או

ספר האופטימיות

תל-אביב, 2000-1982

פרק חמישי

תקרית בצק השטרודל במרומי התקרה. מה הרגיז כל כך את

בבוטשינקה? נאומי הגלמודיות של דודה צ'ירי

והתוכחה המתמדת של גברת בן-עצל.

ובבוקר –

עוד קודם לכן, פעמים אחדות בלילה חש רני שהמזרון מתנפח ומרים אותו גבוה-גבוה, לוחץ אותו אל משהו שמעליו, והוא כמעט נחנק – בעט קצת ופירפר כדי להשתחרר וחש שהוא צונח מטה-מטה, ובתוך כך חלם שהוא נישא על גל גבוה ויורד איתו, כאילו הגל מזרון-מים או ערסל –

כך חלם פעמים אחדות שהוא צונח לעיסה רכה בעלת ריח חמצמץ-טרי, כזה הממלא את המיטבח כאשר אימא מכינה בצק-שמרים לעוגת-שבת. הוא התעורר לרגע, ושב ונירדם.

ובבוקר –

אפו היה לחוץ לקיר, את ברכיו הכפופות לא היה יכול ליישר. איזו מין מיטה היא זו שמדביקה אותך לתקרה? – ומלמטה נשמעו קולות –

"רני! רני! תרד משם!"

תרד? הלא אי-אפשר לזוז. בקושי הוא נושם!

והנה פרצופה של נסיכת-הקסם צ'ירי נדחק בסדק שבין מצע הסדינים העבים כמגבות-מיטבח לבין התקרה. היא עלתה ודאי במטאטא כמו שמטפסים בסולם הידראולי של מכבי-האש.

"תזוז! תזוז! תניע ידיים ורגליים!"

"מה קרה לי, צ'ירי? אני מפחד – "

"תלוש! תלוש!"

"אני מודבק, צ'ירי, לא תלוש!"

"מה אתה, קשה-תפיסה? אומרים לך, תלוש את הבצק!"

"איזה בצק? במיטה?!"

"זה הבצק של השטרודל, שאתה שוכב עליו!"

"אני לא יכול לזוז. ואני גם צריך נורא, את מתארת לעצמך מה – "

נסיכת-הקסם צ'ירי הבינה שרני אינו יכול לעזור לעצמו והיא מושכת אליה את המטאטא, הפכה אותו והתחילה לדקור בידיתו את עיסת-הבצק, זו שתפחה כל הלילה והרימה את רני עד לתקרה.

"השטרודל של בבוטשינקה!" צעקה מלמטה גברת ליליסימה הנפחדת, "האורח הטיפש שלך שכב בלילה על הבצק של השטרודל של בבוטשינקה! מה אעשה עכשיו, דודה צ'ירי?"

נשמעו קולות נפיחה אדירים של האוויר שהשתחרר מהבועות הסגורות בבצק. יש אומרים שגם אבבטן תרם את חלקו אותה שעה מהשירותים. רני ירד לאט כשהוא שרוע עם נסיכת-הקסם צ'ירי על מצע מגבות-המיטבח, כאילו הפעיל המטאטא מנוף הידראולי, עד שהם נחתו בשלום בקערת-המתכת הגדולה, שבטעות חשב אותה רני בלילה לעריסה, מפני שהיה כתוב עליה:

זהירות עיסה!

ולא – "זוהי עריסה"!

הוא ניסה לצאת כי כבר היה לו קשה מאוד להתאפק בבוקר, אבל דבלולי הבצק דבקו בו ולא איפשרו להתרומם מהעיסה. במאמץ משותף משכו אותו נסיכת-הקסם צ'ירי (שבגלל גוף נסיכת-הקסם שלה לא נדבק בה כלום) וגברת ליליסימה, והצליחו לשלוף אותו מהבצק שכבר נקרש בשערותיו ובבגדיו, ומיד שלחו אותו להתרחץ ולהחליף בגדים.

"לא היה חסר הרבה שאכניס אותך לתנור!" אמרה גברת ליליסימה. "שאאפה אותך כמו מקס ומוריץ בתנור!"

"ושתצא ממולא צימוקים ומושחם בחלמון ביצה ובפירורי סוכר!" צחקה נסיכת-הקסם צ'ירי.

ומיד עמדו שתיהן ולשו את הבצק ורידדו אותו וגילגלו כדי להכין עשרים שטרודלים ממולאים צימוקים, קקאו, תפוחי-עץ וקינמון, ובלבד שיהיה לאבבטן משהו ללעוס עם התה והקפה שהוא שותה לפנות-ערב, ועוד חמישים שטרודלים אפו למסיבת הבטן שנקבעה להערב, לכבוד צאת הגיליון החדש של המוסף התרבותי של "ידיעות עצלתיים".

עד מהרה ישב רני, רחוץ, מסורק ונקי, מול אבבטן בפינת-האוכל של המיטבח. הנשים הביאו להם מדי פעם באגטים ארוכים ופריכים, כד קפה, כד קקאו, כד חלב, גוש חמאה, צנצנות ריבה של גרגירי-יער אדומים-כהים ושל אוכמניות שחורות, וקורנפלקס.

"רני," הרים אבבטן את עיניו הכחולות המימיות מעל גיליון המוסף התרבותי של "ידיעות עצלתיים" שבו עיין כמו שאבא של רני קורא דבר ראשון בבוקר את "הארץ", "אתה אורח-כבוד של המוסף התרבותי של 'ידיעות עצלתיים'."

"אבל מאיפה בכלל ידעתם עליי?" התפלא רני.

"איזו שאלה? הלא כדי להיות אורח-הכבוד הביאה אותך דודה צ'ירי אלינו אתמול."

"ומדוע אף אחד כאן לא כמעט דיבר אליי כל הערב?"

"לא דיברנו אליך?"

"לא."

"אתה בטוח?" הוא אכל כששפמו החום הקצר עולה ויורד בקצב הלסת, וכך גם דיבר.

"כן!"

"צ'ירי, לילי, בואו הנה."

שתיהן באו בידיים מקומחות, נסיכת-הקסם צ'ירי החזיקה במטאטא, ששימש לה מערוך לרדד בו את הבצק ולגלגלו לשטרודל.

"רני טוען שאתמול בכלל לא דיברנו אליו!"

"לא דיברנו אליך? באמת? לא הרגשנו."

"סלח לנו, היינו קצת רעבות."

"וחבל היה על הזמן לפטפט."

"ורצינו לישון."

"כשאנחנו אוכלים וכשאנחנו ישנים אנחנו בכלל לא מרגישים שאנחנו שותקים!" סיכם אבבטן את ההתנצלות.

והשתיים חזרו לממלכתן שבמיטבח.

"מותר לשאול?" ניסה רני לשבור את שתיקת הסופר שהיה עסוק בלעיסה ותקע גרפצים שקטים לתוך האגרוף בעל האצבעות השמנות וחשב שלא ירגישו.

"מה השאלה?"

"שמעתי, הגברת, אישתך, אמרה משהו על כך שלא הפלקת בזמן סטירה לילד ואני כבר קצת נבהלתי, באמת..."

"אתה קיבלת פעם סטירה בבית?"

"לא. אולי פעם אחת. אני לא זוכר אבל אבא מספר שזה היה כשקפצתי מהמידרכה לרחוב בלי להסתכל לצדדים."

"אני אף פעם לא נתתי סטירה."

"מה, יש לכם ילד?"

"סיפור ארוך. לא עכשיו. עבור לשאלה הבאה."

"אני לא מפחד מהמוות. אני לא אמות אף פעם."

"מה אתה מדבר? אצלנו לא מת אף ילד. מה רצית עוד לשאול?"

"מדוע אתה קורא בבוקר את העיתון שאתה בעצמך הוצאת אתמול?"

"הדברים שאני מדפיס לא מוצאים חן בעיניך?"

"זה לא אמרתי. אבל נהוג שקוראים בבוקר את החדשות."

"מה שאני מדפיס ניראה לך ישן?"

"זה לא אמרתי, אבל – "

"בלי אבל. הספרות נצחית. נצחי גם המוסף התרבותי של 'ידיעות עצלתיים'. אם כתבת אתמול, שלשום או לפני חמישים שנה – אין הבדל. החדשות – מתיישנות, אבל השיר או הסיפור נישארים צעירים לנצח, רעננים, הם אינם מתיישנים לעולם!"

"שמנפוצקלה, הבאתי לך את הדואר." הפריעה גברת ליליסימה באמצע השיחה.

"לא ידעתי שמחלקים אצלכם דואר כל כך מוקדם," אמר רני.

"עשר זה מוקדם?"

"מה, כבר עשר? בכלל לא הרגשתי!"

"כן, רק עשר, בזמן האחרון מעירים אותנו מוקדם." נהם אבבטן תחת לשפמו החום הקצר.

"אבל עשר זה מאוחר, לא?"

"אצלנו עשר שעה מוקדמת. הגיע שיר חדש למוסף התרבותי של 'ידיעות עצלתיים'!" זרחו פני אבבטן כאשר שלף דף ממעטפה. "נחשו מי שלח אותו? לא סתם נער שרק התחיל לכתוב ולפעמים גונב שיר מביאליק או מיהודה אטלס ושולח לי וחושב שאני לא יודע – אלא סופר מפורסם מתל-אביב. העיתון שלי מצליח. עוד מעט יעמדו אצלי הסופרים בתור ויתחננו אליי שאדפיס להם שירים וסיפורים, ואני אתן להם להתחנן – ואדפיס קצת. יתחננו עוד – ואדפיס עוד קצת! יתחננו, ואדפיס – "

הוא כירסם את הבאגט הפריך, מהמאפייה של המסבאה "החרדל המחבק", וקרא בעיון את השיר. אך ככל שהתקדם בקריאה כן התכרכמו פניו ככרכום.

"שערורייה!" מילמל בכעס, "לעיתון שלי! לא ייתכן! לא יקום ולא יהיה! לא אדפיס! על גופתי המתה!"

רני לא שאל מדוע הכעס, אבל גברת ליליסימה רחבת-האברים וקצרת-הקומה התגלגלה ובאה משולחן פיקוד השטרודלים, פיה מלא צימוקים החלה לנגב את מצחו הרחב והרותח-מכעס של אבבטן והותירה עליו עקבות של קמח.

"מה שוב קרה, בבושי, למה להתרגז כבר מהבוקר בבושינקה, זה לא בריא ללב שלך בבוטשיקה! טושינקה מוטשינקה! שמנפוצקלה – " והיא תחבה את הבאגט עמוק לתוך פיו, כמוצץ לתינוק כדי להרגיעו.

"קה, קה, קה, קה! תפסיקי!" הדף אותה. "ברנר המאניאקית! חוצפה! לשלוח לי שיר מטופש כזה!"

"תן לי לראות!"

"לא. לסל."

"תן לי – "

"לסל, לסל! לסל וחסל! אשפה! – אפרוחה ברנר זאת, בספר 'יעקב ובניו', על חיי הסופר הרווק יעקב רבינוביץ – הדביקה לו שלוש נשים, אחת מוסלמית, שילדו לו תשעה ילדים! – וגם תיארה אותו חיגר ואת ידידו אשר ברש עיוור בעין אחת – בעוד שההפך היה הנכון! – כאשר נישאלה 'איך אפשר לזייף כך היסטוריה?' – תעזבי כבר את המלפפון ותרחיקי אותו מהפה שלי! – ענתה ברנר שהיא רק הגשימה את הדימיונות שלהם וכי מה שגירה בהם את דימיונה לכתוב עליהם הוא אמיתי יותר מהחיים הממשיים שהיו להם! – וכי אורגזמות כמו שתיארה ב'יעקב ובניו' טרם נכתבו בספרות העברית – וכי העובדה ששלוש הנשים, גם המוסלמית – סירבו למצוץ ליעקב רבינוביץ ולתלוש לו שערות – היא ראשיתה של הספרות הפמיניסטית במזרח-התיכון כי – 'מה כבר מבינים גברים בדגדגן סוב-טרופי?' – לדעתה תיאורי המין תמיד התישו את הסופרים העבריים, ועד שהחלה היא לכתוב, כתבו רובם בשיטה ההוליוודית על פיה, כשמגיעים לדבר עצמו, האורות מתעמעמים והמצלמה או העט מתמקדים באח הבוערת. אבל היא, סופרת פמיניסטית שמבינה קצת, בלשון המעטה – בשפת המציצה בדגדגן סוב-טרופי ובדובדבני אריקה יונג – לה מותר לכתוב על זיונים ואף פעם לא יאשימו אותה בפורנוגראפיה כי זו הפריווילגיה שיש לכל עבד משוחרר לכתוב על בני-מינו! – נו, אני שואל אתכם, היא לא משוגעת?"

אך גברת ליליסימה חטפה ממנו את הדף ורצה למיטבח, ומיד נשמעו משם קולות הצחוק החנוקים שלה ושל נסיכת-הקסם צ'ירי.

"להפסיק!" קרא אבבטן. "זה מרגיז אותי! לאשפה!"

"אבל זה מצחיק אותנו וזה בסך הכול לילדים..." לא יכלו להפסיק, "שמנפוצקלה! – מה אתה מתפוצץ מקינאה באפרוחה ברנר? הלא אתה בעצמך חיברת דברים הרבה יותר נוראים!"

"שקר!"

"'שבחי האוננות בארץ עצלתיים'! – 'רדיפת הכבוד היא יצר המין של הזקנים'! – "

"קסנטיפה! מכשפה ירוקה! אתן לא מבינות כלום! אף עיתון מכובד לא ידפיס דבר כזה אינפאנטילי!"

וכשנוכח שהן ממשיכות לצחוק ומתעלמות ממנו, קם והלך להתפנות זו פעם שנייה הבוקר כשהוא ממלמל: "'אחות קטנה' לא יודפס בשום עיתון!"

והתבודד על אסלתו שעה ארוכה עם גיליון המוסף התרבותי של "ידיעות עצלתיים". אחר-כך יצא ונסגר בחדר-האמבטייה, יושב על דופן האמבטיה ורוחץ את התחת, וכך שלוש-ארבע פעמים כל בוקר, מחרבן ורוחץ, מחרבן ורוחץ עד שהבטן מתרוקנת ויכולה לקלוט כבר את ארוחת-הצהריים.

רני סיים בינתיים את הקקאו ואת זנב הבאגט בחמאה ובריבה, קם והסתובב בבית ולא היה לו מה לעשות. ניגש למיטבח. השתיים רידדו במרץ את יריעת הבצק של השטרודל השלושים-וארבעה. גילגלו בארבע ידיים את ידית-המטאטא הלוך-ושוב על פני השולחן המקומח. מהתנור עלה ריח של מאפה-שמרים טרי. על המדף, בין צנצנות וקופסאות ריבה, קקאו, צימוקים וסוכר, גילה ארבעה דפים מרובבים כתמי קינמון וסוכר נמס (הדף השני היה לאחר תיקוניו של אבבטן, שגם נתן לו את שמו. בשלישי הקליט כניראה את אשתו בחשאי. הרביעי היה טיוטה שהכין), משך אותם רני וקרא, אף כי לא את הכול הבין:

דף מרובב ראשון

אפרוחה ברנר

אחות קטנה

יש ילדה, קוראים לה טל

יפת-עיניים ותלתל,

ולטל אחות – לימור

קטנטנה, צריך לשמור –

על לימור שלא תיפול,

ולא תאכל עוגה מחול

ולא תשתה לה חמיצה

מכד פרחים, במציצה –

ולא תפיל איזה עציץ

ולשמשה שלא תרביץ

פן את ידה לימור תפצע –

אי! – לכן שמירה לה נחוצה –

והמישמר – מוטל על טל

וזה מרגיז אותה, בכלל

מדוע זה צריך אחות?

יותר טוב כמה שפחות –

בבית-שימוש יורדים המים

לוקחים את קקי, ובינתיים

אפשר לשאול וגם לחקור

אולי יקחו גם את לימור?

ואם אפשר, הוי אימא, אימא,

הקטנה לדחוף שם פנימה

וללחוץ על הכפתור –

רק לא לראות עוד את לימור!

אבל אימא לא מרשה.

אימא, את כזאת טיפשה

את לימורי את אוהבת

ועלי אינך חושבת! –

באמת? – לא, רק בצחוק

תינוקת מותק, לא לזרוק!

נושקים אותה, וגם מישמוש

ורק לקקי – בית-שימוש!

דף מרובב שני

נאום הגלמודיות של דודה צ'ירי

כל חיי חלמתי למצוא לעצמי בעל אבל מה לעשות שאני מכוערת ואף גבר לא משתין לאברי. אמנם, כאשר אני ממריאה על מטאטאי לשמיים אני נעשית בחורה בלונדינית מה-זה-מתוקה, ממש מלכת-יופי עולה חדשה מרוסיה (לא זונה) ושמלתי הצחורה נודפת אז ריח כביסה טרייה, גיהוץ ועננים. אבל מה כל זה עוזר לי אם ברגע שאני נוחתת על הקרקע אני חוזרת לצורתי הקודמת, המקומטת והדחוייה? מה לא עשיתי כדי להתקדם בחיים. סיימתי בהצטיינות קורס גבוה למכשפות בטראנסילוואניה. למדתי את סוד האנרגיה, עמדתי על מקור הכוח הנצחי של הקינאה, החמדנות, הרשעות, זיוף האורגזמות והשימחה-לאיד. אבל מה כל זה עוזר לי אם אין לי אפילו בפני מי לזייף אורגזמות כי נישארתי תקועה עם המטאטא ואני לא מתביישת לגלות שבזכותו איבדתי את בתוליי!? (אמנם נגרם קצת נזק לדגדגן). מה עוזר לי שמעריכים אותי בעבודה וכו-לם מהללים את חריצותי ומציעים לי הון תמורת סוד האנרגיה של המטאטבוט שלי!? כאילו שאני אהיה מוכנה אי-פעם להיפרד ממנו! אני, שהבאתי את האוננות לדרגת אמנות! שסיפקתי במו ידיי אישה בעלת יצרים אדירים כמוני! שעשיתי באוניברסיטת עצלתיים מ"א בחוג ללימודי נשים על חיי המין של נסיכות-הקסם הטראנסילוואניות! שעברתי ניתוחי הרמת-פנים והזקפת חזה! שלוקחת הורמונים! – לי לא צריך לספר שהחיים אינם מושתתים על הסקס בלבד. אני מבקרת בקונצרטים של הפילהרמונית. אני מנוייה באופרה הישראלית החדשה. אני שומעת הרצאות. אני טסה לעיתים קרובות לחוץ-לארץ התרבותית, כרטיס אני לא צריכה. אני מגישה פינת כישוף פופולארית ברדיו אלפיים. אני מנגנת בפסנתר. אני קוראה ספרות נשים. אני מתעבת רומאנים שיש בהם מילים גסות ופורנוגראפיה. אני מעריצה את עמליה כהנא-כרמון. אני פמיניסטית. ניסיתי אפילו אהבת-נשים אבל נשים לא אוהבות אותי. ילדים כניראה כבר לא יהיו לי. לפעמים אני שמה בווידאו סרט בקלוז-אפ עם אישה מוצצת לגבר, כמו בננה רטובה, גבר תוקע לאישה, כמו בננה רטובה, ואני נורא מקנאה והדגדן שלי עובד שעות נוספות. כמה לי זה חסר. הגבר שהכי מתאים לי ודומה לי, וודי אלן – למה לו מכוערת כמוני? אם היתה לי בת בטח היה מתייחס גם אליה כמו זונה ומבקש שתמצוץ לו. אבל ממני היה חושש כי אני אישה סמכותית ובלתי-צפוייה והוא יהודי מתוסבך. זה מה שיש לי להגיד על הגלמודיות שלי. אין מוצא. אני נשואה לעצמי עד אחרית ימיי. אבל לפני כן עוד רציתי להוציא מניסיוני ספר על אמנות הסיפוק העצמי. (בעלה של אחייניתי, הסופר אבבטן בן-עצל, יערוך לי אותו ויוסיף ביבליוגראפיה). אני מקווה שמפרשת חיי תלמדנה רבות שהכי חשוב להיוולד יפות או לפחות להשתדל להיות סקסיות ומצודדות עד שממש יעלה מגופן ריח של התייחמות בתקופת החסד הקצרה של הנעורים שהיא ההזדמנות הטובה ביותר לתפוס בעל בזין שלו כי זה גם מה שהטבע התכוון כשיצר אותנו במטרה שנשאף להזדווג ונוליד ואין במה שאמרתי שום דבר חדש כי בלי זה לא מתאהבים. כל הכוחות העל-טבעיים שניחנתי בהם לא הביאו לי בתעופת חיי אפילו זיון חפוז אחד.

ביבליוגראפיה נבחרת

1. בן עזר, אהוד, "אוצר הבאר הראשונה".

2. בן עזר, אהוד, "בעקבות יהודי המידבר".

3. בן-עצל, אבבטן, "שבחי האוננות בארץ עצלתיים או מיסתרי הדגדגן של אנבל".

4. בן-עצל, אבבטן, "רדיפת הכבוד היא יצר המין של הזקנים".

5. וולטיר (פרנסואה מארי ארואה), "קנדיד או ספר האופטימיות".

6. מורואה, אנדרה, "המישמנאים והמירזנאים".

7. פחה, צ'ירי, "אמנות הסיפוק העצמי לנסיכות-קסם גלמודות" (בהכנה).

דף מרובב שלישי

נאום התוכחה המתמדת של גברת בן-עצל

מגיע לי שיהיה לי בעל כמוך בדיוק כמו שלא מגיע לך שתהיה לך אישה כמוני. כל חיי אני מבשלת לך ובסוף אתה משמין כמו חזיר וגורם לי להרגיש כבר עכשיו כמו האלמנה שלך ועוד מאשים אותי שאני מבשלת יותר מדי טוב כדי להרוג אותך! בשביל לראות את הביצים שלך אתה כבר צריך ראי, שפיגלאייער, ועכשיו גם אותי אתה כבר לא רואה כי כשאתה לא ישן אתה שקוע בכתיבה ובעריכה של המוסף התרבותי של "ידיעות עצלתיים" וטוען שאתה לא שומע שאני מדברת אליך ושזה אצלכם תורשתי במשפחה כי גם אימא שלך היתה חירשת ונזקקה למכשיר-שמיעה אבל אתה לא תקנה מכשיר-שמיעה לשמוע אותי כי לדעתך מרבית המילים כבר נאמרו בינינו ומה שנישאר לא כל כך חשוב. אישתו של המנוח ג'ויס, ג'יימס, אמרה פעם שהיא לא צריכה לקרוא את הרומאנים שכותב בעלה כדי לדעת מה יש בהם כי היא מכירה היטב את הראש הכחול שלו! אני יודעת שאתה המצאת את סיפור הבריכה האפרודיזית בעצלתיים רק כדי שתוכל למשש בה בחורות ערומות ולהידחף אליהן למצוץ להן להציע לפרחות שלך "שפם אל שפם!" – ולקוות שימצצו לך כמו בחלום המאניאקי שלך שירשו לך לדחוף להן אצבעות מכאן ומכאן ומסביב לנקודה שזה כל מה שאתה מסוגל לעשות במצבך הנוכחי חוץ מאשר לקפל את הפישיק שלך מול הראי ולעשות ממה שנישאר מהעורלה שלך צפרדע פותחת-סוגרת, פותחת-סוגרת – אתה חושב שאני לא יודעת? – וחוץ מאשר לנחור, להפליץ, לגרפצץ, לגהק, להתעטש וגם להיחנק, ואני חושבת שאם לא תמות מהשמנת-יתר אתה תמות מהשפרצת-יתר כמו שגריר בורונדי בלונדון וגם בטוחה שכל האסון עם הבן שלנו דודי שנעלם מהבית נובע מהאופי הרופס, הפייסני והמגוחך שלך, שלא היתה לדודי דמות אב תקיפה, שלא חינכת אותו כמו שצריך ולא הפלקת לו סטירה כשהיא עוד היתה יכולה להועיל לו כי עכשיו כבר מאוחר ואני חוששת שהילד ברח מהטימטום שלך לטימטום עוד יותר גדול ושכה אחיה שאם תמשיך לחיות ככה בלי שינוי עוד תזכה להתאלמן ממני! ושלא תחשוב שאני לא יודעת שגם אז אתה לא תפסיד שום הזדמנות לעשות ממני צחוק בספרים ולזיין באבר הקצר שלך אלמנות "שפם אל שפם"!

דף מרובב רביעי

מכתב אהבה סטאנדארטי של הסופר אבבטן בן-עצל

[למלא שם הקוראה] היקרה,

בהתרגשות עזה קראתי את מכתבך לעורך, עכשיו מכתבך לעורי, מחר-מחרתיים יגיע מכתבי לעורך, יחבק אותך ויאמר לך שנפש תאומה את לי, לעורך, וכבר אני מדמיין את מגע עורך [הבהיר או השוקולדי, לפי שם המשפחה] בעורי, צעירה מוכשרת ורבת ערך שכמותך, עוד תראי כיצד אני עורך את ספרך הראשון ואת יושבת לי במערכת על הברך ואני הסנדק שעורך עורג אליו ושיערוך לך מסיבה ספרותית, אני העט ואת הקסת, אני הקסת ואת העט, טיפות דיו חמות ניתזות בינינו כיין הילולים צעיר. כל חיי חיכיתי לסיפור שלך כמו לסימן קריאה, עכשיו העברית שלי מתגמגמת מולך, מתגמדת, ואני מתמוגג ממך, גאון שכמותך! מרגריטה! (קיראי לי פאוסט) – איפה היית עד כה? את צמח צעיר, זקוק לתנאים של חיבה, לחממת גנן מנוסה כמוני שבה יפרח כשרונך הנדיר כקשת בענן וכמולד הירח ויחלחל בך כישרוני הגדול ויפרה אותך, נרקיס ביצה שלי, קורקינט הנעורים שלי. עתה, שנוצר הקשר, אני קצר-רוח לראותך, לטפח את סגולותייך, להשקותן ולהצמיחן ביד מסורה ובלשון דואגת ודגדגנית. אשכור לך חדר על חשבון העיתון בהילטון עצלתיים ובלי שהיות ופהיות נתחיל לעבוד עלייך, לפתוח אותך, לערוך אותך, לגבש את סגנונך הרך, ללוש את ביטוייך הקשים, לשפר את יכולתך, להכניס לך מושגים חדשים, לגלגל אותך על מיטת הספרות העברית, לחדד את תחושותייך, להכניסך במחילות הביקורת, להעמיתך בליקוק העיתונות, בנישוק אצבעות רגלייך, בסדנת היפרדותך מבתולייך, מהבוסר הנפלא שעדיין ניתן למצוץ מסגנונך שאותו גיליתי ובזכותו הכנסתי אותך להיכל הכתיבה הבשלה שתבכיר רב-מכר עם כתבה במוסף השבועי שבה אתאר כיצד בישלתי לך והחלפתי לך טי-שירטס תחתונים וטמפונים בתקופה שבה טבלת את העט בדמך וכתבת את ספרך הראשון שעימו כבשנו את העולם למרות שאני שונא ספרות נשים. קיראי לי אבטי, כמו כמה אבטי אותך, גאון שלי, עפר אני תחת כפות רגלייך הלבנות... את תמיד תישארי איתי כי אף אחד לא ירצה לגעת בך כל זמן שיזכרו שאני חנכתי אותך לצמרת הספרות העברית-העצלתיימית...

שלך, שלך, כוכב התקווה של חיי החדשים (בזכותך),

אבטי

המשך יבוא