או

ספר האופטימיות

תל-אביב, 2000-1982

פרק רביעי

מנגינת הגגות המתרוממים. מה הקולות שהסופרים משמיעים?

"כל האסון התחיל מכך שלא הפלקת בזמן סטירה לילד!"

איזו עריסה נפלאה!

רני היה רעב אחרי הנסיעה ועדיין לא החליף מילה עם אבבטן ולא ידע מה התוכנית להמשך הערב ומה מצפה לו בבית הסופר (והמו"ל והעורך) בן-עצל.

הערב היה חמים, ומכל החלונות הפתוחים של בתי עצלתיים הוורודים עלו ריחות טובים של מאכלים. מהרגע הראשון גילה רני כי עצלתיים הוא מקום יוצא מן הכלל. מרגישים שכל אחד עושה כאן מה שהוא רוצה ומתי שהוא רוצה ואיך שהוא... וכמה... אבל בלי להפריע לאחרים. ואם מישהו לא רוצה לעשות כלום – אף אחד לא מפריע לו לנוח ולישון או לזלול כאוות-נפשו. המבוגרים, וגם הילדים, לא יודעים מה זה להתרגז. מריבה לא נמשכת כאן הרבה זמן כי בני-עצלתיים מתחילים לנמנם באמצע הריב ושוכחים מה היה בהתחלה.

ואיזו התחשבות בזולת! אם מישהו פורש לו כיסא-עצלתוח (כיסא-נוח עצלתיימי) ומנמנם קצת באמצע הרחוב – אף אחד לא צועק עליו ולא מקלל, ואפילו המכוניות עוקפות אותו בזהירות. יש מעט מכוניות בעצלתיים, מפני שהתושבים אוהבים לטייל ברגל – זאת כמובן כאשר אינם עסוקים בנושאים אחרים כגון אכילה, ססס"ק (סיגריות, סקס, סמים קלים), שינה וחלומות. הם לא צריכים למהר לשום מקום, ולכן ממעטים לנסוע, ולכן כמעט שאין תאונות-דרכים. כאשר הם הולכים ברחובות הם ניראים גאים, חופשים ושבעי רצון, כמו יענים ובנות-יענה הפוסעים מעדנות בסאפארי, לצד בני-האדם שכלואים במכוניות.

כאן המקום להעיר שהסמל הלאומי של ארץ עצלתיים, בדומה למנורה בעלת שבעה הקנים של ישראל – הוא ציור של יענה (או בת-יענה, זו הנקבה, ולזכר קוראים יען, בדקתי, השמות מופיעים כך גם בתנ"ך), שטומנת את ראשה בחול זהוב. בת-היענה שחורה, והרקע – תכלת. אלה אותם צבעים שנמצאים גם בסמל של ארץ אהש"ן, רק שהרעיון כאן שונה לגמרי. מספרים כי בשעת סכנה, בת-היענה טומנת את ראשה בחול. מה היא רואה שם? חושך. לכן אומרים שהסמל הזה מסמל את תאוות השינה של העצלתנים, שמוצאים בנמנמת מפלט מכל צרה ואוייב, אם יש בכלל כאלה, ואילו האהש"נים שונאים את החושך, ולכן השחור שלהם הוא לבן.

אבבטן בן-עצל נשוי לאישה בשם ליליסימה. דרך-הבטן, נסיכת-הקסם צ'ירי היא דודה של ליליסימה. (דרך-הבטן או דרך-אבבטן – זה דרך-אגב בעצלתיימית). גברת ליליסימה היא אישה רחבה ונמוכה כפסנתר-כנף מהלך על שתיים, והיא מפורסמת ברחבי עצלתיים כבשלנית מעולה ואופה בחסד עליון. ואכן עתה, על גבי עגלת-תה מוצקה, היא הסיעה מהמיטבח סירים מעלים אדים ומפיצים ריח נעים ומעורר תיאבון. האוכל הוגש בצלחות שכל אחת מהן גודלה כקערה בינונית, והתרוודים עולים ויורדים מן הסירים אל קערות-האוכל כשהם נושאים כל טוב –

– מרק-כרוב עם עצמות ממוייחות. תפוחי-אדמה שלמים לא-גדולים אפויים ברוטב בצל מטוגן. גולאש מדיף ריח פפריקה חריפה, עלי דפנה ופילפל אנגלי. נתחי-הבשר שבישלה גברת ליליסימה היו רכים, נמסים בפה ועסיסיים עד מאוד. לצידם סאלאט מלפפונים טרי בחומץ, פפריקה ושמיר. שעועית אפוייה, מעיים ממולאים בגידלי-שומן, בבצל מטוגן ובקמח. ולקינוח פשטידת תפוחי-עץ חמה על מצע של פירורי ביסקוויט ואגוזים, שהיתה מצופה בקציפת ביצים ואפוייה בתנור.

אמנם רני אוהב תפריט פשוט יותר – מרק-עוף צח עם שקדי-מרק, המבורגר או שניצל בלחמנייה חמה עם צ'יפס, קטשופ ומלפפון חמוץ, ובסוף גלידה. (אני מבטיח להזמין לארוחה כזו כל קורא שלא יצליח לנחש אם הבראתי כבר משפעת-המעיים השילשולית שלי).

אבבטן ישב בראש השולחן, טחן בפיו כמויות עצומות של מזון ולא הוציא הגה. רק השפם הקצר והחום התנועע תחת האף ומעליו גבות צהובות בראש הדלעת. רני התפלא. הוא חשב שסופר נוהג לדבר הרבה. הלא מילים הן המקצוע שלו. אך השימוש היחיד שעשה אבבטן בפה היה ללעוס עוד מאכלים ולגרם עצמות ממוייחות שאותן שלה מתוך קערה גדולה של מרק-הכרוב, מצץ בקול רם ובאצבעות נוטפות שומן זהבהב, מנגב מדי פעם את השפם, שקלט טיפות שומן אחדות.

גברת ליליסימה ונסיכת-הקסם צ'ירי לא פיגרו אחריו באכילה, אבל למישמע קולות המציצה העוו פניהן כשומעות בדיחה גסה. לרני נידמה כי כל אחד מהשלושה הוא חבית ללא תחתית שאינה מתמלאת לעולם. רני טעם רק נגיסות אחדות מכל מאכל, למרות שהיה רעב, אבל שתה הרבה מיץ תפוזים טרי.

לאחר שסיימו ללעוס, לגרם ולמצוץ, וחיסלו כל מה שנותר על השולחן, קם אבבטן ומבט ישנוני בעיניו, כאילו לא נירדם כלל בדרך לעצלתיים על המושב האחורי באוטובוס, טפח על בטנו הגדולה, השמיע קול שיהוק ו –

רני לא תיאר לעצמו שסופרים משמיעים קולות מגעילים. פעם שמע בתוכנית טלוויזיה שסופר משמיע את קול המצפון אבל לא הבין בדיוק למה מתכוונים. אז עכשיו הוא שומע את קול המצפון?

אבבטן הלך להתקלח.

רני שמע את גברת ליליסימה צועקת אחריו: "אל תשכח להסתבן!" ומסבירה לדודה צ'ירי: "כל האסון נובע מכך שאימא של אבבטן לא הפליקה בזמן סטירות לילד! לא, לא אליך התכוונתי, ילד!"

אחרי המקלחת חזר אבבטן, כפות-רגליו בעלות האצבעות העבות נתונות בסנדלים, כרסו בפיג'אמה שהיתה רחבה כאוהל-סיירים ומהודקת בשרוך לבן על הפופיק. הוא נכנס לחדר הסמוך, השתרע על גבו על מיטה רחבת-ידיים, שם יד על הזין שלו (שלא היה כל-כך זקוף, לאנשים שמנים יש בעיות זיקפה, ועבורם הגו מכוני הריפוי בעצלתיים סיסמת פרסומת: "אם לא קשה לך, בוא אלינו!") – ועד מהרה עלו נחירותיו ובקעו בקול מפוצץ ומפחיד, כאילו החזה שלו הוא מחסן ריק שעל גגו העשוי פח מדרדרים מדי פעם צרור של אבנים.

רני לא האמין למראה עיניו – התקרה בבית אבבטן היתה מורכבת על בולמי-זעזועים, כמו מרכב של מכונית, כמו מפוח – וכאשר הנחירות בקעו ועלו – התחיל הגג לעלות ולרדת בקצב הגלים של הדף האוויר, שהשתחרר מדי פעם מגרונו התותחי של אבבטן.

רני היה בטוח שהנחירות תפרענה לכל דרי עצלתיים, אך כאשר הביט החוצה מבעד לחלון, ראה להפתעתו את כל גגות עצלתיים האדומים עולים ויורדים על קירותיהם הוורודים כבוכנות במנוע – פעם זו ופעם זו, לקול מוסיקה נחירנית שבקעה מהם במקהלה. וכאשר החזיר פניו פנימה גילה כי בחדר הסמוך, שוכבות על הגב לרוחב מיטה אחת, זו בצד זו – גברת ליליסימה ונסיכת-הקסם צ'ירי, כל אחת מחזיקה בשתי אצבעות דגדגן של זולתה שניראה כנקניקיה קטנה ואדומה, ושתיהן גם הן מרימות ומורידות את התקרה בנחירותיהן.

ומה שהפליא עוד יותר היה שנסיכת-הקסם צ'ירי החזיקה את קצה המטאטא בפיה כשהיא מעלה ומורידה אותו מגרונה עד לתקרה בקצב נחירתה, כלוליינית בקרקס.

נחירות אנשי עצלתיים הלכו וגברו, ולרני נידמה שהוא נמצא באולם קולנוע ענק וחשוך, שבו הרמקולים מרעישים מכל פינה, והקולות הולכים וקרבים אליו כמו קטרים, אחד מכל צד, הולכים ומתגברים עד –

טוב. אתם מתארים לעצמכם את ההמשך – רני מתעורר מן החלום בחדרו בבית –

אך לא!

להיפך –

מנגינת הגגות המתרוממים הרדימה גם אותו והוא חיפש לעצמו מיטה או ספה פנוייה כדי להשתרע עליה. האורות כבו והלכו. אין זה נעים ביותר לשהות בבית זר, בחושך, ובייחוד כשאין מדברים איתך כל הערב, רק משמיעים קולות שקיקה וגרימה ולעיסה ובליעה ומציצת-עצמות, וגירגור וגיהוק ושיהוק ופיהוק, ותרועת-נחיריים –

רני המנומנם גישש ופתח דלת אחר דלת עד אשר –

פתאום –

ראה אור! אור גדול כאור יום!

ומי ניצב בדלת החיצונית?

בכומתה כחולה?

כחולות גם העיניים וצהובות הגבות?

וצהובה-תכולה גם פיג'אמת-הפסים?

נדודים?! –

אלא מי?!

ומדביק על הדלת מודעה צהובה באותיות כחולות:

כ"ק האדמו"ר מר"ן זבדיה גילולי שליט"א נותן ייעוץ בכל תחומי החיים.

כ"ק האדמו"ר מר"ן זבדיה גילולי נותן הדרכה וייעוץ בכל התחומים, בחירת בן/בת זוג, בעיות שלום בית, חינוך ילדים, לחצים והתלבטויות אישיות, בחירת מקצוע, ענייני עסקים וכו'.

כ"ק האדמו"ר מר"ן זבדיה גילולי שליט"א עוסק בהפצת התורה בצורה המונית, מטרתו ומשאת נפשו שספריו ומאמריו יגיעו לכל בית בעצלתיים. תורתו עוסקת בתיקון נפש הפרט והכלל בשפה ברורה לכל פותח פתח לתיקון שלימות האדם.

את/ה מעוניין/ת שכ"ק האדמו"ר מר"ן זבדיה גילולי שליט"א ייתן שיעור או ייעוץ בביתך באופן חד-פעמי או מדי פעם?

ובכן: להתקשר למיספר הטלפון: זבחחבבה-ג[אפס] כדי לתאם את המועד!

וזהו: כ"ק האדמו"ר בדרך אליך!

מה קרה שהוא טורח כל כך?!

ובכן: לדעת כ"ק האדמו"ר מר"ן זבדיה גילולי שליט"א המצב בו נמצא העם העצלתוחי הוא מצב חירום והוא רואה כחובה רוחנית שלו לנסות ולהאיר בכל הנשמות ובכל הפינות!

לדעתנו – קהל חסידיו – זאת הזדמנות שאסור לפספס!

נא להביא תמונות פנים של כל האנשים הקשורים לנושא הייעוץ.

והכחול-צהוב נדודים אומר: "שלום רני. באתי להחזיר אותך מארץ עצלתיים. העצלתוחים הם כמו זבובי הטסה-טסה באפריקה. את מי שהם עוקצים, מי שנדבק ברעל שלהם – נעשה חולה במחלת השינה ולא יתעורר לעולם!"

"מה רע לישון? מה רע לחיות בעצלתיים?" ענה רני, "מנגינת הגגות המתרוממים היא מוסיקה נהדרת! גם הסופר אבבטן חושב כך."

"אאאלללל תזכיר לי את הנאד הנפוח הזה!" צעק נדודים, "את השק המפוטם! את אלוף המעיים המהלכים על שתיים! את השמנפוצקלה המאוהב-בעצמו! את בעל הקורקבן הגדול כמו ישבן! את בעל הנחיריים שמתחברים לקרביים! את סופר הנירדמים הזה, את מרדים הסופרים הזה! את הטפיל השמן השוכב שם במיטה – אותו, את אישתו, ואת דודתה! – לפוצץ! לפוצץ!"

"מה אתה צועק כל כך, נדודים? אולי אתה סתם מקנא?"

"במי?"

"בעצלתוחים."

"אני? על מה?"

"אולי מפני שאתה סובל מנדודי-שינה?"

"אני?!" הרים נדודים קול איום ונורא, "איך אתה מעז לומר זאת, עליי! הלא אתה מעליב בכך את כל עדת חסידיו של מר"ן האדמו"ר שליט"א!" – והוא הניף ידו לעבר רני להפליק לו סטירה דתית חזקה, אך רני מיהר לסגור על פניו את הדלת החיצונית בטריקה אדירה –

ובבת-אחת נעשה חושך גמור בבית פנימה.

אתם חושבים ודאי שעכשיו מתעורר רני, בחדרו שבבית, מפני שטרקו דלת בדירת-השכנים או הפילו שוב טיל סקאד על תל-אביב, באמצע הלילה –

אך לא. הוא מגשש דרכו בחשיכה כמרקד מעט, מדלג בעדינות על פי קצב המנגינה של הגגות המתרוממים, עד שהוא פוגש בפיסת-נייר דבוקה לקיר, מוארת באור אדמדמם-קלוש, שעליה כתוב:

זוהי עריסה!

ומיד הוא קופץ ונוחת לתוך עריסה גדולה ונעימה להפליא. איך אפשר לשכוח מיטה נהדרת כזו, מוצעת בשמיכות רכות ומדיפה ריח בד חמצמץ-טרי? רני משתרע בתוכה, מתכרבל היטב, ו-ניר-דם –

עד אור הבוקר.

ובבוקר –

המשך יבוא