על הרומן "הרגלים רעים" מאת אגור שיף
זמורה-ביתן, 2004, 237 עמ'

מהעמודים הראשונים נקל לחוש שמדובר ברומן שכתב קולנוען: יש בו פסיפס של סצינות, קפיצות קדימה ואחורה בזמן, פירוט הרקע בו מתרחשת העלילה בכל סצינה. הסגנון הזה מעניק חיות לכתוב, ובהחלט מעורר עניין רב.
העלילה מתרחשת ברובה בלונדון: עמירם בן-ציון, אדריכל המתכנן את פרויקט חייו, נתקף במחלת כבד קשה המותירה לו חודשים ספורים לחיות אם לא יעבור ניתוח להשתלת כבד. כיוון שהעלילה מתרחשת בתחילת שנות התשעים של המאה שעברה – ניתוח כזה ניתן לבצע בלונדון בבית החולים סנט אגנס, אצל מנתח בעל שם עולמי, פרופ' פאטל, שהוא ממוצא הודי.
אביו של עמירם הוא אלימלך בן-ציון (לשעבר – מרגולין), לוחם מחתרת לח"י בדימוס, טיפוס קשוח מאוד, שאיננו מסוגל לשאת את חוסר האונים והפסימיות של בנו, והוא משווה אותו אל חבריו למחתרת שנתלו כששיר "התקווה" על שפתותיהם (עמ' 94). הוא מונע מבנו כיסא גלגלים וכל "פינוק" שעובדי בית החולים מבקשים להעניק לחולה הסופני הזה, ההולך ונמוג לנגד עיניהם. קשיחותו זאת של אלימלך בן-ציון מעומתת בספר עם נכונותו להקריב הכול למען בנו: הוא מוכר את חלקו בחברה קבלנית כדי שיהיה אפשר לשלם את ההוצאות הגדולות לניתוח באנגליה, ומוכן לתרום את הכבד שלו לבנו (דבר שאיננו מתאפשר כל עוד הוא חי – כפי שהבהיר לו בהומור פרופ' פאטל). מתוך הפלש-בקים והשיחות עם גיבור אחר (שאזכיר בהמשך), הקורא מבין שהרג, וציווה להרוג 16 בני אדם – בעיקר קצינים אנגלים, אבל גם "בוגדים", ובנוסף לכך – עוד 7 מחבריו, שהוא פיקד עליהם, נהרגו בפעולות. אלימלך בן-ציון מתנהג אחרי חמישים שנה בלונדון, כאילו הוא עדיין במחתרת: משמיד פילם של תייר שצילם אותו בטעות, ומשמיד כל פתק הוא מקבל.
באחת הפעולות מן העבר, המתוארת בספר מזוויות שונות, אלימלך מרגולין ("אבנר" בכינויו המחתרתי) מכין מלכודת לקצינים בריטים שמגיעים לדירה בה נודע להם (מפיה של "בוגדת") שתתקיים פגישת מבוקשים – שני קצינים נהרגים, וסמל אחד בשם ג'ורג' לילי מאבד עין ורגל, פניו מצולקות, הוא נעזר במכשיר שמיעה. הסַמָל הזה, שאיננו חדל להתפאר בשירותו במשטרת הוד מלכותו בפלסטינה, משמש כשוער בבית החולים סנט אגנס, בו אמור עמירם לעבור את הניתוח שיציל את חייו. הוא גזען גדול, ושונא בעיקר את היהודים, שהם לדעתו מטרד לאנושות. בהיותו בעל תושייה של שוטר, הוא חושד באלימלך בן-ציון שהוא אותו "אבנר", שהיה ברשימת המבוקשים על ידי משטרת המנדט, אשר גם למות חבריו ולנכותו שלו, ואילו נתפס – היה בוודאי נשפט לתלייה. בתחבולה ובמרמה הוא מצליח להגיע לחדרו של בן-ציון במלונו, והוא אפילו מצמיד ללחיו אקדח – "עין תחת עין", אלא שבאופן מפתיע, למרות העקיצות ההדדיות, השניים הופכים להיות חברים, ואפילו מתכננים יחד להרוג גנגסטר ישראלי, ואשר ישמש כ"תורם" הכבד עבור עמירם שנותרו לו בזמן ההוא רק שלושה שבועות של חיים.
שמו של הגנגסטר הישראלי הוא רונן דיין, המכונה "קלוד". הוא רצח בישראל יהלומן, וניסה להעלות לשמיים את הקצין אמיל חורי, שטיפל בתיק שלו. קלוד הגיע לאנגליה בדרכון מזויף, ועוסק כאן בסחר בסמים. אנו פוגשים אותו ואת נהגו-עוזרו ג'ימי הענק בעל פני התינוק, כאשר השניים מחטיפים מכות רצח לאנאבל, מכורה לסמים החייבת להם 5000 פאונד על הסמים שקיבלה מהם בהקפה. אנאבל, שכייסה את לילי, והחזירה לו את הארנק, נטפלת אליו וטוענת שהוא סבא שלה. קלוד מחליט ש"הסבא" צריך לשלם את החוב שלה, אחרת הוא יהפוך את אנאבל לנכה. למרבה הפליאה, לילי מוכן לשלם את החוב הענק הזה בתשלומים מכסף שהוא מרוויח בהימורים על מירוצי סוסים. על פניו זה נראה מוזר ששוטר לשעבר מוכן לשלם הון עתק על חוב של נרקומנית לא מוכרת, במקום לקחת את אנאבל למשטרה כדי שזו תעצור את הגנגסטר האלים. ובאמת לפליאה הזאת אין פתרון בספר. אדרבה, לילי מארח את אנאבל בדירתו, והיא מרוקנת את בקבוקי השתייה שלו, הופכת את כל התכולה בבית בחיפוש אחרי כל דבר שניתן למכור כדי לקנות בזה סמים.
בן-ציון עֵד לכך שלילי משלם לקלוד כסף במעטפה, כדי שזה לא יתנכל לאנאבל, והוא מציע שאנאבל תשמש או-פר לבנו הזקוק להשגחה 24 שעות ביממה (עמ' 102). שוב תמיהה – איך איש מחתרת לשעבר, בעל חושים טובים לגבי אישיותם של בני אדם, מוכן להכניס לדירה שלו (בן-ציון ובנו עברו מהמלון לדירה שכורה) "קליינטית" של גנגסטר! שוב, פליאה שאין לה פתרון בספר. אנאבל איננה מאכזבת: היא מתנהגת בחוסר אחריות מוחלט כלפי עמירם (מפסיקה את האינפוזיה, מובילה אותו חלוש אל גג בית החולים, ואל מוזיאון הטבע, וזונחת אותו שם), היא מוכרת את המחשב הנייד של עמירם (שם נמצא הפרוייקט הענק שתכנן) עבור סם, וכאשר עמירם זקוק לה שתביא אותו לבית החולים כי נודע לו על פי האיתורית שקיבל כי הגיע כבד של "תורם", היא ממוסטלת לחלוטין ואינה מסוגלת לתפקד.
הניסיון של לילי ובן-ציון לפוצץ את גולגולתו של קלוד באמצעות המחסום אינה יוצאת לפועל, ולא אפרט מדוע כי כאן בהחלט יש קטע מותח טבול בהומור, רק אציין שהמשטרה "מצילה" את קלוד, אבל מסגירה אותו לישראל. וכאן צריך להזכיר גיבור אחר של הרומן, הלא הוא אמיל חורי, קצין משטרת ישראל בדרגת רב-פקד, ערבי מהגליל החי עם רעייתו אדל ובנו סמי בתל-אביב. הוא מגיע ללונדון כדי להחזיר את קלוד, הוא רונן דיין, לישראל, אלא שהקצין דארווין ממשטרת לונדון משהה את ההסגרה לאורך שישה שבועות, כי המשטרה רוצה לרחרח אחרי הגנגסטר הישראלי. דרווין וחורי עוקבים אחרי "קלוד" ושני הזקנים, מצותתים לשיחותיהם, ומודעים לכך שאלה רוצים לרצוח את הגנגסטר. תמיהה נוספת: מדוע הם לא עצרו את לילי ובן-ציון על ניסיון רצח. שוב, גם לתמיהה זאת אין פתרון בספר.
אמיל חורי רודף שמלות, ואישתו המודעת לאישיותו, מטיחה בפניו שהוא אמנם חי בתל-אביב, אך עדיין מתנהג כמו אפנדי שמצפה כי האישה תרחץ את רגליו. מהרגע שהוא מגיע ללונדון הוא מחזר במרץ אחרי הסמלת מוניקה ליץ', אשר קיבלה את פניו בשדה התעופה. היא מתחמקת ממנו כל פעם מחדש בצורה מאוד אלגנטית, אלא שלקראת סוף הרומן, בדיוק כשחורי מתכונן לנסוע לשדה התעופה, היא חודרת לחדרו, מתפשטת ודורשת ממנו סקס (עמ' 217-213). גם סצינה זאת נראית תמוהה שכן מוניקה בזה לו על כך שאיננו יודע מי זה שקספיר, וכאשר הוא מגיע להצגה, שבה מופיעות רק נשים (ביניהן – מוניקה שהתפטרה מהמשטרה כדי ללמוד משחק) במחזה "הסוחר מוונציה" – חורי ישן שנת ישרים. המחבר גורם לקורא לחשוב שמוניקה היא בכלל לסבית: היא דוחה את חיזוריו של חורי, ומשחקת בהופעה של לסביות עבור לסביות. ובכן, עוד תמיהה שאין לה פתרון.
אגור שיף הוא קולנוען שזכה לפרסים על סרטיו "יום הולדת לליאון" ו"ז'נטילה". הזכרתי בפתיח שהכתיבה מזכירה סצינות של סרט, אבל מסתבר שגם לגיבורי הספר יש נגיעה בתחום: פרנק, חולה כבד כמו עמירם, הגיע לבית החולים כי ניסה להתאבד בכדורים משום הביקורת הקטלנית על ספרו "הג'ונגל של גלס", אבל מסתבר שמהספר הקטול הזה הפיקו סרט... וכן, שני הזקנים נכנסים באקראי לדירתו של סטודנט לקולנוע, שבהחלט מעוניין להפיק סרט מסיפורם של בן-ציון ולילי אשר רצו להרוג כדי להשיג כבד (עמ' 208-204).
רמזתי לעיל שיש בספר הבלחות של הומור – אזכיר אחדות: "קלוד" הוא פריק של בריאות, אוכל בריא, מתעמל, טאי-צ'י וכו', והוא גם מייעץ לקורבנותיו איך להיות בריאים... לבן-ציון יש פרוסטטה מוגדלת, ולכן בעיות עם השתנה. כדי להצליח להשתין הוא שורק את "חיילים אלמונים", ההמנון של לח"י שחיבר אברהם שטרן (יאיר). בן-ציון ולילי עורכים ניסוי שבו המחסום המשוחרר אמור לרסק את ראשו של קלוד, ולשם הניסוי הם משתמשים בפרוטומת גבס של צ'רצ'יל, שבזמנו היה על הכוונת של לח"י.
למרות התמיהות שהזכרתי לעיל, הספר בהחלט מיוחד, מותח ומעניין. אגב, יש לספר סוף טוב, ואני סבור כי מוטב כך – רצוי שהספרות תביא נחמה בעולמנו הרווי תלאות.

אהוד: ממש עוררת בנו חשק לקרוא את הספר.