מתוך היומן, נובמבר 2002

עדות מלפני 14 שנים בקשר לתביעה הפלסטינית מהיום

להאשים את ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג

12.11.02. יום שלישי. כל יום אתמול והיום מלווים אותנו המראות מקיבוץ מצר שלשום בלילה. אני מעדיף לצטט מ"הארץ" של היום:

שלשום בלילה [10.11], בשעה 11.40 לערך, לאחר שהשכיבה את שני ילדיה הקטנים, נועם בן הארבע ומתן בן החמש, שמעה רויטל אוחיון צרור יריות סמוך לביתה בקיבוץ מצר. אלה היו היריות הראשונות של המחבל, שמהן נרצחה תרצה דמארי, מול ביתה של רויטל. היא מיהרה להתקשר בטלפון אל אבי אוחיון, בעלה-לשעבר ואבי ילדיה. אבי סיפר כי רויטל אמרה לו בשיחה שהיא שומעת יריות מחוץ לבית. "אחר כך גם שמעתי את היריות ואת הילדים שלי צועקים," סיפר. תוך כדי השיחה רצה רויטל אל חדר הילדים. זה היה הרגע שבו פרץ המחבל לביתה של רויטל, וירה עליה ועל שני הילדים מנשק אוטומטי.

רויטל ניסתה להסתתר מהמחבל. היא דחפה עצמה בין המיטה לקיר, עם שני הילדים. אנשי צוות מגן דוד אדום, שהגיעו זמן קצר אחר כך למקום, מצאו אותה שוכבת על בנה הקטן, נועם, כשהיא ירוייה. "היה צריך להרים אותה כדי לגלות אותו, היא פשוט נשכבה עליו כדי שלא ייפגע," סיפר אחד מהם. אך המחבל ירה בה מטווח כה קרוב, כך שעל אף שהאם סוככה על בנה, חדרו הקליעים את ידה ופגעו גם בילד. הילד השני, מתן, נמצא כשהוא מוטל לצידם.

כמה דקות לאחר שנורו רויטל ושני בניה, הגיעו לדירה חברי הקיבוץ ואנשי מגן דוד אדום. "הטלפון הסלולרי שלה היה זרוק לידה על הרצפה ולא הפסיק לצלצל, שוב ושוב, ואף אחד לא העז לענות," סיפר אחד מאנשי מד"א. כאשר הגיע אבי התברר, כי לאחר שנותקה השיחה עם רויטל, הוא ניסה לחדש עימה את הקשר, כדי לברר מה קרה.

אוחיון – שהיה באותה שעה בעבודתו, כעורך וידאו בחברת החדשות של ערוץ 2 – ביקש מחבר שייקח אותו מהר הביתה. רק אחרי שעות של שיכנועים והשתדלויות במחסומי המשטרה, הוא הצליח להגיע לשער הנעול של קיבוץ מצר. הוא עמד ליד קבוצת העיתונאים, שליקטה בעצמה פירורי מידע ליד השער, וניסה להציל מכל עובר-אורח מעט מידע. מאוחר יותר סיפר אבי שבשלב זה כבר היה לא מודע ממש למתרחש מסביבו, אבל כאשר שמע ליד השער ששני ילדים ואימם נרצחו, ושלשני הילדים היה שיער ארוך במיוחד, הוא הבין מיד והתמוטט. אנשי התקשורת מצאו עצמם סועדים אותו – ובו בזמן מצלמים. אחר כך הובהל אוחיון לתוך הקיבוץ, ושם אומת חששו.

"אני ערכתי כאלה סרטים מפיגועים," אמר אוחיון לצלמים, חלקם חבריו, שצילמו אותו. "היו לי שני ילדים ועכשיו אין לי כלום. אני ילד בן 34 שצריך להגיד קדיש על שני הילדים שלו. מתן אהב להירדם עם שני מוצצים – אחד בפה ואחד ביד. איך מישהו יכול להיכנס לבית ולירות בילד עם שני מוצצים?"

עד כאן מהעיתון. בדם קר ובאופי רצחני חיסל הערבי את שלושתם ויצא, והרג עוד שניים, אישה וגבר, ונמלט מבלי שהצליחו להרוג אותו, ובוודאי חוגג במקום כלשהו. אין ולא תהיה שום תקווה לשלום עם עם של רוצחים בדם קר כאלה. יש רק לקוות שיותר ויותר מהם יצטרכו לברוח מגבולות ארץ-ישראל או ימותו בכל מיני מיתות משונות. שום דיבור על שלום ושום חלקת לשון לא תשכנע אותי, וכבר אינה משכנעת אותי מאז ספטמבר אלפיים. כל הדיבורים הריקים של העבודה ושל מרצ על שלום, והחזרה על לקיחת חלק מהאשמה עלינו ועל ההנהגה שלנו, פטפוט ריק הם.

ובמקביל הודיעו אתמול בחדשות, והיום יש על כך ידיעה בעיתון, שאפילו "ידידנו" טוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה, אינו מהסס, אחרי רצח נורא שכזה, לגלגל את האחריות לטרור העולמי – במידה לא-קטנה על ישראל. הנה נוסח הידיעה ב"הארץ" מהיום, אשר לעומת מה שהושמע אתמול ברדיו, היא מאוד מרוככת:

בנאום מדיניות החוץ השנתי שלו, הזהיר אתמול ראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר, מפני פיגועי טרור בבריטניה, ואמר כי כמעט בכל יום הוא מקבל מידע מודיעיני על כך. בלייר הפציר בבריטים לעמוד על המשמר כל הזמן. כמו [כן] קרא בלייר לוואשינגטון לפקוח את עיניה ולראות את התמונה הגדולה – לדבריו, ללא הסכם בין ישראל לרשות הפלשתינית, לארגונים כמו אל-קאעדה תמיד יהיה התירוץ לפעול. "אולם מעל לכל עלינו להבין את הזעם שמעורר תהליך השלום במזרח התיכון," אמר בלייר, "עד שדבר זה יתבצע, העניין מטיל צל על עולמנו ומספק את הכסות שתחתה מתחזקים הפנאטים."