או
ספר האופטימיות

פרק שלישי

אני חולה. בבקשה להכיר את עורך המוסף התרבותי של "ידיעות עצלתיים",
(ואת שיטת המלפפון-המשתיק).

אני עצוב.
אני חולה.
בדיוק כשרציתי להמשיך בכתיבת הסיפור המטומטם הזה חטפתי שפעת-מעיים שילשולית חזקקה מה-זה חזקה. כפי שאתם ודאי יודעים מניסיונכם האנאלי, במחלה הזו נפתחים שערי-הגוף התחתונים והעליונים, הבטן מתהפכת בכאבים, בית-השימוש מקבל אותך בתור אורח כל כמה רגעים, הראש מבקש להתפוצץ, ומה שגרוע מכל הוא שהתיאבון –
התיאבון הולך גמכן –
(אני בכוונה כותב גמכן במילה אחת, שדומה לקאקן, שזו מילה באידיש, השפה הסודית של החרדים מספרד שלמדו בנעוריהם אצל הליטאים).
תודה לאל ולאישתי שאחרי שלושה ימים במיטה אני שוב כאן, ליד שולחן הכתיבה, יושב לספר לכם איך הכיר רני לראשונה את עורך המוסף התרבותי של "ידיעות עצלתיים". אבל, התיאבון, התיאבון טרם חזר אליי ואני לא יודע מה לעשות בקשר לתענוג הקטן שלי – לעשות הפסקה קלה בלילה, באמצע הכתיבה, לגשת למיטבח ו –
עכשיו, עצם הזכרת שם החדר ההוא שבו, כך שמעתי, נוהגים להכין אוכל – מעוררת בי קבס. איבדתי את חוש הטעם. הלשון שלי לבנה כמו מלח.

(הערה: מי שלא יודע מה זה קבס, שיסתכל במילון עברי-עברי. אתן לכם רמז, זה לא שייך לכביסה!)

התחלת הפרק האמיתי

בהתחלת הפרק האמיתי של הסיפור, רני בטוח כי נסיכת-הקסם צ'ירי בכלל לא היתה ולא נבראה. פשוט חלם-בהקיץ שהוא טס איתה על מטאטא בשמיים עד שבא אבא והעיר אותו מדמיונותיו, והוא בטוח שגם נדודים לא היה אלא חלום, וכנ"ל ארץ אהש"ן ומנהיגה הרוחני הרב זבדיה גילולי הלובש שמלה.
אבל כשפוגשים מישהו מעניין, ובייחוד שיש אפשרות להגיע איתו למקומות מעניינים – מתעוררת סקרנות לפגוש בו שוב, גם אם הוא לבוש פיג'אמת-פסים משונה בתכלת ובצהוב עם כומתה כחולה, והיא, בגילגולה הארצי – בשמלה ירוקה ולחה עם מצנפת די מגעילה (ואילו בגילגולה השמיימי היא יפהפייה רוסית).
אך ימים ולילות חלפו, והשניים לא הופיעו. רני חיכה להם בלילות ולא נירדם. הוא צייר בדמיונו את דמותם על הקיר, עצם את עיניו בחשיכה כדי לראותם – והם אינם. ההורים הרגישו שמשהו קורה לרני. הוא מתקשה להירדם. על כך גם התנהלו קצת ויכוחים בבית, אימא פחדה שרני כבר מאונן, ולפעמים צעקו עליו – "די! נמאס! תישן כבר!"
זה אמנם לא היה כמו בתקופה שרני היה קטן, יושב במיטה, מבקש קקאו, תה, פטל, לעשות פיפי, קר לו, חם לו, הרגל לוחצת, הבטן כואבת, יש בחוץ ברקים, רעמים, הטלוויזיה מפריעה, השכנות עושות רעש, רוצה לראות תחזית מזג-האוויר, תשדירי-שירות, בקיצור – כל סיבה ובלבד שלא לישון –
לא כמו פעם אבל בכל זאת –
וכשהוא נירדם סוף-סוף – הוא ישן חזק מאוד, בלי להתעורר, ישן כל הלילה בלי לחלום ולכן לא מופיע אצלו אף אחד.

*

לכן הופתע רני מאוד כאשר יום אחד עצר לידו אוטובוס ירוק, ומי נוהג בו בשמלה ירוקה, במצנפת שחורה, הגב כפוף, האף מחודד, והיא רוכנת על ההגה כמו מריצה –
נסיכת-הקסם צ'ירי!
הדלת האוטומטית נפתחה בקול נפיחה, ונסיכת-הקסם צ'ירי קראה לו:
"בוא רני, עלה, לפני שאני סוגרת את הדלת!"
הסקרנות משכה אותו פנימה.
"תתחדשי," אמר, "במקום מטאטא יש לך אוטובוס. עכשיו את צ'ירי פחה ממונעת."
"יש לך עוד הערות כאלה?" העירה בפנים חמוצות.
"רציתי לשאול: את נהגת-שכירה או ממש חברה בקואופרטיב?"
"חשוב לך לדעת?"
"מפני שאין הרבה נשים נהגות אוטובוס."
"ובקואופרטיב המכשפות את מי אתה חושב רואים, גברים-בלי-זין?"
"טוב," אמר רני, "לא היה נעים לי להזכיר – "
"מה?"
"מה שאת, עם הפה שלך – "
"שטויות, רני. אף פעם אל תיתן אמון באנשים שמתביישים במקצוע שלהם. אני לא מתביישת בעבודה שלי. כרטיס?" הגישה לו נסיכת-הקסם צ'ירי משהו שדמה יותר לעלה ירוק מאשר לכרטיס נסיעה.
"לאן נוסעים?" שאל.
"מהר, מהר," זירזה אותו נסיכת-הקסם צ'ירי, "בלי שאלות! בבקשה להיכנס פנימה, פנימה! האחרונים, לזוז בבקשה – " הרימה ראשה אל הראי האלכסוני שמעליה.
רני הסתכל. מוזר. האוטובוס היה ריק לגמרי! רק במושב האחורי עלתה וירדה גבעה שעירה עם קורקבן (ז"א טבור) בולט במרכזה.
"מה החלטת?" שאלה נסיכת-הקסם צ'ירי וסגרה את הדלת האוטומאטית.
רני הוציא את הכסף המועט שהיה לו בכיס, ושילם לה. היא לקחה הכול, בלי לבדוק, ונתנה לו את הכרטיס שהיה דביק וקצת מתוק. אחר-כך אמרה:
"האוטובוס מגיע לעצלתיים. אתה זוכר שהבטחתי לך?"
"ומה מונח שם בספסל האחורי?"
"הסופר למבוגרים ונוער אבבטן בן-עצל שחוזר לביתו בעצלתיים. הוא עייף מאוד כי עבד היום."
"מה העבודה שלו?"
"הוא עורך המוסף התרבותי של 'ידיעות עצלתיים'."
"ומדוע הוא לא יכול לערוך אותו לאור בעצלתיים?"
"מפני שבעצלתיים לא עושים שום דבר, לא ביום ולא בלילה. רק אוכלים, מזדמברים וישנים, ובהפסקות העירות מתמזמזים בבריכה המצופה גלידה."
רני שתק. האוטובוס יצא לדרך כאשר קול המנוע אינו מצליח להתחרות בנחירות של אבבטן השרוע על הספסל מאחור. פתאום נשמעה נחירה אחת חזקה במיוחד, שהעירה את אבבטן. כשחלפה הבהלה שלו מההתעוררות, הוא שלח יד לסל-הקניות המלא שלצידו, והכניס לפיו, בשכיבה, מלפפון ירוק גדול ולא מקולף. היד צנחה, והמלפפון התנודד לבדו ונבלע לאט-לאט בפה, בין השפם לסנטר הכפול, כאילו חרפרפת (סליחה, חפרפרת) חרוצה מושכת אותו מבפנים לתוך מאורת הלוע. דקות אחדות נשמע רק קול כירסום, ואחריו עיטוש –
שיהוק –
גיהוק,
ודממה בן-עצלית קצרה –
ולאחריה התחדשו הנחירות, שכאילו עזרו למנוע הדיזל הנוהם להסיע את האוטובוס. רני ראה כבר נהגת-אוטובוס בקו 5, אבל טרם ראה אחת כמו נסיכת-הקסם צ'ירי פחה: היא טסה בזריזות בין המכוניות הרבות שמילאו את הרחוב, ואם הן חסמו את הכביש, אין בעייה – היא הזיזה בזרתה ידית-הילוכים נוספת, עשוייה מטאטא קטן, מיד שלף האוטובוס משושים-מנופים מכשפוֹ-הידראולים ועלה בעזרתם על גגות המכוניות שלפניו, מטפס בעדינות רבה, גמיש כתולעת-מקפצת, חולף על גביהן ומשיג אותן כשהוא משמיע צחוק משונה, אוטובוסי כזה.

הערה

כאן פוגש רני בפעם הראשונה את הסופר אבבטן בן-עצל.
אבבטן בן-עצל זה לא אני אהוד בן עזר למרות שראשי-התיבות של שנינו דומים – אב"ע.
ולמרות שיש לנו שתיים וחצי תכונות משותפות, אבל גם שתיים מנוגדות.
שנינו סופרים למבוגרים ונוער,
שנינו אוהבים מאוד לאכול,
אבבטן שמן ואני חצי שמן,
אבל – את שם המשפחה שלי כותבים בלי מקף –
למה? ככה. ככה אני רוצה.
ולי אין שפם.
ועכשיו תארו לכם שאני צריך לכתוב את הפרק הזה זמן קצר כל-כך אחרי שפעת-המעיים השילשולית המחוריינת שחליתי בה, בדיוק כאשר התיאבון עוד לא חזר אליי. ויש לי קצת בחילה. לכן תקעתי לאבבטן מלפפון ירוק בפה.

המשך הפרק האמיתי

נדודים בן פקח בן רמליהו למשפחת בלישינה (עוזרו הנאמן של מר"ן האדמו"ר זבדיה גילולי, המנהיג הרוחני של ארץ אהש"ן) שכל עוד יש אור-יום בחוץ הוא ניראה שחור כמעט כולו, הסתתר...
רגע, רגע אחד!

הפסקה

נדודים, מה נדחפת לסיפור? חכה בסבלנות. אתה עוד תופיע, אבל יותר מאוחר. יותר טוב שתדאג עכשיו לפגזי הדלעת הכשרה (ללא חשש שביעית) של התותח הכחול כדי שלעצלתנים יהיה מה לאכול –
שב בשקט ותפסיק לעקוב אחרינו כל הזמן! אצלי אין חוכמות, תרגיז אותי – אני כותב אותך בקלי-קלות, בשתיים-שלוש מילים – וכבר תקוע לך מלפפון בפה ואין לך ברירה אלא לשתוק, עד שאחליט לשלוף אותו!
ותפסיק להדביק את הכרזות המטומטמות! –

יותר טוב מימונה ממונותיאיזם!

מר"ן פסק: בוגדן חמלניצקי ששחט אשכנזים לא היה אחראי למעשיו!

כל השורף דבר תועבה מביא גאולה לעולם!

אני מזהיר אותך, אם תלך לשרוף זונות עולות חדשות בתל-אביב – אני אשרוף לך את הנשמה!

המשך הפרק האמיתי

כאשר האוטובוס הגיע לעצלתיים כבר התחיל להחשיך וכל העצלתנים (עצלתן הוא אזרח עצלתיים או מי שהתחתן עם עצלתנית ונעשה עצלתן בזכותה או מי שהתחתנה עם עצלתן או מי שנולד לאם עצלתנית או מי שממשלת עצלתיים החליטה שהוא כזה) – כבר התעוררו משנת אחר-הצהריים שלהם והתכוננו לארוחת-הערב.
אז איך מבדילים בין השתיים? – באמצע יש הפסקת קפה עם שטרודל תפוחי-עץ חם וקצפת, אפפל-שטרודל, שזה יותר קל מלהסתכל בשעון או בשמיים כדי לדעת מה השעה.
העצלתנים התהלכו לאיטם ברחובות הוורודים, אחדים בידיים שלובות מאחורי הגב, מעטים רזים, הרוב שמנים, אבל כו-לם כאחד ישנוניים, וניראים כאילו עדיין מהרהרים במה שראו בחלומותיהם. גם הילדים המעטים פוסעים בשובה ונחת, נושמים מדי פעם עמוקות כדי לזרז את הפעולה של מערכת העיכול לקראת הערב. כן, שומעים הרבה גרפצים ו...
כאשר הבחינו באבבטן בן-עצל, שהתעורר בינתיים וירד מהאוטובוס, מפהק, ובידו חבילת גיליונות טריים של המוסף התרבותי של "ידיעות עצלתיים" נודפים ריח דפוס לח – הם התקרבו אליו לא-בחיפזון וקנו כל אחד גיליון. הילדים קנו לעצמם, והמבוגרים, למען הילדים שבבית.
עתה, לאחר שירד מהאוטובוס, התגלה אבבטן בן-עצל במלוא שיעור קומתו – סופר שמן וגדול מאוד. הנעליים הגבוהות שנעל (בקיץ, סנדלים) ניראו על רגליו כנעליים חצאיות, השרוכים בקושי קשורים. בחולצה ובגופייה לא היה די כדי לכסות על הבטן, וזו פרצה מעל למכנסיים הרחבים. ראשו גדול כדלעת, הגבות צהובות, השפם קצר וחום. העיניים כחולות מימיות ולהן מבט ישנוני-חולמני שעל פיו ניתן להכיר מיד כל אזרח עצלתיימי. באצבעות עבות שלף את הגיליונות הדקים של המוסף התרבותי של "ידיעות עצלתיים", והמטבעות שקיבל נבלעו באחד מכיסיו הענקיים וכישכשו שם כחרוזים בקופסה.
נסיכת-הקסם צ'ירי ניצבה בצד, מחזיקה בידה את מטאטא-הקסמים שלה, שאותו שלפה ממקומו ליד מוט-ההילוכים.
"מה עכשיו?" שאל רני.
"אנחנו מוזמנים לארוחת-ערב אצל מר בן-עצל לכבוד הופעת הגיליון החדש."
"אבל האוטובוס צריך לחזור לעיר, לא?"
"לא."
המצב לא ניראה נעים ביותר, מה עוד שאת כל כספו המועט שילם רני תמורת כרטיס-האוטובוס הדביק-מתוק, ומאוד לא נעם לו שלא נישאר בידו כסף לקנות גם הוא גיליון של המוסף התרבותי של "ידיעות עצלתיים", וגם לא כדי לחזור הביתה באוטובוס אחר. אבל – (הפטשי! – סליחה. הפסקתי רגע לכתוב, אני חוזר לדף ומה אני רואה?) – האוטובוס נעלם!
אבל נסיכת-הקסם צ'ירי לא ניראתה מודאגת. ובינתיים כל מי שרצה כבר קנה גיליון, ובידי אבבטן נותרה חבילה לא גדולה. הוא פסע עכשיו עכשיו בנחת לעבר ביתו, שנמצא לא רחוק מתחנת האוטובוס, ואחריו קירקשה נסיכת-הקסם צ'ירי במטאטא, ורני במאסף, כפות ידיו בכיסים הריקים, קר לו, והוא כבר גם קצת רעב, מאוד-מאוד.
כמה נעים יהיה לתאר בפרק הבא את הארוחה, בתנאי שעד אז נהיה כולנו בריאים. אמן כן יהי רצון מלפני הבטן.

המשך יבוא