נכתב ב-29 בדצמבר 2002. יום ראשון, ונשלח ל"ידיעות אחרונות".

יש איזה שינוי ביחסים שלנו עם ערביי ישראל, שלא נעים לומר אותו. כל זמן שניראו בעינינו (וחשבנו שגם בעיני עצמם) כ"ערביי ישראל" וכ"מיעוט הערבי בישראל", יכולנו להתייחס אליהם כרוב אל מיעוט, וכך הם כלפינו.

אני זוכר את אלמנט הכוח אפילו במפגשים ובקשרים שלנו עם סופרים ערבים ישראלים. הם שאפו להיות מקובלים גם בתל-אביב ובירושלים. חלקם החלו כותבים עברית. היתה איזו הרגשה שנוצרת תרבות משותפת, אחת, ובמפגשים יכולתי לשמוע את עצמי אומר שאני מרגיש הרבה יותר מן המשותף עם ערבי-ישראלי מאשר עם יהודי שחי כל ימיו בניו-יורק. היינו מאוד נדיבים כלפיהם. ביקשנו לתרגם ולהיתרגם. נענינו לכל הזמנה. ראינו בהם, והם ראו את עצמם – גשר לשלום עם העולם הערבי והמוסלמי כולו.

אני זוכר כיצד נאבקנו, לפני שנים רבות, בתקשורת ובאסיפות הכלליות, ב"זקני" אגודת הסופרים – בתביעה שאגודת הסופרים העברית האחת והיחידה שבעולם תפתח את שורותיה גם לסופרים הערבים בישראל ותשנה את זהותה ה"גזענית". הרגשנו את עצמנו גדולים מאוד, חזקים מאוד, נדיבים ויפים בדרישתנו להעניק שיוויון למיעוט מקופח, אפילו שהיה ברור לנו שגם אם נשנה את האגודה כדי לקבלם, הם ימשיכו לקיים במקביל את אגודות הסופרים החד-לשוניות שלהם.

אהבנו אותם, בתור מיעוט, כאהוב החזק את החלש. היה משהו מחניף במבטים שלהם, ברצונם להתקבל על דעתנו, להשתייך לתרבותנו, העברית, תרבות הרוב הישראלי. סמי מיכאל תיאר זאת להפליא ברומאן "חסות".

לא עוד.

התפכחנו. בתוכנית טלוויזיה עם סופרים ערבים ישראליים, קצת אחרי ספטמבר 2000, אמרתי: "אני מרגיש כבעל שאשתו בגדה לפתע לאחר חמישים שנות נישואים!"

ענה לי אחד מהם בחיוך: "כבר חמישים שנה היא בוגדת בך, רק שאתה לא הבנת!"

מספטמבר 2000 השתנו כללי המשחק. "הערבי-הישראלי" נעלם, ידידיי מקרב הסופרים הערבים בישראל נעלמו (אם אינך מזדהה עם שאיפותיהם הלאומיות, אתה "גזען"). "המיעוט הערבי בישראל" נעלם. היום רובם רואים עצמם כפלסטינים היושבים במולדת כבושה, מקווים שיום אחד תהפוך למדינת כל אזרחיה ותאבד את זהותה היהודית והציונית. היום הם רואים עצמם כחלק מהרוב הפלסטיני, הערבי והמוסלמי המכתר את ישראל.

היום אנחנו, אני, הננו המיעוט, ואילו הם – הרוב. רוב דימוגראפי-איזורי, רוב פוליטי, רוב שאוייב את קיומי. אני חש זאת במבטים שלהם גם כשהם עדיין אומרים שאין לי מה לחשוש, כי אני החזק ויש לי חיל אוויר ועוצמה גרעינית. אני חש אותם מנסים להרדים את העירנות שלי כדי שאחשוב שאלמנט הכוח, השלטון, הרוב – עדיין בצד שלי, בעוד אשר בסתר ליבם הם מייחלים לימים אחרים.