שחור על גבי שחור / עדי קיסר

בְּמִבְטָא כָּבֵד אָהֲבָה אוֹתִי סָבְתָא שֶׁלִּי
וְדִבְּרָה אֵלַי דִּבּוּרִים תֵּימָנִיִּים
שֶׁאַף פַּעַם לֹא הֵבַנְתִּי,
וּבְתוֹר יַלְדָּה
אֲנִי זוֹכֶרֶת
אֵיךְ פָּחַדְתִּי לְהִשָּׁאֵר אִתָּהּ לְבַד
מֵחֲשַׁשׁ שֶׁלֹּא אָבִין אֶת הַלָּשׁוֹן בְּפִיהָ
שֶׁהִמְשִׁיכָה לְנַגֵּן אֵלַי בְּחִיּוּךְ,
וַאֲנִי לֹא הֵבַנְתִּי
מִלָּה אַחַת שֶׁאָמְרָה
וְהַצְּלִילִים נִשְׁמְעוּ רְחוֹקִים רְחוֹקִים
גַּם כְּשֶׁדִּבְּרָה אֵלַי קָרוֹב.
וּפַעַם אַחַת
אֲנִי זוֹכֶרֶת,
קָנְתָה לִי פְּרִילִי אָנָנָס
וְאַחֲרֵי שֶׁנִּקַּבְתִּי בָּאֲגוּדָל
אֶת עֲטִיפַת הָאָלוּמִינְיוּם הַדַּקָּה
וְשָׁתִיתִי הַכֹּל,
רָצִיתִי לוֹמַר תּוֹדָה
אֲבָל לֹא יָדַעְתִּי
בְּאֵיזוֹ שָׂפָה צָרִיךְ
וְיָצָאתִי לַגִּנָּה הַגְּדוֹלָה
קָטַפְתִּי פֶּרַח
וְהִגַּשְׁתִּי לָהּ אוֹתוֹ,
מְבֻיֶּשֶׁת
אֲנִי זוֹכֶרֶת
כַּמָּה מְבוּכָה עָמְדָה בֵּינֵינוּ
שֶׁל דָּם אֶחָד
וּשְׁתֵּי לְשׁוֹנוֹת אִלְּמוֹת
וְהִיא שָׁטְפָה אֶת גְּבִיעַ הַפְּרִילִי
בִּשְׁתִיקָה
מִלְּאָה בּוֹ מַיִם
וְהִנִּיחָה בּוֹ אֶת הַפֶּרַח שֶׁנָּתַתִּי לָהּ.

אַף פַּעַם לֹא הֵבַנְתִּי
מִלָּה מִמַּה שֶׁאָמְרָה
סָבְתָא שֶׁלִּי,
אֲבָל אֶת הַיָּדַיִם שֶׁלָּהּ הֵבַנְתִּי
אֶת הַבָּשָׂר שֶׁלָּהּ הֵבַנְתִּי
לַמְרוֹת שֶׁאַף פַּעַם
לֹא הֵבִינָה בֶּאֱמֶת
אֶת הַמִּלִּים שֶׁאָמַרְתִּי
וְרַק אָהֲבָה אֶת הַגּוּף הַקָּטָן שֶׁלִּי
שֶׁל הַבַּת שֶׁל הַבַּת שֶׁלָּהּ.

וְלִפְעָמִים הַלֵּב מְבַקֵּשׁ לְעַצְמוֹ
דְּבָרִים מוּזָרִים
כְּמוֹ לִלְמֹד תֵּימָנִית
וְלַחְזֹר לַקֶּבֶר שֶׁלָּהּ
לְהַצְמִיד שְׂפָתַיִם לְתוֹךְ הָאֲדָמָה
וְלִצְעֹק פְּנִימָה
אֶת כֹּל מַה שֶׁהָיָה לַיַּלְדָּה הַהִיא לוֹמַר
וּבְעִקָּר לְהַזְהִיר אוֹתָהּ
מֵהַפֶּרַח שֶׁהֵבֵאתִי לָהּ
פֶּרַח מָלֵא בִּנְמָלִים.

שיר מקסים. שיר מרגש. סיפור אנושי.
וכשקראתי אותו לראשונה, התרגשתי שבעתיים. כי השיר החזיר אותי לילדות שלי ולאוֹפָּפָּה.
אופפה הוא סבא בגרמנית. לסבי, אבא של אבי, קראנו אופפה, ולעתים אפילו בצירוף המוזר "סבא אופפה". אף שאופפה חי בישראל 27 שנים, הוא לא ידע מילה בעברית. הוא חי בגרמנית. פעם ביום היה מאזין לחדשות ביידיש, הקרובה לגרמנית והוא הבין אותה, כדי להתעדכן. אימי לא ידעה גרמנית, אך כיוון שידעה יידיש, הם יכלו לשוחח ולהבין זה את זה בשילוב של שתי השפות. ואילו אנו, אחיי ואני, לא הבנו מילה בגרמנית וביידיש. 16 שנים היה לי סבא, שלא ידעתי את שפתו והוא לא ידע את שפתי. הוא אהב אותנו. אהבנו אותו. אהבתי אותו. בלי מילים. בשיחה אילמת.
כילד דיברתי אליו עברית. הוא לא הבין את השפה, אבל אני חושב שאיכשהו הוא הבין אותי. הוא היה מביא לי בולים ויחד סידרנו אותם באלבומים. שיחקנו דמקה. ובכל יום שישי הוא נתן לכל אחד מאתנו לירה, אותה שלשלנו לקופת "דן חסכן".
כשהגיע אלינו, מיד הסרתי את מגבעתו הגדולה וחבשתי אותה על ראשי הקטן ולקחתי את מקל ההליכה שלו, שהיה בגובה שלי או את המטריה השחורה שלו, ו"הייתי אופפה".
אז לא הבנתי את מהותה של הבדידות שלו: לחיות בארץ זרה, בשפה זרה, במנהגים זרים שכל כך רחוקים ממנו. לא הבנתי את הזרות של מי שגם בקיץ הרמת-גני החם, המהביל והמיוזע, לא יצא מהבית בטרם לבש חליפת שלושה חלקים שחורה, ענב עניבה מהודקת, כמי שחי במקום אחר, בארץ אחרת, ביבשת אחרת, באקלים אחר. כי באמת, גם כשחי כאן, הוא חי במקום אחר. כשעלה לארץ, היה בסך הכל מבוגר בשנה מגילי היום. איני יכול לתאר לעצמי חיים בנתק כזה מן הסביבה.

אבא שלי עזב את ארצו, את שפתו ואת בית אביו, ובגיל 17 עלה לארץ-ישראל כאידיאליסט חדור אמונה ציונית יוקדת, מבלי שידע אם יזכה עוד לראות את הוריו. הוא עלה בספינת מעפילים, גורש לקפריסין, ולאחר כ"ט בנובמבר, כשהבריטים שחררו את מי שטרם מלאו להם 18, הגיע לארץ היישר לקרבות מלחמת השחרור.
אביו, סבא שלי, לא היה ציוני. הוא שלל את הציונות והתנגד לה מכל וכול. אך כל השקפת עולמו התנפצה בשואה, בה איבד את בנו הבכור ורבים מבני משפחתו. ארבע שנים אחרי בנם הצעיר, אבי, עלו סבתי (שלא זכיתי להכיר) וסבי לישראל. לא מתוך אידיאולוגיה. מתוך הישרדות.
האם עלייתו של סבי הייתה עלייה ציונית? כן, בהחלט. הציונות לא נועדה לציונים. היא נועדה ליהודים. היא נועדה לשים קץ לאנומליה של החיים בגלות, נוכריים, מודרים ומוקצים, ללא פיסת אדמה מתחת לרגליהם, ללא חיים לאומיים, ללא ריבונות. כל יהודי שעלה לארץ, מכל טעם שהוא, עלה עליה ציונית, הגשים את הציונות. אבל אנשים כסבי וכמו סבתהּ של עדי קיסר היו דור המדבר. המחיר האישי שהם שילמו היה מחיר קשה וכואב.

אני חש הזדהות עמוקה עם האמפתיה של עדי קיסר לכאב של סבתה, למחיר המהפך בחייה הבוגרים. אולם המסקנות שלנו הפוכות.
עדי קיסר יסדה את התופעה הספרותית-תרבותית-חברתית "ערס פואטיקה": קבוצת משוררים מזרחיים המנציחים את זהותם הנבדלת כמזרחיים, מתוך ניכור חריף לציונות ולמדינת ישראל, שהיא בפיהם "מדינת אשכנז". הם מבטאים שנאה כלפי התרבות ה"אשכנזית", אם בפי רועי חסן הכותב בערגה על שריפת ספריו של נתן זך, ואם בפי קיסר עצמה, שבראיון זילזלה בשירתו של ביאליק, "הגבר האשכנזי".
דווקא מתוך הערכה לכישרונה של קיסר, כה צר לי על בחירתה האידיאולוגית בניכור למולדתה, לעמה, למדינתה; בבחירתה בבדלנות ספרותית, המצמצמת ומרדדת את התרבות. למה מצמצמת? כי יופייה של התרבות היהודית הישראלית היא היותה תוצר של עשיר של שבעים גלויות. בעבורי, שירתו של שלום שבזי, המשורר הגדול של יהדות תימן, היא מורשת אבותיי, בדיוק כמו סיפוריו של שלום עליכם על העיירה היהודית במזרח אירופה. היכולת לקבל ולאמץ את היצירה היהודית על כל נדבכיה, על כל שורשיה, על כל המגוון האינסופי הזה, היא מתנה תרבותית שאין לה אח ורע בעמים. והנה, עדי קיסר וחבריה, ילידי הארץ שגדלו לתוך התרבות הזאת, במקום להזרים לתוכה את המורשת המזרחית כדי להעשירה ולשאוב מתוכה את המורשת האשכנזית כדי להעשיר את עצמם, במקום לנהל דיאלוג מחבר בין המסורות והמורשות – בוחרים בגטו בדלני של מזרחיות ובוחרים להנציח כעסים ורגשות קיפוח וניכור ולהוריש אותם לילדיהם. איזו בחירה אומללה.
גם אני, כעדי קיסר, חש אמפתיה לכאבו של סבי, אך איני מביט אחורה בזעם, ואיני מחפש אשמה בכאבו באף מימסד. אני מודע למה שהגדירה לאה גולדברג כ"כאב שתי המולדות". אני מודע לכך שזאת המציאות של דור המדבר, זה המחיר של דור המדבר. ואני מצדיע לסבי ולכאבו, שהיו נדבך בבניין הארץ והמדינה וביצירת החברה היהודית הישראלית שבה אני חי. זכיתי להיוולד במולדתי, מולדת העם היהודי, במדינתי, מדינת העם היהודי, בשפתי העברית, שפתו של העם היהודי, בתרבותי היהודית. ואני זוכה לגדל כך ולחנך כך את ילדיי.
וכל כך הייתי רוצה לראות משוררת צעירה ומוכשרת כעדי קיסר בוחרת להיות חלק מן ההוויה הזו. וכל כך צר לי, שאת כאב השיחה האילמת עם סבתה, היא מתרגמת לשיחה אילמת איתי, אף שאנו חולקים אותה שפה, כי בעיניה אני "אשכנזי".
חבל.

2. מי אתה אליהו קאופמן?
בגיליון הקודם של "חדשות בן עזר", הצגתי את דבריה של עמירה הס שתקפה את פעיל חד"ש האנטי ציוני אברום בורג, המתנגד להקמת רשימה כלל ערבית, כדי להמחיש שאין גבול לקיצוניות. ככל שתהיה קיצוני, תמיד יהיה מישהו יותר קיצוני.
אז הנה מישהו יותר קיצוני מהס. באותו גיליון של חב"ע פורסם מאמרו של המנוול חרדי האוטו-אנטישמי, העונה לשם אליהו קאופמן [רב אורתודוכסי], שתקף את "הלאומן היהודי אברום בורג", בשל התנגדותו לרשימה הערבית המאוחדת.
מיהו אותו קאופמן? נתקלתי בו לראשונה כאשר כתב במוסף "הארץ" מאמר תמיכה בפורעי תרפ"ט והאשים את היהודים בטבח. כאשר פירסמתי, כעבור שבוע, מכתב תגובה חריף, הוא התקשר אליי וניסה להלך עליי אימים בתביעת דיבה. אוטו-אנטישמי עלוב ונקלה.
אז מיהו האליהו קאופמן הזה?
באוגוסט 2010 פירסמתי במוסף "הארץ" מאמר תחת הכותרת "אוטו-אנטישמיות". במאמר זה תקפתי בחריפות את אליהו קאופמן, על מאמר שטנה שפרסם במוסף "הארץ", בו הצדיק את מאורעות תרפ"ט ובהם הטבח בחברון, והציג אותם כתגובה לגיטימית להפגנה של בית"רים ליד הכותל, שבה – שומו שמיים, הם הניפו דגל כחול לבן.
מיספר חברים וקוראים פנו אליי בשאלה מיהו אותו קאופמן. זו הפעם הראשונה שנתקלתי בשם (או אם לדייק יותר – באנטישם) זה, הסברתי, אך אמרתי שהוא הוגדר בקרדיט בעיתון כרב חרדי, סופר ובעל תואר שני בהיסטוריה.
כעבור ימים אחדים, הופתעתי לקבל שיחת טלפון מקאופמן. "לפני שאפנה לנתיב המשפטי," איים, "אני מעדיף לדבר אתך שלום."
הזמנתי אותו לתבוע אותי, אם הוא רוצה והבהרתי שאין לי כל עניין לדבר עם מי שמאיים בתביעה. אני מעדיף להיפגש אתו בבית המשפט ואין לי עניין בשיחה כזו.
הנ"ל מיד "הזכיר" לי שהציע לי דרכי שלום, והתכוון לומר שלא יפנה למשפט וכו'. האמת היא, שהסיבה היחידה שהמשכתי בשיחה, שנמשכה זמן רב, היתה סקרנותי ורצוני לתהות על קנקנו של הנ"ל. הרי אין תכלית בדיאלוג אם פנאט כזה.
מסתבר שמדובר בבעל תואר שני בהיסטוריה, שבגיל 31 התחרד, והגיע לקצה הפנאטי המטורף נוסח נטורי קרתא והעדה החרדית, שהנם מיעוט מבוטל, אם כי רעשני ביותר, גם במגזר החרדי. הוא עצמו מודע לכך – במהלך שיחתנו הפליג עד לרצח דה-האן בידי "הציונים", וציין שבעיני הפורושים (כלומר החרדים מסוגו של פורוש, אגודת ישראל וכו', שהנם משת"פים של המדינה הציוינית) – דה-האן הוא אוייב.
השבתי לו, שהיום החרדים היו מפגינים נגדו עם חמורים, שהרי ידוע שדה-האן היה הומוסקסואל, רחמנא לצלן (כמובן ש"ההיסטוריון" הדגול הכחיש נמרצות את ה"אשמה" הזאת).
קאופמן הינו הכלאה מחליאה בין משה הירש ["שר החוץ" של "נטורי קרתא", מלחך פינכתו של יאסר ערפאת, שמינה אותו לשר לענייני יהודים בממשלתו] – לאילן פפה [פוסט היסטוריון אנטי ציוני ואנטי ישראלי קיצוני. מהגרועים שבאויבינו], אובססיבי בשנאת ישראל שבו.
על מה יצא קצפו במאמרי? על הכינוי "אוטו-אנטישמי" ועל השוואתו למכחישי השואה. הוא גאה בהיותו אנטי ציוני ואנטי ישראלי, אך מה פתאום אנטישמי? הסברתי לו, שאנטי ציוני, הוא אדם הטוען שמכל העמים בעולם, העם היחיד שאינו נהנה מזכות להגדרה עצמית ולעצמאות במולדתו הוא העם היהודי. אדם כזה הוא אנטישמי. קאופמן "הסביר" לי שמי שמתנגד ללאומיות יהודית זאת היהדות, ובתור מנהל מרכז ליהדות (תפקיד שמילאתי אז) עליי להבין זאת. הוא הזכיר לי אותה גמרא זניחה אודות "שלושת השבועות", שהחרדים מתנגדי הציונות הפכו אותה לעיקר אמונה כדי לשלול את הציונות.

ומדוע השוויתי אותו למכחישי השואה? הרי בדיוק כמותם הוא נהג כאשר הכחיש את פרעות תרפ"ט והאשים בהם את הציונים. נו, ואז שמעתי מפיו את תיאוריות הקונספירציה הנדושות, המוכרות לי לזרא, נוסח החרדים הקיצונים וה"היסטוריונים החדשים", אודות שיתוף הפעולה של הציונות עם הנאצים. גם בנוגע לטבח בחברון יש לו תיאורית קונספירציה, לפיה המופתי של חברון דיווח ליהודים בעוד מועד שמתוכנן טבח ושכדאי להם לברוח, ואנשי "ההגנה" שיכנעו אותם להישאר וש"יהיה בסדר". או במילים אחרות, הטבח הוא שיתוף פעולה בין כמה קיצונים פלשתינאיים והציונות, שניסתה להיבנות מהטבח, או שרצתה בטבח של יהודים חרדים. מעניין, לשמוע זאת מתלמיד של אותם אדמו"רים אנטי ציונים שקראו ליהודים להישאר באירופה ערב השואה, ואחרי שמילטו את עצמם בעזרת מפעלי ההצלה של הציונים, המשיכו בהסתה שלוחת הרסן נגד מציליהם הציונים.
במאמרי במוסף "הארץ", הזכרתי אותם אנשי "נטורי קרתא" שהשתתפו בוועידת הכחשת השואה של אחמדיניג'אד בטהראן. הוא הפנה אותי למאמר שכתב, בו גינה את המשלחת. גם המשלחת הזאת, הוא הסביר לי ברצינות, היא פרובוקציה של הציונים.
לא אחזור על השיחה כולה. מהדוגמיות שהזכרתי ניתן להבין במי ובמה המדובר ולדמיין את יתר טיעוניו. "אני מבין," אמר לי בציניות, "שמבחינתך החרדים שאינם משרתים בצבא אינם יהודים."
"ודאי שהם יהודים," השבתי, "אלא שהם יהודים חוטאים. וישראל שחטא – אף על פי שחטא – ישראל הוא. מה גם, שמדובר בתינוקות שנשבו. אבל אני מאמין שהם עוד יחזרו בתשובה."
אבל קאופמן עצמו אינו תינוק שנשבה. הוא בחר בדרך הנתעבת הזאת.

(הרשימה מבוססת על רשימה שפירסמתי ב"חדשות בן עזר" בשבוע בו התקיימה שיחתי עם הנ"ל).

3. צרור הערות 14.1.15

* הפגנת הענק של אזרחי צרפת נגד הטרור היתה מרשימה ביותר ומעוררת כבוד והתפעלות. עם שלם יצא לרחובות להביע מסר לאומי של "עד כאן!"
למחרת בבוקר מתחיל המבחן – האם הייתה זו הוצאת קיטור, או יריית פתיחה לשינוי דרכה הפייסנית של אירופה כלפי הקנאות האסלאמית והטרור, ומלחמה נחושה של העולם החופשי נגד האיום האסלאמיסטי.

* אם זה לא היה עצוב, ניתן היה להגדיר את השתתפות אבו מאזן בעצרת נגד הטרור בפאריס כאתנחתא קומית.

* בעקבות השתתפותם של אבו מאזן וחמור יותר – נציגו של ארדואן, בעצרת נגד הטרור בפאריס, כדאי היה להזמין אותם להשתתף בהלוויית הנרצחים בירושלים. מה יש? אסור להם ליהנות קצת?

* בהתלהמות סביב שליחותו הלאומית של נתניהו לצרפת, נשבר השפל של האידיאולוגיה האנטיביבית. מהי המישנה האידיאולוגית הזאת? אנטיביבי. וביתר פירוט? אנטי-ביבי.

* על ישראל לצאת ביוזמה מדינית. על ישראל ליזום שילוב ידיים של מדינות העולם החופשי, במלחמת חורמה בטרור האסלאמיסטי, שהוא האיום הגדול ביותר על שלום האנושות מאז מלחמת העולם השנייה.
טילים מעזה, פיגועי התאבדות בת"א, התרסקות מטוסים לתוך מגדלים בניו-יורק, ניסיונות לייצר כור גרעיני באיראן, טבח במערכת עיתון בפאריס – זו אותה המלחמה. גם כשארגונים שיעים וסונים לוחמים זה בזה, מדובר בזרועות של אותו תמנון.
המדיניות הפייסנית של העולם החופשי כלפי האוייב המאיים עליו, חיזקה אותו והפכה אותו לאיום מפלצתי.
ישראל צריכה לפעול במישור המדיני וההסברתי, כדי לקדם מאבק של העולם החופשי על קיומו.

* על ממשלת ישראל לצאת בקריאה ליהדות צרפת לעלות לישראל. יש לשלוח שליחי עלייה לצרפת על מנת לעודד ולארגן אותה. על החברה הישראלית והממשלה להיערך לאתגר הציוני הגדול והמלהיב של קליטת יהדות צרפת, ולהעלותו למקום גבוה בסדר היום הלאומי של ישראל. זאת משמעותה של ישראל כמדינה ציונית, מדינת הלאום של העם היהודי.

* המסר ליהודי צרפת אינו צריך להתמקד באנטישמיות, אלא מסר חיובי – עלו למדינת ישראל כי היא מדינתכם, היא ביתכם, היא מדינת הלאום שלכם. בחרו בחיים בישראל כי רק בישראל אתם בני בית ובעלי בית, ולא זרים. בואו הביתה!
נשמעת טענה, לפיה על ישראל להימנע מקריאה ליהודי צרפת לעלות, כי הדבר עלול לפגוע בצרפת ולפגוע ביחסים בין המדינות.
מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, קמה כדי להגשים את החזון הציוני של קיבוץ גלויות. גם אם הדבר עלול לפגוע ביחסים בין המדינות, יש להכפיף כל שיקול אחר, לשיקול הזה, כי זאת תכלית קיומה של ישראל.
ואם מדובר בפגיעה במערכת היחסים, הפגיעה היא תוצאת הצבעתה האנטי ישראלית של צרפת באו"ם. מן הראוי שהטלטלה שעוברת צרפת תגרום לה להבחין בין טוב ורע, לשם שינוי.

* אלה הלועגים לכל קריאה לא להיכנע לטרור, ומגדירים אותה בשמות חיבה כ"זיקפה לאומית" ושאר קלישאות חלולות שכבר היו לזרא, לפתע מטיפים בימים האחרונים נגד כניעה לטרור. עליית יהודי צרפת היא בעיניהם כניעה לטרור. לא להאמין.
למשל, במאמר ל"הארץ", השתמש חמי שלו בביטויים שאינם מקובלים בעיתון זה, כמו "כניעה לטרור" ו"מולדת". כלומר, קריאה ליהודי צרפת לעלות לארץ, אופס... "להגר" לארץ ולא להישאר ב"מולדתם", כלומר בצרפת, היא כניעה לטרור. אני חייב לומר שהשתוממתי לקרוא דברים אלה דווקא במאמר של חמי שלו. לא מתאים לו. אבל מתאים לעיתון שבו הוא כותב לאחרונה.

* גדעון לוי, חלון הראווה של "הארץ", הוא תומך עקבי של חמאס בכל עימות עם ישראל, כפי שנוכחנו רק לאחרונה, במלחמת "צוק איתן". חמאס, אל-קאעדה ודאעש הם זרועות של תמנון הקנאות האיסלאמית הג'יהאדיסטית. בקיץ הם תקפו בטילים את אזרחי ישראל. בחורף הם ערכו טבח במערכת עיתון בפאריס.
איך גדעון לוי מפרש את הטבח? הוא מנתק אותו מהקשרו האמיתי – הג'יהאד האסלאמי נגד העולם החופשי, שמלחמתו נגד ישראל היא מרכיב בתוכו, ומציג אותו כמתקפה נגד עיתונאים, ומיד מתקרבן בהצגת מכתב איום שהוא קיבל.
כמובן שמכתב האיום מגונה ועל המשטרה לחקור ולחפש את המאיימים. לוי אינו יכול להתכחש לכך, שבמלחמת הציוויליזציות, שבשבוע שעבר צדו האחד של הרובה היה מערכת "שרלי", הוא תועמלן של הצד היורה.

* מערכת "הארץ" לא תנוח ולא תשקוט עד שתראה חיילים וקצינים שחירפו את נפשם במלחמת "צוק איתן" על הגנת המדינה ואזרחיה וכדי למנוע חטיפת חבריהם, מובלים אזוקים לחדרי חקירות כפושעים פליליים. יום אחר יום יוצא העיתון במאמר מערכת יותר מביש בנושא. כאשר שר הביטחון מסביר את ההבדל בין חקירה פלילית שפניה לאתמול ותפקידה לחפש אשמים לבין תחקיר מבצעי שפניו למחר ותפקידו להפיק לקחים ולהשתפר, ויוצא נגד רעיון העוועים של חקירה פלילית נגד לוחמים שלא ביצעו פשעי מלחמה – מאמר המערכת מתגולל עליו, תובע ממנו לא להתערב ומאשים אותו במניעים זרים. בתחרות הקשה מאוד של "הארץ" עם עצמו, בנושא הזה "הארץ" הגיע לשפל המדרגה מבחינה מוסרית.

* בשירו "על זאת", בעיצומה של מלחמת השחרור, קרא אלתרמן להעמיד לדין על פשעי מלחמה לוחמים שסרחו. דוד בן גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, הורה להדפיס את השיר ולהפיצו בקרב כל יחידות צה"ל. ובצדק רב.

על מה היה מדובר?

חָצָה עֲלֵי גִ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה –
נַעַר עַז וְחָמוּשׁ... נַעַר-כְּפִיר!
וּבָרְחוֹב הַמֻּדְבָּר
אִישׁ זָקֵן וְאִשָּה
נִלְחֲצוּ מִפָּנַיו אֶל הַקִּיר.

וְהַנַּעַר חִיֵּךְ בְּשִׁנַּיִם-חָלָב:
"אֲנָסֶּה הַמִּקְלַע"... וְנִסָּה!
רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו...
וְדָמוֹ אֶת הַכֹּתֶל כִּסָּה.

אם חלילה יגלה התחקיר המבצעי של "צוק מגן" פשעים מסוג זה, יש לפתוח בחקירה פלילית נגד החשודים ולהעניש את האשמים במלוא חומרת הדין. אולם לא בכך מדובר, כי אם בפעולה צבאית מוצדקת ומוסרית, שבמהלכה נהרגו אזרחי אוייב, שהמחבלים השתמשו בהם כמגן אנושי. בתחקיר המבצעי יש להפיק לקחים ולבחון את הדרך לשיפור דרכי המלחמה בתנאים הללו, כולל הדרך להמעיט בנפגעים אזרחיים בקרב המגן האנושי של המחבלים. אולם אין כאן כל מקום לחקירה פלילית, אפילו לא כדי לרצות את הצביעות של עמוס שוקן והדבוקה שלו: גדעון לוי אורי משגב ספי רכלבסקי ב. מיכאל יצחק לאור עודא בשארת.

* טוהר הנשק ומוסר הלחימה הם ערכים מקודשים בצה"ל, מיום הקמתו. השימוש לרעה בשם הערכים הללו כדי לסרס את צה"ל, לרפות את ידי המפקדים והלוחמים, לפגוע ברוח הלחימה של צה"ל ולשבש את ההגנה על מדינת ישראל, הוא חילול הקודש.

* אותו "הארץ", המנהל מסע צלב להעמדה לדין פלילי של לוחמי צה"ל ומפקדיו, ולכאורה מגן על עצמאות הפצ"ר בפני שר הביטחון, הוא זה שהוביל מערכה נגד העסקתה כמרצה למשפטים באוניברסיטת ת"א של אל"מ פנינה שרביט-ברוך, ראש המחלקה לדין בינלאומי (דבל"א) בפרקליטות הצבאית, לאחר מבצע "עופרת יצוקה". העיתון רדף את שרביט-ברוך בדיוק כפי שעושים גורמים אנטישמים באירופה במסגרת ה-BDS וניסה למנוע ממנה באופן "ליברלי" פרנסה ותעסוקה, בשל שירותה בצה"ל, בפרקליטות הצבאית. היה זה מסר כלפי קציני הפרקליטות הצבאית, מה מצופה מהם מ"הארץ". ולכן, יש להתייחס בחשדנות רבה להגנה ש"הארץ" מעניק, כביכול, לפצ"ר. זאת הגנה מפוקפקת מאוד, דומה יותר לפרוטקשן. אם תנהג נכון, לא תעבור את הזובור שעברה שרביט-ברוך. ומי יודע עד כמה ההפחדה הזאת משפיעה, במודע או שלא במודע, על שיקול דעתו של הפצ"ר.

* כתבתי בפייסבוק על אליהו קויפמן, מטיף אוטואנטישמי חרדי מן הזן של סאטמר ונטורי קרתא. מיד הופיעה תגובה לפיה אין הבדל בין המיעוט הקנאי האוטו-אנטישמי הזה לכלל החרדים, הרי "כולם" לא מכירים במדינה ולא משרתים בצה"ל בלה בלה בלה.
כתבתי נגד חבירתו של אברום בורג לחד"ש האנטי ציונית, ומיד קיבלתי תגובות לפיהן אין הבדל בין הרצוג ובורג ובין מפלגת העבודה וחד"ש. כולם אנטי ציונים סמולנים קיצונים בלה בלה בלה.
בימים האחרונים אני קורא דיאלוג מרתק בין יוסי ביילין ורעו הקרוב אברום בורג, המבליט את הקרע האידיאולוגי העמוק ביניהם. הקרע הוא על העמדה כלפי הציונות. ביילין אינו מסתפק בהצהרה כללית "אני ציוני," אלא מציג בצורה עמוקה את השקפתו ואת נקודות המחלוקת. ביילין הוא בעיניי יריב פוליטי קשה, ואני שולל מכל וכול את השקפותיו המדיניות, אולם מי שקורא את מאמריו, כולל את הסברי מניעיו להשקפתו המדינית אותה אני שולל, נוכח בעליל שאלו הן עמדות ציוניות לעילא ולעילא, הנובעות משיטתו בדרך להגשמת הציונות. ביילין גם הגה ויזם את אחד המיזמים הציוניים המוצלחים ביותר בדור האחרון – "תגלית".
ביילין אינו איש מפלגת העבודה, אלא עדיין איש מרצ, גם היום, אחרי שהרחיקה לכת, תחת זהבה גלאון, הרבה "שמאלה" מכפי שהיתה בימיו. ועם זאת, זו גישתו. וכך גם גישתה של מפלגת העבודה, שאף עימה אני בוויכוח אידיאולוגי חריף (לצערי יש בתוכה היום ניסיון אנטי ציוני להשתלטות עוינת, ששלוחתו בכנסת היוצאת היא מרב מיכאלי, הקרובה בעמדותיה לבורג הרבה יותר מאשר לביילין).
מה גורם לאנשים לעיוורון הזה, לחוסר היכולת להבחין, לא בין גווני גוונים, אלא בין שחור ללבן? גישה דיכוטומית פנאטית, לפיה כל מה שאינו אני הוא אותו דבר. יש רק שתי דרכים – הדרך שלי שהיא הגאולה, והיפוכה המוחלט שהיא הדרך לחורבן. כמובן שחוסר האבחנה הזה קיים באותה מידה הן ב"שמאל" והן ב"ימין". הרי גם ציפי לבני מכנה את נתניהו והליכוד "ימין קיצוני".
איך אפשר להחזיר את השיח הציבורי לשפיות? איך אפשר לשחרר את השיח הציבורי משבי שיח הקצוות המסוכן, המבוסס על שנאת חינם ומדרדר את החברה הישראלית לקרע, חלילה? איך אפשר להציל את החברה הישראלית מאסון שבו האלטרנטיבות היחידות תהיינה השמאל הרדיקאלי והימין הרדיקאלי?

* פאינה קירשנבאום הודיעה שתשתוק בחקירתה, מה שהופך אותה מועמדת טבעית לתפקיד שרת המשפטים בממשלתו של יצחק הרצוג.

* השר לביטחון פנים לא סיפק את הסחורה. מרגע שהמשטרה החלה לחקור את השחיתות ב"ישראל ביתנו", גורלו נחרץ. אבל הבוס אינו פראייר. הוא לא הדיח אותו מיד. הוא משך את ההדחה, עד אחרי שהשר ישתלח במשטרה, בניסיון נואש להציל את עורו.

* ערב הבחירות לכנסת התשיעית (1977) נערך לראשונה בישראל עימות טלוויזיוני בין ראשי המפלגות הגדולות, שר הביטחון ומ"מ ראש הממשלה, מועמד המערך שמעון פרס, לבין ראש האופוזיציה ומנהיג הליכוד ח"כ מנחם בגין. כצפוי, שתי המפלגות הכריזו על ניצחונן, אך בקרב הציבור והמבקרים, היה זה ניצחון מוחץ של בגין.
השניים שבו ונפגשו לעימות טלוויזיוני ערב הבחירות לכנסת העשירית (1981), כשהפעם בגין הוא ראש הממשלה ופרס ראש האופוזיציה. הפעם פרס ניצח, אף שאין ספק שבגין היה פולמוסן חריף וטוב ממנו ובעל כושר רטורי ללא מתחרים.
16 שנים חלפו מאז העימות האחרון. היה זה ערב הבחירות לכנסת ה-14 (1999) שבהן נערכה הצבעה בשני פתקים, אחד עבור הרשימה לכנסת ואחד בבחירה הישירה לראשות הממשלה. מועמד "ישראל אחת" (מפלגת העבודה מורחבת) אהוד ברק סירב להשתתף, והמשתתפים היו ראש הממשלה בנימין נתניהו ומועמד מפלגת המרכז יצחק מרדכי. אלו לא היו כוחות. הרי ברור שכושרו הרטורי של נתניהו ומיומנותו כפולמוסן עולים לאין ערוך על אלו של מרדכי, מה גם שאיש לא התייחס ברצינות למועמדותו. ניסים משעל אירח את השניים, בתווך הוצב כיסא ריק, כסאו של אהוד ברק. "תסתכל לי בעיניים," הביך מרדכי את נתניהו. ללא ספק, היה זה ניצחון בנוק-אאוט של מרדכי. המנצח בעימות, בכלל הסיר את מועמדותו, לנוכח הסקרים שצפו לו תבוסה משפילה. ואילו המפסיד טכני, אהוד ברק, היה המנצח הגדול של הבחירות.
מאז, לא היו עוד עימותים טלוויזיוניים בין המועמדים. הכול מודעים לשתי תובנות: א. לנציג האופוזיציה, הצד התוקף, יש יתרון מובהק על נציג השלטון. ב. סירוב להשתתף בעימות אינו מסב נזק משמעותי לסרבן.
ומאז קיים ריטואל קבוע, שהיה כמעט לחוק טבע – נציג האופוזיציה ידרוש עימות, ראש הממשלה יסרב, האופוזיציה תתקוף את ראש הממשלה שהוא מפחד מעימות, עולם כמנהגו נוהג, מה שהיה הוא שיהיה ואין חדש תחת השמש.

* היוצר הנערץ עליי הוא מאיר אריאל זצ"ל. פסגת יצירתו, בעיניי, היא האלבום "רישומי פחם". לרגל יום הלשון העברית, שידר גל"צ ראיון בן שעתיים של מאיר אריאל עם יואב קוטנר, עם צאת האלבום ב-1996. ראיון מקסים ומרגש. מעולם לא שמעתי את הראיון, אם כי קראתי כמה קטעים ממנו שצורפו לאלבום המחווה "רישומי פחם בצבע", לפני שנים אחדות.
עזבתי הכל, נטלתי בידיי את חוברת מילות השירים, ונכנסתי כל כולי לראיון ולשירים.
אני מרבה ללמד את התקליט ושיריו, לכתוב עליהם ולשדר אותם. וממש התרגשתי לשמוע את דבריו של מאיר, ולראות עד כמה ניתוחיי ותובנותיי קולעים למחשבתו של היוצר.
ודווקא ללא קשר לדבריו של מאיר אריאל בראיון, בהאזנה ובקריאה הנוספת של השירים, מצאתי כמה אוצרות נוספים שטרם הגעתי אליהם בחפירות הארכיאולוגיות הרבות שלי בתקליט הזה.
אין ראוי ממאיר אריאל לשידור ביום הלשון העברית. אגב, בכנס הלשון העברית "לשון ראשון" המתקיים השבוע בראשל"צ, יחולק זו הפעם השלישית פרס ראש עיריית ראשל"צ ליצירתיות בשפה העברית ע"ש מאיר אריאל. כלת הפרס היא חוה פנחס כהן, משוררת מקורית מאוד, ואהובה עליי ביותר.

* ביד הלשון: הסערה חלפה, השלג הפסיק לרדת וכעת מוקד ההתעניינות עובר למפלים השוצפים קוצפים ולשִׁפְעַת מי הנחלים, נהר הירדן ומקורותיו. מקורות הירדן הם נחל שניר (חצבני), נחל חרמון (בניאס) ונחל דן.
ולמה נקרא הנחל דן? בשל סמיכותו לתל דן, המזוהה עם העיר המקראית דן. העיר דן נקראת כך, כיוון שהייתה בירתו של שבט דן.
איך שבט דן קשור לעמק החולה? הרי נחלת השבט היא במרכז הארץ, בגוש דן ושפלת החוף. נכון, אולם במשך דורות השבט נלחץ בידי פלישתים, נאלץ לנדוד צפונה וכבש את עמק החולה, ואת העיר ליש, שהיתה לעיר דן.
בערבית נקרא תל דן – תל אל קאדי. קאדי הוא שופט. גם דן הוא שופט. שמו של השבט, שבט דן, קשור לדין, שהוא אחד מתכונותיו. "דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל." השם בערבית שימר את תוכן שמו העברי. שמו הערבי של נחל דן, נהְר דאני, שימר את שמו העברי.
תל דן הוא אתר ארכיאולוגי רב חשיבות, כיוון שנמצאה בו לפני 21 שנים הכתובת העתיקה ביותר המזכירה את בית דוד.