשר לא מדובר במלחמה כוללת, ובפינוי אזרחים משטח שהאוייב עומד לכבוש אותו.
מה הגורם לשינוי הזה, במרחק 27 שנים? האם זהו פיחות בכושר העמידה? האם זה כרסום החוסן החברתי? האם זהו רִיפיון לאומי? או שמא זה השינוי באופי המלחמות, כאשר היעד המרכזי של האויב הוא פגיעה בעורף, באזרחים?

את כנס ההתיישבות ה-11 על שם מוישיק גרליק, ראש המועצה האזורית גולן הראשון, בחרנו להקדיש לנושא פינוי אוכלוסיה אזרחית בשעת מלחמה. אני הצעתי את הנושא, ומכאן שאני בהחלט סבור שיש מקום לדיון פומבי וגלוי בסוגייה. ראוי היה לקיים דיון כזה, לאור המציאות של המלחמות מאז מלחמת המפרץ, שבכולם היה פינוי מאורגן או התפנות בלתי מאורגנת של רבים מן האזרחים. אין עוד מקום לסודיות. בתקופה שהגולן היה תחת איום של עקירה ונסיגה, דיון כזה לא יכול היה להתקיים בתוכנו, אך קיומו היום מעיד על חוסן וביטחון עצמי.

חלק ניכר מיום העיון הוקדש לעדויות היסטוריות, אם מצד חוקרים ואם מצד אנשים שחוו פינויים בעבר. הוצגו אירועים ממלחמת השחרור (פינוי ילדי מנרה, פינוי ילדי גוש עציון), ממלחמת יום הכיפורים, ממבצע "ענבי זעם" ומלחמת לבנון השנייה וממלחמת "צוק איתן".
רחל רבין סיפרה איך על אף היות מנרה יישוב מבודד לחלוטין בסביבה ערבית וסמוכה לגבול לבנון, ללא כל גדר או חיץ, רק הוראה מפורשת מהמוסדות הביאה לפינוי הילדים והאימהות בעיצומה של המלחמה. יהודה הראל סיפר על ההתנגדות של תושבי הגולן לפקודת הפינוי במלחמת יום הכיפורים עד שהבינו שבאמת אין מי שיגן עליהם. לעומת זאת, דוברת המועצה האזורית אשכול תקפה בחריפות את הממשלה על שלא פינתה באופן מסודר את יישובי הגדר במלחמת "צוק איתן".
הזמנו לכנס את ישראל הראל מעפרה, לשעבר יו"ר מועצת יש"ע ועורך "נקודה", בעקבות מאמר חריף שפירסם ב"הארץ" במלחמת "צוק איתן" תחת הכותרת "תמונת הניצחון של חמאס". במאמרו הוא תקף את תושבי עוטף עזה שהתפנו, תקף ביתר שאת את התושבים שתבעו מהמדינה לפנותם ואת הממשלה שהחליטה לממן את השהייה של התושבים במרכז. הוא הציג זאת כפגיעה באתוס הציוני של דבקות בקרקע וביישוב.
איני מסכים עם ישראל הראל. כשקראתי את המאמר, כעסתי על גישתו השיפוטית כלפי מי שחיים תחת אש. אבל אני שמח על כך שהדברים נכתבו ועל כך שהם שוב נאמרו בכנס. חשוב מאוד שלא נתייחס להתפנות אוכלוסיה אזרחית כמובן מאליו. חשוב שהקול התובע "צומוד" מלא גם בשעת מלחמה, ישמע. חשוב שפינוי אוכלוסייה יהיה דילמה ערכית, המתמודדת עם הקו שישראל הראל מייצג.
"מחלוקת לשם שמיים – סופה להתקיים" נאמר בפרקי אבות, ובכנס הבטחנו את קיומה של המחלוקת, בלגיטימיות שנתנו לכל העמדות.

יהודה הראל אמר שכאשר התושבים התעקשו תחילה להישאר, הם לא התייחסו למציאות ההווה, אלא תודעתם היתה בהיסטוריה, בימים שבהם היישוב עצר את האויב. הלקח שלו, הוא שאין ללמוד מן ההיסטוריה.
לדעתי יש ללמוד מן ההיסטוריה, אולם יש להבחין בין סיטואציות היסטוריות שונות ולתת מענה שונה לכל סיטואציה.
במלחמת העצמאות, היישובים היו כוח המגן. כל יישוב היה עמדה ותושביו – לוחמים. הלוחמים שבלמו את הצבא המצרי בנגבה וביד מרדכי היו התושבים. הלוחמים שהגנו על כפר עציון עד נפילתה ומסרו את נפשם היו חברי הקיבוץ. חברי עין גב, היישוב היהודי המבודד במשך עשר שנים ממזרח לכנרת, בלמו שלוש התקפות סוריות על היישוב. אילו כשלו, חלילה, כל מזרח הכינרת היה נופל בידי הסורים. זה היה המקרה היחיד שבו יישוב לא רק הגן על עצמו, אלא אף כבש שטח מחוצה לו – את הסוסיתא. בדגניה נעצר הצבא הסורי בבקבוק מולוטוב.
את הצבא הסורי שפלש לגולן במלחמת יום הכיפורים לא היה אפשר לעצור בבקבוקי מולוטוב. נוכחות אוכלוסייה אזרחית בתוך שדה הקרב היתה גורם מפריע למלחמה. אמנם הגברים שלא היו מגויסים חזרו ליישובים כעבור כשלושה-ארבעה ימים, אך היה זה בעקבות צה"ל ששחרר את הגולן מידי הפולש.
במלחמות סטטיות נגד ארגוני טרור, דוגמת מלחמת לבנון השנייה ושלושת הסבבים ברצועת עזה בעשור האחרון, אין תפקיד ביטחוני כלשהו ליישובים, וגם אין סכנה שהם יפלו. למעשה, התפקיד של היישובים הוא לחטוף. התפקיד של צה"ל הוא להגן עליהם, אם באמצעי מגננה כ"כיפת ברזל" ואם באמצעים התקפיים אוויריים ויבשתיים בתוך רצועת עזה. ולכן, השאלה אם להתפנות שונה לחלוטין מכפי שהייתה במלחמות מסוג אחר לגמרי.
צורית ירחי, בת רמת מגשימים, שחוותה בילדותה את הפינוי במלחמת יום הכיפורים, בנעוריה נעקרה מביתה בחבל ימית ובבגרותה נעקרה מביתה בנצרים, התיישבה ביישוב חדש בחולות חלוצה שבמועצה האזורית אשכול והקימה את מרכז החוסן של המועצה האזורית אשכול. היא דיברה על ההתעקשות בנצרים לא לזוז ליום אחד, גם לא הילדים, אפילו בימים הקשים ביותר של האינתיפאדה השניה, כאשר הישוב היה ממש במצור, לעומת הרצון להתפנות מקיבוצי המועצה האזורית אשכול. אולם בניגוד לדברי ישראל הראל, היא דיברה בהערצה על שכניה בקיבוצים ואמרה שלמדה מהם הרבה הלכות ציונות, התיישבות ודבקות באדמה. היא הסבירה את ההבדל בין החשש שאם יצאו מנצרים, לא יהיה להם לאן לחזור, לבין הרצון להוציא את הילדים והאזרחים לתקופת הפגה קצרה מהחיים תחת אש הפצמ"רים והרקטות, כאשר לא היה כל חשש כזה. היא העלתה על נס את העובדה שאף יישוב לא ננטש אפילו לשעה אחת. שאנשים נאבקו על היכולת שלהם לעבד את השדות, גם בזמן המלחמה. על כך שכל התפקידים ומקומות העבודה החיוניים פעלו לאורך כל ימי המלחמה. ולכן, אין כל מקום לביקורת על היציאה להפגה בחוץ.
הסכמתי אתה.
אבל איני משוכנע שאני מסכים לחלוטין עם הסכמתי איתה.
כן, גם אני במחלוקת עם עצמי. גם הקול של ישראל הראל קיים אצלי.

בכנס הקרנו סרט על הפינוי במלחמת יום הכיפורים. סרט מרגש וכואב, המשלב בין כתבת טלוויזיה בשחור לבן מתקופת המלחמה, לבין כתבה מאוחרת בצבע, שבה שוחזר הפינוי. בכתבה המקורית, נראה אלוף פיקוד הצפון יצחק חופי בחגיגות השיבה לרמת מגשימים, אומר שיש להבטיח שיותר לא תפונה אוכלוסייה אזרחית. ואיני יודע האם הוא התכוון שיש להבטיח שלא תיווצר עוד מציאות ביטחונית כמו ביום הכיפורים, או שהוא היכה על חטא, על פינוי היישובים.
במלחמת "צוק איתן", השתתפתי במשלחת מאורטל לכרם שלום, היושב על הגדר. הוזמנו להיות נוכחים בישיבת סיכום המלחמה (בדיעבד היתה זו הפסקת אש בלבד שהופרה למחרת), של המזכירות וצח"י של היישוב. במלחמה, בערך מחצית היישוב יצאה להפוגה ומחצית נשארה במקום. אחת המשתתפות אמרה, שלאלה שנשארו בביתם היה קל יותר, ורבים הסכימו איתה.
בשבת של הפסקת האש, התארחו בכרם שלום שתי משפחות המבקשות להיקלט ביישוב. התרגשתי מאוד כששמעתי את הדבר, וכתבתי שזאת תמונת הניצחון שלנו.

הרצאתה של רחל רבין היתה אחד מרגעי השיא של הכנס. אישה בשנה ה-90 לחייה, צלולה כבדולח, זקופה, יפה ואצילית, ללא פתק לראשי פרקים ניצבה בביטחון מול הקהל, וסיפרה ברהיטות ובחדות את הסיפור המופלא של מנרה במלחמת העצמאות.
צילמתי אותה ומיהרתי להעלות את התמונה לפייסבוק. הוספתי כיתוב: רחל רבין מספרת על פינוי ילדי מנרה במלחמת השחרור. מיד מחקתי את המשפט וניסחתי אותו מחדש: רחל רבין מספרת את סיפור העמידה של קיבוץ מנרה במלחמת השחרור.

3. צרור הערות 4.1.15

* כל לוחם בצה"ל מחונך על הערך של אי הפקרת חברו בשטח. כל לוחם בצה"ל מחונך על כך שיעשה הכול כדי לחלץ את חברו מסכנת שבי. כל לוחם בצה"ל מחונך על כך, שכדי לחלץ את חברו מסכנת שבי הוא מוכן להקריב את חייו, להסתכן בפציעה, להסתכן בנפילה בעצמו בשבי ואפילו להסתכן בכך שיפגע במגן האנושי של האוייב. עסקת החבילה הזאת נקראת הרעות – אחד הערכים המכוננים של צה"ל. ככל הידוע לי, עסקת החבילה הזאת אינה כוללת חקירה פלילית של הלוחם כאחרון העבריינים, בידי המדינה ששלחה אותו, ולמען קיומה וביטחונה הוא מוכן למסור את נפשו, והוא מצפה ממנה לגיבוי.
הספין המופץ בימים האחרונים הוא שהחקירות הפליליות של לוחמים ומפקדים נועדו לסייע לחלץ אותם מרדיפה פלילית בחו"ל. איני קונה את הספין הזה. אני בטוח שניסיונות הרדיפה של הלוחמים והמפקדים בידי שונאי ישראל יימשכו עם או בלי החקירות הפליליות בישראל. אולם בכל מקרה, אסור לקבל את הגישה הצינית הזו, לפיה רמיסת כבודו של הלוחם בידי מדינתו נועדה לסייע לו. על הגישה הזאת מתנוסס דגל שחור – בלתי מוסרית בעליל.
למען הסר ספק – הלוחמים אינם חסינים מפני חקירות פליליות, אישום פלילי וענישה פלילית, אם ביצעו פשעי מלחמה. אין שום חסינות לחייל שירה במכוון באזרח או בשבוי, גם אם קיבל פקודה כזאת, שהינה פקודה בלתי חוקית בעליל.
לא כן, כאשר מדובר בפגיעה בשעת קרב באזרחים שהמחבלים השתמשו בהם כמגן אנושי.

* מוסר הלחימה וטוהר הנשק הם ערכים יסודיים של צה"ל וכך ראוי שיהיו. בתחקיר המבצעי של כל פעולה צבאית, יש לתחקר גם את מוסריות הפעולה, ולהפיק לקחים איך למזער את הפגיעה באזרחי אוייב. אין כל קשר בין תחקיר כזה לבין חקירה פלילית.
הטענה שהחקירה הפלילית נועדה להגיע לחקר האמת שגויה. ההיפך הוא הנכון. בתחקיר, שתכליתו הפקת לקחים לשם שיפור, כל המעורבים מחויבים לחתירה לאמת, כדי להפיק את הלקחים. בהליך פלילי, כל המעורבים מגנים על עצמם, בהדרכת עורכי דינם, כדי להציל את עורם.
הדלפת הקלטות רשת הקשר בקרב רפיח במלחמת "צוק איתן" היא עבירה משמעתית ועבירה על החוק. אסור לעבור על החוק. ואף על פי כן, אני מברך את העבריין. לנוכח טירוף המערכות של חקירות פליליות נגד לוחמים שסיכנו את חייהם למען שלומנו, טוב היה לנער את הציבור הישראלי בהקלטות המזכירות מהי הסיטואציה ה"פלילית" שבה מדובר – ניסיון הירואי לסכל חטיפת קצין צה"ל, תוך תפקוד ערכי, אחראי, שקול, מקצועי ומוסרי של המפקדים, תחת אש.
איני מקבל את הטענה שההקלטות עלולות לפגוע בהורים השכולים. ההיפך הוא הנכון. אני משוכנע שההורים גאים לשמוע במו אוזניהם איך מפקדי בנם עשו הכל למענו.

* ליבי ליבי לחברי הוועדה לקביעת סל התרופות. חברי הוועדה נוטלים על עצמם אחריות עצומה, לקבל החלטות שעלולות לקבוע גורלות, לשבט או לחסד. על החברה להעריך את מי שנוטלים אחריות כזאת, הרי הרבה יותר קל להיות פופוליסט ולהשתלח בוועדה.
תקציב סל התרופות, ככל תקציב, הוא מוגבל. ראוי להרחיבו, אך ככל שיורחב, עדיין יהיה מוגבל. מאחר שהוא מוגבל, והצרכים מרובים והולכים וגדלים, לעולם אי אפשר יהיה להכליל בו את כל התרופות ולתת מזור לכל החוליים. לכן, אין מנוס מקביעת סדר עדיפויות.
ריטואל קבוע לאחר פרסום הסל, הוא פרסום הכתבות על החולים שלמרבה הצער התרופות שהם זקוקים להם לא נכנסו לסל, תוך הצגת הוועדה כמועצת רשעים הגוזרת גזרי דין מוות על חולים.
למחלה אחת כנראה טרם נמצאה תרופה – הדמגוגיה.

* הצטרפותו של פרופ' מנואל טרכטנברג לרשימה המשותפת של מפלגת העבודה ו"התנועה" היא תרומה משמעותית ביותר לפוליטיקה הישראלית, לכנסת ואולי לממשלה. איני יודע להעריך את משקלו האלקטורלי של טרכטנברג, אך משקלו הסגולי רב. טרכטנברג הוא אינטלקטואל מעורב, רב פעלים והישגים, המחויב למשק ולחברה בגישה המשלבת כלכלה חופשית עם מדיניות רווחה מתקדמת; מחוייבות לאחריות משקית עם השקפת עולם חברתית החותרת לצדק וסולידריות.
נתניהו נהג בתבונה כאשר מינה אותו לראשות הוועדה להמלצה על רפורמות חברתיות בעקבות המחאה החברתית ב-2011, וכשהתחייב ליישם את המלצותיה, אך כשל בכך שרוב ההמלצות לא יושמו. היתה זו החמצה של הזדמנות חברתית וכלכלית גדולה למדינת ישראל. גם תנועת המחאה עצמה החמיצה, כאשר במקום לתמוך בדו"ח ולהיאבק על יישומו, יצאה נגדו בגישה מהפכנית ובלתי בוגרת של "הכל או לא כלום."
גישתו האחראית של טרכטנברג, גישת הדרך השלישית בכלכלה, היא הגישה הראויה, והוא מטובי מנסחיה ודובריה.
את עמדתי השלילית על מפלגת העבודה / התנועה – עמדותיה המדיניות, מלחמתה ההרסנית נגד חוק הלאום ודמותם של שני מנהיגיה – הרביתי לבטא בשבועות האחרונים, אך כאשר מפלגתם ראויה לשבח, יש לשבח אותה. צירופו של טרכטנברג לרשימה, הוא הישג ראוי לשבח.

* אביגדור ליברמן, שר בכיר בממשלת ישראל, נאם בכנס מפלגתו, והתגולל על משטרת ישראל ושלטון החוק בהשתלחות שלוחת רסן, והאשים את יחידת להב 433, סיירת מטכ"ל של המלחמה בשחיתות, בטענות שווא אודות רדיפה. ישב באולם אהרונוביץ', השר לביטחון פנים האחראי למשטרה, והאזין בפה חתום. מן הראוי היה שיעזוב מיד את המקום במחאה. אבל הוא לא עשה כן, כי עתידו הפוליטי תלוי בליברמן. וגם כיוון שהוא פחדן. שתיקתו של אהרונוביץ' היא מעילה בתפקידו. הוא אינו ראוי להיות שר לביטחון פנים.
מן הראוי היה שראש הממשלה יגנה את דבריו של ליברמן, שר בכיר בממשלתו, על דבריו נגד הפרקליטות והמשטרה. אך גם הוא מילא פיו מים. הרי גם עתידו הפוליטי עלול להיות תלוי בהמלצתו של ליברמן לנשיא. מאותה סיבה גם הרצוג שתק. נו, טוב, צירוף המילים "הרצוג שתק", כאשר מדובר בשחיתות שלטונית, לא ממש צריך להפתיע.

* יש לבער את השחיתות הפוליטית בישראל. יש לגבות את הפרקליטות והמשטרה בפעולתן לנקוי אורוות "ישראל ביתנו". יש להוקיע את ההשתלחויות הגסות של ליברמן ואנשיו בשלטון החוק וגורמי האכיפה. אולם יש לצאת חוצץ נגד ההסתה הגזענית נגד יוצאי חבר העמים בגין אותה פרשה וכל ההשתלחויות הגזעניות בליברמן ובאנשיו על רקע מוצאם, כמו במאמרו הגזעני של יוסי שריד ב"הארץ" של סוף השבוע.

* %55 הצבעה בפריימריז, נחשבים לאחוז גבוה, וכך הם באמת במחקר השוואתי. אך בעיניי אלו תוצאות נמוכות מאוד. מדובר על אחוז המצביעים מבין האנשים שהתפקדו למפלגה, משלמים דמי חברות, ולמעשה החיים המפלגתיים היום הם כמעט אך ורק הפריימריז. הייתי מצפה להצבעה של כמעט 100% (למעט חולים, מילואים, חו"ל). אז מדוע 45% לא הצביעו? ולשם מה הם מתפקדים למפלגה? ולמה הם משלמים דמי חבר? זה לא מובן לי.

* אף אחד מהמצביעים בעד דני דנון, בעצם... אולי חוץ מדנון עצמו, אינו חושב שהוא מתאים לראשות הממשלה. בעצם, ההצבעה בעד דני דנון היתה הצבעה נטו נגד נתניהו. אלה שבחרו בדנון היו מצביעים נגד נתניהו, גם אילו התמודד נגדו קומקום. לנצח ברוב של 85% בתחרות ללא מתחרה, זה לא הישג יוצא דופן.
אני מתפעל מנדיבותו של דני דנון, שהודה בניצחונו של נתניהו, והבטיח שיחד הם ינצחו בבחירות...
הוא אמר שיתקשר לנתניהו לברך אותו על ניצחונו. מה, נתניהו לא מסנן שיחות?

* אני שמח על הצלחתו הגדולה של יולי אדלשטיין בבחירות המקדימות בליכוד. יולי אדלשטיין, מסורב עלייה ואסיר ציון, הוא בעיניי גיבור לאומי. משחר ילדותי הערצתי את נתן שרנסקי, סילבה זלמנסון, ישה קזצוב, יולי אדלשטיין וחבריהם, אסירי ציון.
כחבר בהנהגת "הדרך השלישית", הצעתי לא פעם להקים גוש משותף עם "ישראל בעלייה" של שרנסקי ויולי אדלשטיין, שהיתה קרובה לעמדותינו, ולצערי זה לא קרה. מיד לאחר התרסקות "הדרך השלישית" בבחירות 99', דווקא כאשר היא היתה כל כך נחוצה מול האובססיה המטורפת של ברק לסגת מהגולן כמעט בכל מחיר, פניתי בשם ועד יישובי הגולן ליולי אדלשטיין והצעתי לו לעמוד בראש שדולת הגולן בכנסת, וכך היה.
בבחירות 2003, הראשונות לאחר עידן "הדרך השלישית", הצבעתי ל"ישראל בעלייה". לצערי, היא קיבלה רק שני מנדטים ונטמעה בליכוד. במשך השנים עמדותיו המדיניות של יולי אדלשטיין הקצינו, אולם הוא נשאר פוליטיקאי ישר, הגון ונקי כפיים, אדם מתון באורחותיו ובאופן דיבורו, המאמין באחדות לאומית וחותר אליה, ציוני נלהב ומאמין, דמוקרט אמיתי, אדם רהוט ובעל עברית עשירה ומדויקת יותר מכל הח"כים שהעברית היא שפת אמם, יו"ר כנסת הגון ומצוין.

* הצלחתה הגדולה של מירי רגב אינה מוסיפה כבוד לליכוד. עסקנית עילגת, צעקנית, המונית, פופוליסטית ודמגוגית. מאוד לא הייתי רוצה אותה כשרה בממשלה.
המתפקדים בוחרים את הרשימה לכנסת, אך הסמכות לבחור את השרים היא של ראש הממשלה. נתניהו יודע שמירי רגב אינה מתאימה ואינה ראויה להיות שרה, ויש לקוות שלא ייבהל מאיומיה.

* שיטת הפריימריז נותנת כוח אדיר לקבוצות המאורגנות, הממושמעות, שלא בהכרח מורכבות מאנשים שגם מצביעים בפועל למפלגה בבחירות לכנסת. שתי הקבוצות המאורגנות המובהקות של הליכוד הן של פייגלין וחיים כץ. לפיכך, כישלונם בפריימריז, הוא אות כבוד לדמוקרטיה הליכודית ולהצבעתם החופשית של חברי הליכוד. טוב שחרף המכה שחטף, בסופו של דבר חיים כץ נבחר למקום ריאלי, כיוון שהוא אחד הח"כים המובילים בכל מאבק חברתי, חקיקה חברתית ויוזמה חברתית. על הפסדו של פייגלין אני שמח, כי עמדותיו הרדיקליות – מקומן אינן במפלגה לאומית ליברלית ובוודאי לא במפלגת שלטון, המחויבת בראייה מפוכחת ופרגמטית של המציאות.
אילו פייגלין הצליח בבחירות המקדימות, "הארץ" היו כותבים על הימין הרדיקלי שהשתלט על הליכוד. מאחר והוא נכשל, "הארץ" כותבים על הליכוד המדיח את מי שמעז לצאת בגלוי נגד נתניהו.

* מי יהיו המשוריינים של נתניהו? אני מקווה שלפחות אחת מהן תהיה אישה, לנוכח הייצוג הדל כל כך של נשים בעקבות הבחירות המקדימות.

* ז'קי לוי, בנו של דוד לוי, נבחר למקום ריאלי ברשימת הליכוד לכנסת. אורלי לוי אבוקסיס, בתו של דוד לוי, היא ח"כית מטעם "ישראל ביתנו". אחיו של דוד לוי, מקסים לוי, היה ח"כ מן הליכוד. זה המקרה הראשון בתולדות הכנסת שבו ארבעה בני משפחה אחת כיהנו בכנסת. משפחת דיין היא השניה אחריה, עם שלושה ח"כים: שמואל דיין, בנו משה דיין ונכדתו יעל דיין. אולם אם להחשיב את המשפחה המורחבת, עזר ויצמן היה גיסו של משה דיין, ויוסי שריד הוא מחותנה של יעל דיין. האחרים הורביץ-הדר הם בני דודים של משה דיין.
ז'קי ואורלי לא יהיו האחים הראשונים המכהנים בכנסת בשתי מפלגות שונות. קדמו להם הרב יהודה לייב מיימון שכיהן מטעם "המזרחי" (המפד"ל) ואחותו עדה מיימון ממפא"י, יגאל הורביץ מהליכוד שכיהן לצד אחיו עמוס הדר מן המערך, ודני יתום ממפלגת העבודה שכיהן לצד אחיו אהוד יתום מן הליכוד. ח"כים אחים שכיהנו באותה מפלגה, היו אליעזר קפלן ואחותו שרה כפרי ממפא"י, וכאמור דוד ומקסים לוי מהליכוד.
בכנסת כיהנו שלושה זוגות נשואים – מאיר ועדה תלמי ממפ"ם, גיורא וסנטה יוספטל ממפא"י, מרדכי ואורה נמיר ממפא"י/מפלגת העבודה. היו גם שני זוגות גרושים - מאיר וילנר ואסתר וילנסקה ממק"י, וישראל בר יהודה ובבה אידלסון מאחדות העבודה ומפא"י (בהתאמה).
הורים ובנים היו רבים: בנוסף לשלושה דורות דיין ולמשפחת לוי שכבר הוזכרו, גם מנחם ובני בגין, יצחק ודליה רבין, יצחק ויאיר שמיר, מרדכי ואהוד אולמרט, חיים ויצחק הרצוג, יוסף ויאיר שפרינצק, חיים ועוזי לנדאו, אליהו ודן מרידור, איתן וציפי לבני, משה ועוזי ברעם, גאולה כהן וצחי הנגבי, משה ואפרים סנה, יוסף ואברום בורג, ישראל-שלמה ויהודה בן מאיר, בת שבע כצנלסון ושמואל תמיר, מנחם ומאיר פורוש, יצחק ודני קורן, דוד ואהרון רמז.
היו גם חותנים ומחותנים, גיסים ובני דודים, שלא הכנסתי לרשימה. חלקם קשורים במיספר קשרי משפחה נוספים.

* חבל שאין בחירות מקדימות ב"ישראל ביתנו". מאוד הייתי רוצה להמליץ לחבריי במפלגה זו לבחור באורלי לוי אבוקסיס.

* אחרי תבוסת מצרים במלחמת ששת הימים הודיע הרודן המצרי נאצר על התפטרותו, ודאג להוציא את המוני מצרים להפגנות "ספונטניות" הקוראות לו לחזור ו"נענה לרצון העם." זה בדיוק מה שעושה דרעי בעקבות הקלטת הלוהטת.

* יאיר לפיד ממחזר את הסיסמה "מושחתים נמאסתם" וכדאי לזכור ולהזכיר: כשהוא אמור היה להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה (עיתונאי בכיר ב"ידיעות אחרונות" והערוץ השני) הוא העדיף להיות כתבלב של גדול המושחתים בתולדות מדינת ישראל, העבריין המורשע אהוד אולמרט.

* למען ההגינות, מן הראוי שכאשר תומך חד"ש אברום בורג מדבר על אביו, הוא יפסיק לכנות אותו בצביעות "אבי מורי". גם בלי זה, הוא מתהפך בקברו.

* האסטרטגיה של אבו מאזן – סרבנות על שולחן המו"מ וניסיון לקדם פתרון כפוי על פי עמדות הפלשתינאים, ספגה מכה קשה במועצת הביטחון.
כמובן שאבו מאזן לא ישנה כתוצאה מכך את האסטרטגיה הזאת.
בניגוד לנבואות הזעם והחורבן על צונאמי מדיני, תוצאת ההצבעה במועצת הביטחון הן הישג מדיני משמעותי של ממשלת ישראל.

* כאשר שר החוץ אביגדור ליברמן ערך את ביקורו הממושך באפריקה, נמתחה עליו ביקורת על כך שלא קיצר את הביקור בעקבות חטיפת שלושת הנערים כדי להיות בארץ בעת מבצע "שובו בנים". ליברמן הבהיר שהוא נמצא בשליחות מדינית חשובה, של רקימת מערכת יחסים הדוקה עם מדינות אפריקה ונוכחותו שם חיונית יותר. הצבעתן של מדינות אפריקה במועצת הביטחון, אחרי למעלה מארבעים שנה שבהן אפריקה היתה שבויה של הגוש האסלאמי, היא הישג מדיני כביר של הממשלה, של ראש הממשלה ושל שר החוץ. סביר להניח שגם הטרור האסלאמי שממיט על אפריקה השחורה אסונות כבירים, סייע להם לשנות את הבנתם את העולם.
תמיכתה של צרפת בהצעה הפלשתינאית והימנעות בריטניה, הן עדות לשקיעתה של אירופה, קודם כל מבחינה מוסרית.

* מפעם לפעם נשמעת קריאה, בשל אכזבה ממדיניות ארה"ב בכלל ומממשל אובמה בפרט, לשנות את האוריינטציה הבינלאומית של ישראל, לא להשליך את כל יהבנו על ארה"ב ולהשקיע יותר בטיפוח היחסים עם רוסיה וסין. יש לטפח את היחסים עם שתי המעצמות הללו, כמובן, כיוון שיש לחתור למערכת יחסים מיטבית עם כל מדינות העולם. אולם אסור לנו להתבלבל. רוסיה וסין עקביות בעמדה אנטי ישראלית בכל מבחן, הן בסוגיה הפלשתינאית והן בסוגיה האיראנית. לא בכדי, הן הצביעו בעד הצעת הפלשתינאים. ארה"ב, לעומתם, תחת כל ממשל, שוב ושוב מוכיחה את ידידותה לישראל. לא זו בלבד שארה"ב הצביעה נגד ההצעה, היא הפעילה מאמץ דיפלומטי משמעותי כדי למנוע את הרוב להצעה (שהיה מחייב אותה להטיל וטו).
עם כל הביקורת על מדיניותו הפייסנית של אובמה כלפי איראן והקנאות האסלאמית, שפגעה קשות במעמדה של ארה"ב בעולם וגם ישראל ניזוקה ממנה, יש לזכור: במהות, אובמה, ככל קודמיו (זולת קרטר), הוא ידיד אמת של ישראל. הדבר בא לידי ביטוי בסיוע הביטחוני חסר התקדים, במימון "כיפת ברזל", בהטלת וטו על כל הצעות ההחלטה האנטי ישראליות, בהחרמת הוועידה האנטי ישראלית של המדינות החתומות על אמנת ז'נבה, לפני שבועות אחדים ובעיקר – במהלך המדיני השבוע במועצת הביטחון.
יש מחלוקת בין ישראל לארה"ב בנושאים שונים ולא אחת יש מתחים בין ההנהגות. אולם הברית האסטרטגית בין המדינות איתנה כתמיד.

* כשגדלתי כילד ונער במרכז הארץ, מי שרצה לקנות פיתות בפסח נאלץ לנסוע לכפר ערבי. מי שרצה לראות קולנוע בערב שבת, נאלץ לראות אותו במוצאי שבת. אין ספק, שאותו סטטוס-קוו מפורסם בענייני דת השתנה באופן דרסטי לכיוון החילוני.
ביום שני הקרוב יתקיים באוניברסיטת ת"א כנס בנושא "ההדתה של המרחב הציבורי בישראל."
כנס הזוי ותמוה, של דוסופובים ומתבכיינים מקצועיים.

* הוזמנתי להרצות בטכניון בפני סטודנטים המשתתפים בתוכנית מלגות של קרן אייסף – קרן מלגות לסטודנטים לתארים ראשון ושני מן הפריפריה. התוכנית משלבת את מקבלי המלגות בלימוד תכנים של חיבור לחברה הישראלי ומצוקותיה ובעשיה חברתית. פעמים בשנה מוזמן בפני התכנית מרצה אורח, וזכיתי להיות המרצה. התבקשתי להרצות על ציונות. בחרתי לעסוק בנושא: הציונות – מקלט או ייעוד? לבחון האם הקושאן שלנו הוא השואה, הפוגרומים והרדיפות בגולה, או בראש ובראשונה ייעוד של הגשמת ריבונות העם היהודי על מולדתו. כדרכי, לא נתתי הרצאה פרונטלית, אלא שיחה, סביב לימוד של טקסטים.
קהל תלמידי הנדסה ומדעים מדוייקים, אינו הקהל שאני רגיל להרצות בפניו. המפגש שלי הוא, בדרך כלל, עם בעלי נטיות כשלי, של תחומי החברה והרוח. היה לי חשש מסוים, איך יתמודדו הסטודנטים עם הטקסטים הספרותיים וההגותיים שהבאתי להם.
מסתבר, שאף שאין הם מורגלים לסוג זה של לימוד, הם היו קהל נפלא. ומה שהרשים אותי יותר מכל, היה הלהט הציוני שלהם, שאיני מוצא כמותו בדיסציפלינות החברה והרוח. אולי הם חסינים מפני החשיפה לדלדולה של הרוח הישראלית, המאפיינת את האקדמיה הישראלית. ואולי כמי שהתחנכו בפריפריה, הם נחשפו פחות לרוחות הרעות והפוסט ציוניות המנשבות בחברה הישראלית.

* דייג אוהב דגים? קניבל אוהב בני אדם? פדופיל אוהב ילדים?
כותרת מאמר של גדעון לוי ב"הארץ": "בנט, אני אוהב את ישראל ומתנצל."
גדעון לוי אוהב את ישראל. אתנחתא הומוריסטית על הבוקר.

* קבוצת מכוערי נפש מבין בוגרי התיכון למדעים ואמנויות, כתבה מכתב הסתה לתלמידי ביה"ס בו הם קוראים להם לערוק מצה"ל. חבורת הנמושות הזאת ראויה לכל מילת גינוי והוקעה; התיכון הזה, שלומדים בו המצטיינים שבין המחוננים בישראל מכל רחבי הארץ, נועד לבנות אליטה משרתת, ולא אצולה מנוונת, מושחתת ורקובה, כמו אותם עלובי נפש, חותמי מכתב ההסתה.
אלא שלצד גינויים המוצדק, נאמרו דברי הכללה כלפי התיכון עצמו. כפי שקומץ מכוערי הנפש, עריקי 8200 (שמשום מה טרם הודחו מצה"ל בבושת פנים, כראוי להם) אינם מצביעים בשום אופן על היחידה עצמה, וכפי שקומץ חותמי "מכתב הטייסים" – אותם טייסים שבשיא מתקפת הטרור הרצחנית, בה נרצחו אלפי ישראלים, הסיתו את טייסי חיל האוויר לא להגן על המדינה ועל שלומם של אזרחיה אינם מייצגים את טייסי חיל האוויר, כך אותם חותמי מכתב ההסתה אינם מייצגים את בית הספר ואת בוגריו. הקלישאה על התפוח הרקוב המרקיב את המיכל כולו, אינה מדויקת תמיד.
בעקבות פשקוויל ההסתה הזה, חתמו מאות בוגרי בית הספר על מכתב נגדי, בו הם יוצאים נגד המסיתים ומעודדים את התלמידים לשירות משמעותי בצה"ל. מנהל בית הספר הוציא אף הוא מכתב, שלא כל כך אהבתי בהיותו "פרווע", כיוון שלא הוקיע את החותמים ודיבר על כיבוד כל העמדות בלה בלה בלה (הוא מכבד גם קריאה לאונס או עידוד שחיתות? זה לא פחות חמור), אבל מה שחשוב היה העובדה שהוא ציין – 97% מבוגרי בית הספר מתגייסים לצה"ל, רבים מהם משרתים כקצינים ואנשי קבע. אגב, גם במשפחתי – אחיין של אשתי הוא בוגר בית הספר, שהתגייס ל"תלפיות", יחידת הגאונים של צה"ל, ושירת שנים רבות כקצין ביחידת מודיעין מובחרת. הוא הפנים היפות והייצוגיות של התיכון ולא אותה חבורה נקלית של ריקים ופוחזים.

* תקיפת האמריקאים בידי מטורפי הגבעות היא בושה למדינת ישראל. אך מה ניתן לצפות מהגיס החמישי שנלחם גם בצה"ל, המגן עליו?

* על מיזם "929 – תנ"ך ביחד" כתבתי רבות בשבועות האחרונים, על יופיו וחשיבותו התרבותית, החברתית, הערכית, החינוכית. למרבה הצער, חלפו רק שבועיים מצאתו לאוויר העולם, וכבר החלו חריקות וקלקולים.
המיזם הנפלא הזה, מחבר את המגוון הרחב של קו הרצף הדתי-חילוני בישראל, כשהמשותף לכולם היא האהבה למורשת ישראל בכלל, ובפרט לתנ"ך, ספר הספרים הנצחי, אבן השתייה של תרבות ישראל והתרבות האנושית. מן הסתם, המגוון על קו הרצף אינו כולל את הקצוות – הקצה האנטי דתי והקצה האנטי חילוני. כי באמת, מה יש להם לחפש שם?
 אולם הקצוות הללו פתחו במלחמת חורמה נגד המיזם, שכנראה מאיים עליהם ועל מה שהם מייצגים. מצד אחד הוא הוצג כמיזם מיסיונרי עם כל מיני תאוריות קונספירציה הזויות ברוח הפרוטוקולים של זקני דוסינלד על בנט ו"האחים היהודים", המנסים להשתלט על המדינה ולשטוף את מוחות הישראלים. החילונים המשתתפים בו הוצגו כ"אידיוטים שימושיים" בשירות המזימה. ותמונת הראי שלהם, החרד"לים הקיצונים האנטי חילונים, יצאו בשצף קצף נגד דברי ה"כפירה", ה"זימה", ה"מינות", "חילול השם", "תנ"ך בגובה ביוב" ושאל ארסנל הגידופים והנאצות החביב על הכת הבדלנית והמסתגרת הזאת. 
כנראה שהלחץ של האחרונים היה אפקטיבי יותר על היוזם והמוביל של המיזם, הרב ד"ר בני לאו, והוא החל להתקפל.
ראשית, הוא אפשר את פיצול המיזם, והקמת מיזם משנה – "מיזם תתקכט" (929 בגימטריא). חבל, אבל לא נורא, כי הערוץ הצדדי הזה לא יפגע באמת בערוץ המרכזי. לא תהיה זו חלוקה של מיזם לחילונים ומיזם לדתיים, אלא מיזם לחילונים ודתיים – תנ"ך ביחד, ולצידו מיזמון לכת החרד"ל הבדלנית והמסתגרת, תנ"ך לחוד.
מה שהרבה יותר מזיק, הוא הקלקול השני. הדרתו של ארי אלון, אחד מחשובי הכותבים במיזם, התלמיד החכם, הדרשן הגדול בתורה, שהעמיד דורות של תלמידים ומקדיש את כל חייו ומרצו לאהבת התורה, להגדלתה ולהאדרתה, בשל דברי ה"כפירה" שהוא כותב, לדידם של טהרני החרד"ל.
כשהרב בני פנה לארי אלון, הוא ידע היטב למי הוא פונה ולמה. הוא מכיר אותו היטב, לימד איתו יחד ואוהב אותו ואת מה שהוא מייצג (על אף המחלוקות בין "היהדות הרבנית" שהרב בני מייצג לבין "היהדות הריבונית" שארי מייצג, על פי ניסוחו, שהן התגלמות המושג מחלוקת לשם שמיים). אין לי ספק שמעשה ההדרה נעשה בכאב גדול, בשל הקושי של הרב בני לעמוד בלחץ הבלתי נסבל של הקיצונים.
אולם המיזם ללא ארי אלון ובעיקר – ללא מה שארי מייצג, אינו תנ"ך ביחד, אינו האוטוסטרדה הרב ערוצית שלה מכוון מסע 929.
ראיתי בימים האחרונים רבים מאוד שהביעו, בצדק, אכזבה עמוקה עד כדי ייאוש מהמיזם ורצון להיפרד ממנו. אני ממאן להתייאש. חשוב מאוד להפעיל לחץ נגדי – לחזק את הרב בני מול הלחץ הבלתי נסבל של קיצוני הבדלנים ולדרוש ממנו להחזיר את ארי למיזם. הרי הרב בני עצמו רוצה בכך.

* שירו של אהוד מנור "ילדותי השנייה", מיטיב לתאר את התחושה של כל הורה, החווה בשנית את ילדותו דרך ילדותם של ילדיו. בחודשיים האחרונים אני חווה את "חיילותי השנייה", מאז גיוסו של בני הבכור.
לפני גיוסו, לא שיערתי איזו טלטלה רגשית אעבור בחיילותי השנייה, בהזדהות עם הבן ועם חוויותיו, המוכרות לי כל כך.
בדרכי ביום שישי האחרון מהרצאה בחיפה הביתה, שמעתי ברדיו את השיר "לפנות ערב". כשהיינו חיילים כינינו את השיר "מרש הדיכאון". אמנם אין בו שום דבר מן המרש, אך הדיכאון... השיר הזה נוגן בכל יום שישי אחרי חדשות 15:00 ברשת ג'. במהלך יום ו' היינו באי ודאות, האם נצא שבת או לא? כאשר שמענו את השיר ידענו סופית, השבת הזאת אנו סוגרים. צמרמורת הרעידה את גבי כאשר שמעתי את השיר... וכמה שמחתי לדעת שעמוס כבר בדרך הביתה.

* ביד הלשון: בכתבה ברשת ב' על משבר דרעי, התייחס ראש הדסק הפוליטי יואב קרקובסקי למועצת חכמי התורה, ואמר שוב ושוב "המועצת".
אם רצה לקצר, היה עליו לומר "מועצת החכמים" או "המועצה". אין מילה כזאת, "מועצת", כמילה בפני עצמה, אלא רק כנסמך בסמיכות – מועצת העיר, מועצת המפלגה, מועצת חכמי התורה. כשם עצם יש לומר המועצה. בדיוק כפי שלא נאמר הממשלת, העיריית, המשפחת וכו'. מפעם לפעם אני שומע את הביטוי "המנהלת", אך זו אותה שגיאה.
המילה "מועצת" לעולם לא תופיע עם ה"א הידיעה, כיוון שבסמיכות, ה"א הידיעה מופיעה לפני הסומך – מועצת העיר, ולא המועצת עיר, או המועצת העיר.
ייתכן שבסלנג הש"סניקי נהוג לומר "המועצת", אך אין זה מן הראוי שהכתב ברדיו יאמץ את השיבוש.