מכתב למערכת "תרבות וספרות" מיום 27 באפריל 2002

קראתי את שיר ההספד של אגי משעול "שאהידה" ("תרבות וספרות", 26.4.02) על המתאבדת הרוצחת בשוק מחנה יהודה בירושלים, ועל נרצחיה, שכולם בעיני משעול מצויים בדרגה אחת – הם קורבנות ("את רק בת עשרים, וההריון הראשון שלך הוא פצצה... מישהו שינה לך בראש את ההברגה, ושלח אותך לעיר").

חשבתי להציע למשוררת הרגישה לכתוב שיר על מר גורלו של הפקיד המסור אייכמן יחד עם קורבנותיו, או על רוצחיו של רחבעם זאבי שיש לקוות כי בקרוב יצטרפו אליו, או על הערבים שטבחו את ל"ה הלוחמים שלנו בדרך לגוש עציון ואשר יש לקוות שלפחות חלקם שילמו על כך בחייהם. וגם לא לשכוח את השאהיד, שהתאבדותו גרמה לטבח ליל סדר פסח בנתניה, כדברי המשורר יוסי שריד בכנסת: "וכמו בעלילת הדם, דם היה על המצות, אלא שהיה זה דם של יהודים!")

 בקיצור, אגי משעול, המשיכי להתאבל על רוצחינו, גם גברים, לא רק פוליטיקלי קורקט נשים. אני ממש מתמוגג מההומאניות שלך. היכן היא נבטה? במפגשייך עם הסופרים הפלשתינאים בכנסי פא"ן שבהם השתתפת? כבר שכחת כיצד הזדעזעת אז? כן, הם התכוונו לכל מילה שאמרו נגדנו, רק לא חשבו שימצאו פראיירית כמוך, שאחרי שירקו לה בפרצוף היא תתאבל על מתאבדיהם!