או

ספר האופטימיות

תל-אביב, 2000-1982

פרק שישי

טיול בוקר בצהריים,

הימנון הגברים והנשים בארץ עצלתיים

וביקור בבריכה המצופה גלידה ומלאה ציצים למציצה.

ביד אחת החזיק אבבטן המושמץ שטרודל ארוך ומדי פעם גילגל על הצ'ופצ'יק של השטרודל שערות-סוכר דקות-לבנבנות, שהשתלשלו מענפי העצים, תחב אותן לתוך פיו כשהוא מוחה מדי פעם משפמו החום הקצר שערות-סוכר שדבקו בו ומציע גם לרני נגיסה פריכה ומתוקה. תחת הזרוע השנייה הידק צרור מודעות מגולגל כצינור. השניים פסעו בנחת בשדרה הראשית של עצלתיים, בין בתים ורודים יפים ומעוגלי פינות בצבע הגוף האנושי. בהגיעם ללוח-מודעות ביקש אבבטן מרני להחזיק את השטרודל, והדביק מודעה:

הערב תתקיים במועדון "בית העצל" לתרבות מנמנמת

מסיבת בטן

ירצה העורך והסופר אבבטן בן-עצל

בנושא:

שמיטה ראשונה ואחרונה, סכנות וסיכויים

ליד הפסנתר: קארין תוחעסצוצקי

קטעי זמרה: ניבה צביטותצקי

שטרודלים חינם מאפה ידי הגברות צ' פחה ול"ס בן-עצל

יחולקו

גיליונות חינם של המוסף התרבותי של "ידיעות עצלתיים"

הכניסה: 50 עצלים

הנחה לטיפשים ולבעלות חזה גדול

"ידידי הצעיר," פנה אבבטן לרני ברוב חשיבות, תוך כדי הדבקה, "עצלתיים שלנו היא הארץ הטובה ביותר מכל הארצות האפשריות. איפה עוד תמצא בעולם בריכת שחייה מצופה גלידה ששוחים בה ערומים?"

"גם בחורף?"

"מחממים אותה. והגלידה נשארת קפואה. ובקיץ – מצננים את הגלידה, אבל המים בבריכה לא נעשים קרים מדי. שלא לדבר על יפהפיות כל העולם שרוחצות בה ערומות ואפשר ללקק גם אותן..."

לפתע הסתכל למידרכה מולו והכריז: "בוקר טוב גברת אנבל, כלבלב לך רך כל-כך, כפקעת צמר צח. הכירי בבקשה, זהו רני, אורח-הכבוד שלנו הערב..."

"בוקר טוב הסופר אבבטן," הציצה היפהפייה לתחתית המודעה ורכנה לעברו, כי היתה קצת גבוהה ממנו ודמתה לשחקנית מירה סורבינו, "הנה לי חידה לך... חי,חי,חי... נס קרה, אני התבתלתי!..."

"הבטלה היא אם כל תענוג, גברת אנבל!"

"התבתלתי בשלושה ת"ווים, טמבל!" תלשה שערה משפמו החום, "חי,חי,חי..." ציחקקה.

"רני," התעלם הסופר אבבטן מהעלבון שספג, "אמור שלום לגברת אנבל ציצקי-תוחעס, מלכת הדוגמניות שלנו, יפהפיית צמרת עצלתיים..."

"בוקר טוב."

"בוקר טוב, ילד!"

אחר-כך הכריז הסופר: "בוקר טוב גברת קארין, כלבלב לך צח כל-כך, כפקעת צמר רך. הכירי בבקשה, זהו רני. אורח-הכבוד שלנו הערב. רני, אמור שלום לגברת קארין תוחעסצוצקי, מלכת הפסנתר שלנו, פסנתרנית צמרת עצלתיים..." ולעצמו לחש: "רק שלא תגיד לי – נס קרה אני התפנסרתי..."

אחר-כך הכריז הסופר: "בוקר טוב גברת ניבה, צחצח לך כלב זך, זכזך לך כלב צח. הכירי בבקשה, זהו רני, אורח-הכבוד שלנו הערב. רני, אמור שלום לגברת ניבה צביטותצקי, מלכת הזמרות שלנו, זמרת צמרת עצלתיים..." ולעצמו לחש: "רק שלא תגיד לי – נס קרה אני הזדמררתי..."

ובאמת עברו על פניהם שלוש גברות ראויות להתכבד ואפילו למצוץ – הדוגמנית הבלונדינית, הפסנתרנית הג'ינג'ית והזמרת שחורת-השיער. מימדי הציצקס והתוחעס שלהן גרמו לשלושתן להיראות כשלוש אותיות S מהלכות על שתיים, ועוד, לכל אחת היה כלבלב לבן קטן שאותו הובילה ברצועת-עור.

ככה:

S S S –

"בוקר טוב הסופר אבבטן, בוקר טוב ילד." החזירה כל אחת מהן בתורה והמשיכה בדרכה בשדרות עצלתיים, מתנודדת על עקביה הגבוהים המקישים על מרצפות המדרכה הוורודה, מתבוננת בחלונות-הראווה ובדמותה הנשקפת מהם. "צ'או, להתראות הערב במסיבת הבטן!"

S

S

S

קליק-קלאק, קליק-קלאק, קליק-קלאק –

והיפה משלושתן, על כך אין חולק בעצלתיים, היא אנבל.

הו אנבל, אנבל, אנבל! – כל צופה בך מתבלבל!

גם אני.

אך לא אבבטן.

עוד בטרם נעלמו השלוש, הצטמררו כתפיו בעווית שירדה עד ביטנו, כעומד להקיא.

"הסופר אבבטן, קרה משהו?"

"מה לעשות?" נירגע השמן מהצמרמורת ותפס אותו עיטוש, "אני נגעל... הפטשי... כשאני רואה מקרוב שיירי אבקת חלב... סליחה, אבקת טאלק... הפטשי... לבנים בין אצבעות כף-רגל של אישה... הפטשי... בסנדלי-עקב, אפילו הן ללא פגם, מטופחות וצבועות באדום רמזורי מלוקק... הפט... מי יודע אולי היא פוזרת טאלק גם על המנוש... ואני ממש אלרגי... הפ... צרות של סופרים... אישה יפה עם אצבעות רגליים עקומות – שלא תנעל סנדלים... אלה שחושפים רק את העקב, ומלפנים הסנדל סגור כמו נעל דקה, שחורה, מרגשים אותי הרבה יותר... הפטשי... צרות של סופרים..."

רני זכר מאתמול את אצבעות רגליו הענקיות של אבבטן בסנדלים, מראה לא מלבב ביותר ודווקא בלי טאלק. ומאחר שלא ידע מהו המנוש [פיזדה, אב"ע] ומהו שגורם לאלרגיה בטאלק, שינה את נושא השיחה ושאל:

"מה זה שצומחות שערות-הסוכר על העצים? לא למדנו בערוץ המדע בטלוויזיה על עצים משונים שכאלה."

"עצי שערות-הסוכר... הפטשי..." הסביר אבבטן, "צומחים רק בעצלתיים, כמו שהתפוזים שאמוטי גדלים רק בארץ-ישראל. שותלים את שערות-הסוכר בחממות, ובט"ו בשבט מעבירים את השתילים לשדרות ולחורשות. בחורף, כאשר אירופה הקרה מכוסה רובה בשלג, אנחנו שולחים אלפי זרים לבנבנים של ענפי עץ שערות-הסוכר, שטעמם מתוק וחם כשמש עצלתיים. הילדים באירופה הקרה משתגעים אחריהם. אך למרבה הצער יש לנו באחרונה משבר חמור בענף יצוא שערות-הסוכר."

"מדוע?"

"בעצלתיים, השבח לאל," נשא הסופר אבבטן פניו למעלה, "אין רבנות, ואנחנו נולדים, חיים, מתחתנים ומתים כאוות נפשנו. אבל השנה היא שביעית, שנת שמיטה, וכל ייצוא שערות-הסוכר מעצלתיים לישראל מושבת בגלל פסיקת הרבנים!"

"ובארץ אהש"ן אמרו שהפיצוחים שלהם ללא חשש שביעית הם מג'נין ולא מעפולה."

"היית אצל המתעוררים הטפילים האלה, עובדי הכוכבים והמזלות?"

"אבל הם לא מצאו חן בעיניי ועזבתי."

אבבטן התכופף ונשק לרני במצחו כששפמו מדגדג אותו, "הלוואי שכל ילדי ישראל יעדיפו כמוך את השינה הבריאה על ההתעוררות החולנית, ותדע כל אם עברייה שאף בן מבניה ובת מבנותיה וכוסית מכוסיותיה לא יסתלקו באמצע הלילה מהבית לארץ אהש"ן!" – עלתה תוגה בעיניו הכחולות מימיות.

"אבל מה זה שמיטה ושביעית?" שאל רני.

"בהרצאה שלי הערב תלמד. יש הסבר היסטורי לתעלולי המנוולים."

"אז אתם מפסידים כסף מהשביעית השמיטה?" ניחש רני.

"אצלנו הפסדים זאת לא בעייה. מי שצריך כסף ניגש לעצלתומט ומוציא ממנו כמה עצלים צריך."

"אז מדוע לא ביטלתם בכלל את הכסף, אם הכול בחינם בחינם?"

"בגלל התענוג. מי נהנה לקבל דברים בחינם? זה כמו לתת נדבה לעניים. אנשים לא מעריכים דברים שקיבלו בלי לשלם עבורם. לכן את הכסף שלנו, שקוראים לו עצלים, אנחנו מחלקים חינם, אבל עבור כל השאר צריך לשלם. זוהי, דרך הבטן, הכלכלה הנכונה. ככל שיש לאנשים יותר עצלים בארנק – כך הם קונים ומבזבזים יותר, החנויות מלאות והמסחר פורח ויש פרנסה לכו-לם. ומי שחוסך – מס הכנסה עושה לו צרות ואומר שהוא רמאי."

"אבל אם נותנים את העצלים בחינם, אף אחד לא ירצה לעבוד?" תמה רני.

"זה כל העניין בעצלתיים, אנחנו ביטלנו את העבודה! אנחנו לא רוצים שאנשים ירצו לעבוד!"

"כל עניין הכסף שלכם, והדברים שקונים בו בחינם – ניראה לי לא רציני, כמו כסף של משחק 'מונופול'. אני יודע שבחיים כסף זה לא סתם נייר של משחק. צריך לעבוד כדי להגיע למשהו בחיים, ככה אומרת אימא לאבא."

"מה עושה אבא שלך?"

"איש השירותים החשאיים."

"אתה יודע?"

"אימא אומרת לו: 'אף אחד לא יודע מה אתה עושה. אתה בטח השירותים החשאיים!' – בכלל, אבא דו-פרצופי. מכה את אימא בלילות, אני חושב שהם עושים סאדו-מאזו כי היא נאנחת נורא וצועקת: 'עוד! עוד!' – ולא צועקת עליו שצריך לעבוד כדי להגיע למשהו בחיים!"

"בעצלתיים לא עובדים, נקודה. אצלנו, כשהאזרח אומר אנ"י, הוא מתכוון לראשי-התיבות – אוכל, נח, ישן."

"אתם וישראל זו לא אותה מדינה? הלא השפה שלכם היא עברית, לא?!"

"אז מה? עברית זאת שפה עולמית. יצא אפילו מילון עולמי לעברית מדוברת של דן בן-אמוץ ונתיבה בן-יהודה. יש בעולם שלוש ארצות דוברות עברית, עצלתיים, ישראל וקיבוץ היורדים בארצות-הברית."

"אני מאוד שמח לשמוע אותך מדבר כמו ספר. אבא שלי אומר שרוב הסופרים, חוץ מעמוס עוז, נשמעים די טיפשים כשהם מדברים, לעומת הספרים שלהם."

"אבא שלך צודק. אם אנשים היו מתייחסים בכבוד לסופרים ונותנים להם מספיק זמן לדבר, בייחוד בטלוויזיה, כו-לם היו אומרים דברים הרבה יותר חכמים, לא רק עמוס עוז."

הבריכה הוורודה המצופה גלידה נמצאה בקצה שדרות עצלתיים. חזית הכניסה היתה מפוארת כארמון, והכל הבריק בצבעי תות-שדה, וניל ושוקולד. בכניסה נמצא סניף בל"ע, בנק לאומי עצלתיים. אבבטן, שיצא מהבית בלי ארנק, ניגש לעצלתומט, הקיש מיספר סודי והוציא מאתיים עצלים בשטרות ורודים של חמישים, עשרים ועשרה. על השטרות צויירו, כמו בשטרות שלנו, דיוקנאות של סופרים ומנהיגים אבל בתנוחות שונות – שרועים בפיג'אמות ורודות, מכורבלים בשמיכה חמה, עיניהם עצומות ופיותיהם פעורים כנוחרים מתוך שינה עמוקה.

אבבטן שילם בעצלים עבור כרטיסים לשניהם.

"אין לך כניסה חינם, בתור סופר ועיתונאי?" שאל רני.

"אצלנו כל אזרח משלם, דין אחד גם לתקשורת. אין ארוחות חינם."

באולם המבוא התנוססו תמונות הצייר הפלמי המפורסם פיטר ברויגל: "שלארפטיה", ארץ-העצלנים, ובה שלושה איכרים שמנים נחים בצוהרי-יום תחת שולחן-אוכל, חזירון מתקרב אליהם ולצידו מהודקת סכין כדי שיהיה אפשר לפרוס אותו בנקל, וברווז צלוי מנמנם אף הוא בצלחת בטרם יאכלוהו. ועוד תמונה, "חגיגת חתונה", ובה שני משרתים נושאים מגש עמוס קערות-אוכל וכדי-משקה, ומנגנים בחמת-חלילים, וקהל חוגג סביב שולחן רחב-מידות. חמת-חלילים ראו גם בתמונה "ריקוד איכרים", שבה יוצאים איכרים במחול באמצע הכפר. והיתה תמונה של קוצרים בשדה עם בני-משפחתם, אוכלים ונחים באמצע היום, ושל עשרות ילדים משחקים בכיכר עירונית על חביות, בחישוקים, בנדנדות, במוט, בקורה, בעמידת-ראש, קופצים זה על זה, ורוקדים.

פה ושם היו פזורות כרזות ורודות מטעם משרד התיירות של ארץ עצלתיים:

איש על אסלתו ותחת אישתו!

אישה על אסלתה ועל בעלה!

לרוכבים הידד!

יבורך הסכם אוסלו!

תבורך הסכמת אוסלה הבלונדינית!

ברוך בואך לארץ החופש העברית היחידה בעולם!

וקיר מול קיר בהמשך המבוא המוליך לבריכה התנוססו חרוטים באותיות נקניקיות אדמדמות זה מול זו והם מתאימים לכל האזרחים ללא הבדל דת, גזע ומין:

הימנון הגברים בארץ עצלתיים

תחזקנה ידי כל אחינו המאוננים

על עפרות ארצנו באשר הן שם

אל תיפול רוחכם, עליזים מתרוממים

שכם על שכם לעזרת העם!

הימנונת הנשים בארצה עצלתיימה

תחזקנה ידי כל אחיותינו המאוננות

על עפרות ארצנו באשר הן שם

אל תיפול רוחכן, עליזות מתרוממות

בטן על בטן לעזרת העם!

אבל כאשר הסתכלת החוצה התמרחה על קיר הבית ממול כתובת גדולה ומכוערת, שעצלתן אחד התחיל לרסס עליה צבע ורוד-בהיר כדי להעלימה:

חמ חמ חמל חמלני חמלניצקי זכאי!

הבריכה שהתגלתה לעיני רני היתה מוקפת כרי-דשא ירוקים, עצים נותני צל והרבה כסאות-עצלתוח עליהם היו שרועים המתרחצים והמתרחצות וילדיהם שהשתזפו ערומים למרות שהקיץ עוד רחוק למדי. מימיה הכחולים של הבריכה לחכו את דפנות הגלידה, אשר באורח-פלא לא נמסו כלל ולא העכירו את המים, ואילו המתרחצים הערומים ליקקו מהן להנאתם. היה יום שמש יפה, ובעצלתיים נוהגים לשחות גם בחורף. רק ביום גשם של ממש הם מסתגרים בבתיהם, לוגמים מרק גולש או שעועית חם, ומתנמנמים.

בדרכם תלה אבבטן עוד מודעה על עץ, לקח שני כסאות-עצלתוח, והתחיל להתפשט.

והתפשט,

והתפשט,

והתפשט, והתפשט –

עד שגם הוא –

היה עירום כביום היוולדו!

סליחה, אני ממהר למקום חשוב ומוכרח, ממש מוכרח, לסיים כאן. את "זהירות, פג"א (רע!)" אסביר בפרק הבא.

המשך יבוא