או
ספר האופטימיות

תל-אביב, 2000-1982
[לא הופיע מעולם בספר מודפס]

פרק שביעי

בגן העדן: "ויהיו שניהם ערומים, האדם ואישתו, ולא התבוששו."
נדודים מציץ בשירותים. מה יש לו נגד
שמנפוצקלה? פג"א (מה שהבטחתי).

רני לא ידע מה לעשות מרוב בושה. אילו היה כובע על ראשו, היה מושך ומוריד אותו עד עיניו כדי שלא לראות. מאחר שלא היה לו כובע, הסב ראשו והנה –
כו-לם עירומים!
אבבטן, שהכרס הגדולה שלו התנודדה באוויר החופשי (עליה כתובת-קעקע: "אני אשכנזי גאה!") ובשיפוליה זין רחב אך קצר וזוג ביצים ענקיות, אמר בשיא הפשטות:
"רני, מדוע אתה לא מתפשט?"
"אבל הסופר אבבטן, אין לי בגד-ים!"
"אתה עוד לא רגיל לעצלתיים. מה יותר טבעי מלהיות עירום? כך הלכו בני-האדם בגן-עדן! כתוב בתורה שאדם וחווה היו ערומים ולא התבייששו. עוד לא למדתם 'בראשית'?"
"מה פתאום מהתורה?" אמר רני, "כאן פשוט מחנה נודיסטים כמו שמראים מאוחר בלילה בטלוויזיה ואבא שלי מסתכל בזה כל לילה! – ואימא שלי..."
אבבטן טפח על בטנו. "נודיסטים! – הצחקתני! – מה אתה חושב לך, שאנחנו כמו אבא שלך שאוהב לראות סרטי עירום? שאנחנו מחקים את האופנה הקלוקלת והרקובה שמגיעה אליכם מאירופה? בשום אופן לא! ארץ עצלתיים היא גן-עדן עברי עלי אדמות ואנחנו, בני-האדם של גן-העדן, מתלבשים על פי האופנה של גן-העדן – – – בלי! כך התלבשו אדם הראשון וחווה אימנו. תקרא גרשם שלום. גן-העדן זה המצב הפאראדיזי, לפני החטא הראשון, לפני האכילה מעץ הדעת טוב ורע, לכן אין בו עדיין מותר ואסור – "
"ואין מלתחות?"
"מלתחות? בשביל מה? הלא מהתנ"ך כתוב ללכת עירומים ולא התבייששו, וזה גם בריא, אוויר צח, שמש, שיזוף –
"ביצה מאווררת – לבריאות עוזרת! –
"פיטמה מזדקרת – את הראייה משפרת! –
"טובה רוח פרצים בסדק – מאצבע על ההדק! –
"מים, ירק, מלוא הגן – עושה חיים הדגדגן! – "
וכך היה עומד שם וממשיך לדקלם, ראשו גדול כדלעת, גבותיו צהובות, עיניו כחולות-מימיות, והשאר – אתם יכולים לתאר לעצמכם, בטן-דלעת בלי מכנסיים עם כתובת-הקעקע האשכנזית! –
אבל רני הנבוך קטע את החריזה העליזה: "ולא מתביישים?"
"הלא כתוב במפורש ב'בראשית': 'ולא יתבוששו'! – מה יש להתביישש? אזרח של עצלתיים אין לו שום דבר להסתיר – לא ממס-הכנסה, לא מאישתו, לא מפילגשו ולא מהשמיים. ומה יש יפה בעולם יותר מהגוף האנושי? – "
אם רק לא היה ניראה כהיפופוטם או דלעת, רצה רני לענות למראה בטנו המתנודדת וכפות רגליו הענקיות של הסופר, אך הוא ידע שזה לא מנומס.
"לא צריך ליאונרדו דה-וינצ'י ליצור יופי מושלם של בחורה, זה בא מעצמו, מהטבע! כל פְרחה היא פלא מהלך על שתיים, יצירת אמנות! ואצלנו לא מוזיאון, מותר למשש אותן כאוות נפשך – "
רני שתק, התפשט ומיד קפץ למים, הוא שחה קצת וליקק הרבה גלידה. זאת היתה גלידה, איזו גלידה! באמצע החורף, בבריכה מחוממת, ביום שמש מקסים, אביבי, ללקק גלידה פריכה כזו, עם אגוזים טריים וצימוקים, ופיסטוקים, ושבבי-שוקולד, טעם גן-עדן, ממש חלום!
בשעת השחייה נגע מדי פעם בציצים של בחורות ורודות וגם שוקולדיות ששחו מולו והן לא כעסו, להיפך, אחת מהן עם משקפי-צלילה וכובע ים ורודים עצרה והניחה לו למצוץ קצת מהפיטמה הנהדרת והחומה שהתחדדה לה בקצה השד הגדול שלה וגם ליטפה את תלתליו והידקה אותו אל גופה החשוף במים. רני הרגיש נמס יותר מהר מגלידה.
היו במים השקופים בחורות שטוחות-חזה או כאלה ששדיהן שטוחים כשקיות ריקות. היו במים השקופים קשישות בעלות שדיים שמנים למדי ורכים או כבר קמוטים. אבל אף אחד לא נרתע מהן ולא חיפש דווקא את השלימות. כו-לם ליטפו את כו-לם ונגעו בכו-לם בבריכה הצלולה. ילדות נגעו בגברים ואפילו בבעלי הכרס ובקירחים, ואלה ליטפו ודיגדגו אותן, נשים מבוגרות חיבקו בחורים צעירים והתנשקו איתם עמוקות – וכו-לם היו ערומים ולא התבוששו ואפילו זימזמו את הפזמון העצלתיימי:

מבית אבות עד גן חובה
נרטב הגוף באהבה!
וכל אשר נפלט – טעות!?
לא, רק כמו הפטשי – לבריאות!

כאשר יצא רני מהמים כבר הרגיש את עצמו טבעי כל כך שלא הופתע למראה הנשים, הגברים, הילדות והילדים שהיו שרועים על כסאות-עצלתוח, מתנמנמים ומשזפים עצמם בהתמכרות, גב, בטן, תחת, ציצי, בולבול, דגדגן, ולרבים מהם כתובות-קעקע במקומות מוצנעים: "אני ספרדייה גאה!" – "אלוהים לא גר כאן!" – "תגי ודל! [תגעי ויגדל!]" – "אני עצלן גאה!" – "אני אוהב בתוסיק!" – "אני אוהבת ילדים!" – "בא לי!" – "אני מוסלמי!" – "מאונן מוסמך!" – רוב האנשים היו אמנם שמנים למדי, אך ניראו יפים, גם הזקנים. לכו-לם היה עור שזוף, בריא, ובלי הכתמים הבהירים שמותירים בגדי-הים על הגוף.

אבבטן, שרוע על כיסא-עצלתוח, שלף מכיס מכנסיו שעל הדשא צרור דפים ועיין בהם. "נו, איך היה? אצלנו אין הטרדה מינית! לכל היותר משפריצים או מתלחלחות במים. האהבה נולדה חופשית ובכל מקום היא כבולה באזיקים, לא אצלנו! – אוי ואבוי," הפך דף ומילמל, "אני מקווה שלא קיבלתי פג"א חדש!"
"היו איזה פיגועים?" שאל רני.
"לא, פג"א באל"ף. אני עובר עכשיו על החומר למדור 'מכתבים למערכת'."
"אתה עובד?"
"אם לשכב ערום בכיסא-עצלתוח בדשא ולהשתזף ליד בריכה מצופה גלידה – נקרא לעבוד, אז כן. אני רק מקווה שאיזה פג"א לא יקלקל לי את התענוג שבעבודה. תיראה: 'העיתון שלך מקסים.' – 'תודה על העיתון הנהדר.' – 'בתור חבר ועד הכיתה הצעתי לקרוא מדי שבוע שני דפים של המוסף התרבותי של 'ידיעות עצלתיים'. הילד הכי שמן קורא וכל הכיתה צוחקת!' – "
"מה זה פג"א באל"ף?"
"רני, גרד לי קצת גלידה מדופן הבריכה. אני צמא מאוד וגם נעשיתי קצת רעב. אחר-כך אסביר לך."
"אבל איך להביא לך את הגלידה?"
"במרית. הכף השטוחה עם ידית שהטייחים מטייחים בה קירות. אתה לא מבין? שפאכטל! – תמצא שם דלי מלא מריות מנירוסטה להביא גלידה לאנשים היושבים מחוץ לבריכה. השם מרית באמת לא מוצלח. יותר טוב מרחנית או טיחנית."
רני דילג על הדשא אל הבריכה כשהוא ערום לגמרי וחש עצמו חופשי ומאושר כאילו נולד בארץ עצלתיים והוא לובש את בגדיו היפים ביותר. כאשר חזר עם המרית המלאה גלידה, אמר:
"הסופר אבבטן, גם אני רעב, אבל על הגלידה אני כבר לא יכול להסתכל וגם הציצים כבר עושים לי הרגשה של גבינה."
"מה מתחשק לך לאכול?"
"המבורגר שתי קומות בלחמנייה עם רוטב אדום ורוטב לבן ומלפפון חמוץ חם חתוך דק עם צ'יפס ואוראנג'אדה קרה."
"שתי קומות?"
"שתי קציצות."
"יש לך תיאבון! – אני גאה בך. העצלתנים ישמחו מאוד להעניק לך את אזרחות הכבוד של ארצנו."
הוא נתן לרני חמישים עצלים והסביר לו איך להגיע למסעדת השירות-העצמי בכניסה לבריכה וביקש ממנו להביא שתי מנות כאלה, שמאוד מצאו חן בעיניו. "רק תשגיח היטב שלא תחליק על הרצפה הרטובה!" הזהיר את רני כששפמו החום הקצר נוטף גלידה ורודה, "ושלא יטפטף לך קטשופ על הפישיק כי תיכף מישהי תרצה למצוץ לך אותו!"
"אז אני ישים חרדל..."

בפני מר דונאלד שוויסק-עופותצקי, הטבח והמנהל של מסעדת השירות-העצמי בבריכה השייכת לרשת העצלתיימית "עצל-בורגר", עמד רני ערום ויחף על הרצפה, שאמנם חוממה. אך נעשה קצת קר, והוא היה צריך לשירותים. הוא שאל איפה, הראו לו. הוא צעד לשם חופשי ומאושר, התבונן בציורים היפים על הקירות שתיארו מהצד האחד פנים חמוצים של ילדים הסובלים מעצירות, ומהצד השני את האושר על פני ילדים שיש להם פעולת-מעיים רגילה עד מואצת. רני פסע ברוב עניין, כמסייר בתערוכה במוזיאון, ופתח דלת אחר דלת בכיוון שהראו לו, עד אשר –
פתאום –
פתח דלת וראה חושך! חושך-שבחושך כמו הפסקת חשמל –
ומי ניצב מאחורי הדלת? –
בכומתה שחורה כשולי קדרה?
כשולי קדירה, מהפיח. רני ידע שבמקור הכומתה כחולה!
נדודים –
אלא מי?
והוא שחור כולו, גם הפיג'אמה, ולא משיזוף אלא מהחושך שבתוכו עמד, והזיעה הסריחה ממנו כה חזק עד שהיה לה ריח של שמרים, ורני חשב שאולי כך הם אופים לחם בארץ אהש"ן, ומה שבטוח שהם לא ראו מימיהם דאודוראנט.
"שלום רני. באתי להציל אותך מארץ עצלתיים. העצלתוחים יאכילו אותך גלידה עד שימס לך המוח, והשכל גם! העצלתוחים ישכנעו אותך ללכת עירום עד שכל אחד יצחק ממך ברחוב ויחשוב שאתה משוגע, ומטומטם גם! מי שהעצלתוחים עוקצים אותו, מי שנדבק בחיידק העצלות שלהם – נעשה חולה במחלת הבטלנות ולא יהיה מסוגל לעבוד לעולם חוץ מאשר בללקק גלידה ובלמצוץ בני-אדם ובסוף יישאר בלי כסף, גם!"
"מה רע בללכת ערום? מה רע בגלידה? מה רע בלמצוץ? – 'ויהיו שניהם ערומים, האדם ואישתו, ולא יתבוששו,' – זה פסוק נהדר מן התורה, גם הסופר אבבטן חושב כך!"
"אל תזכיר לי את הנאד הנפוח הזה!" צעק נדודים השחור, העטוף לילה. "את השק המפוטם הזה! את אלוף המעיים המהלכים על שתיים! את השמנפוצקלה המאוהב-בעצמו! את בעל הקורקבן הגדול כישבן! את בעל הנחיריים שתחילתם בקרביים! את סופר הנירדמים הזה, את מרדים הסופרים הזה, את החנפן השמן השוכב שם ליד הבריכה, אותו, את אנבל ציצקי-תוחעס, את קארין תוחעסצוצקי ואת המאדאם ניבה צביטותצקי – "
"מה?"
"לפוצץ! לפוצץ!"
"מה אתה צועק כל כך, נדודים? אולי אתה סתם מקנא?"
"במי?"
"בעצלתוחים."
"אני? מדוע?"
"אולי מפני שאתה סובל מנדודי-שינה?"
"אני?!" הרים נדודים קול איום ונורא, "אורח-כבוד מפורצץ שכמוך! איך אתה מעיז לומר זאת, עליי, וכבר פעם שנייה!" והוא שלח יד להפליק לרני סטירה חזקה, אך רני לא טיפש, הוא מיהר לסגור מול פניו את דלת חדר-השירותים בטריקה אדירה –
ובבת-אחת נעלם החושך, ועימו נדודים. ונעשה אור. אור גדול.
אתם חושבים ודאי שעכשיו מתעורר רני, בחדרו שבבית, מפני שטרקו דלת בדירת-השכנים או הפילו טיל סקאד על תל-אביב, באמצע הלילה –
אך לא. עם חמישים עצלים בכפו (רציתי לכתוב – בכיסו, אבל אין לו בגד לשים בו כיס), הוא לא יוותר על מנת עצל-בורגר שתי קומות בלחמנייה עם רוטב קטשופ ורוטב אלף האיים, ומלפפון חמוץ חם חתוך דק וצ'יפס ואוראנג'אדה קרה. לא. לא ולא. לא ולא ולא ולא ולא.

הסופר אבבטן בן-עצל לעס בנחת את העצל-בורגר שתי קומות בלחמנייה עם שני מיני רוטב וצ'יפס, קינח באוראנג'אדה קרה, מחה שפמו, פיו וגבותיו הצהובות במפית-נייר ורודה-מתוקה והניח את המגש על הדשא.
רני עקב אחר מפלי הבשר, קפלי השומן והקורקבן הבולט. לבסוף הרהיב עוז בנפשו ושאל: "הסופר אבבטן, אתה עצמך אף פעם לא שוחה בבריכה המלאה ערומים?"
"שוחה? – ועוד איך אני שוחה, ידידי הצעיר! – כל החיים אני שוחה! – שוחה נגד הזרם! – נגד המקובלות! – נגד! – יחידי! – במעלה הזרם! – בניגוד לזרם! – מחיר כבד אני משלם על כך... אבל מי שהקדיש את חייו לכתיבה, אל לו להירתע מפני כל כישלון או אכזבה!"
והוא טפח על בטנו השעירה, ניער שניים-שלושה פירורי-לחמנייה שנאחזו בקורקבן, והמשיך: "בשביל להיות סופר מספיק אפילו אחוז אחד של כשרון, בתנאי שיש לך תשעים ותשעה אחוז של התמדה ועקשנות, למשל, שלא להיעלב אם מחזירים לך. אבל, אם אתה פג"א רע באל"ף – "
"תגיד סוף-סוף, מה זה פג"א רע באל"ף?"
"ראשי-תיבות: פלאגיאטור, גראפומן, אפיגון."
"פלאגיאטור זה עוד תנין באל-חמה כמו אליגאטור?"
"פלאגיאטור זה גנב ספרותי. לגניבה ספרותית קוראים – פלגיאט. למשל, ילד שמעתיק שיר של ביאליק או של אטלס ושולח למוסף התרבותי של 'ידיעות עצלתיים' וחושב שהעורך לא יודע של מי השיר באמת."
"וגראפומן זה גראף כמו שסבתא אומרת – גראף פוטוצקי?"
"גראפומן זה מי שחולה במחלת הכתיבה, גראפומניה, התשוקה לכתוב שירים וסיפורים, בלי שיש לכותב שמץ של כישרון. למשל, קורא שכותב דברים טיפשיים ומבולבלים ולא מפסיק להציף בהם את מערכת המוסף התרבותי של 'ידיעות עצלתיים' וחושב שהוא גאון ספרותי וכי מי שלא מדפיס את דבריו הוא רשע ומטומטם. אנשים שולחים שירים דביליים וגסים למערכת המוסף התרבותי של 'ידיעות עצלתיים', ואחר-כך משמיצים את העורך!"
"ואפיגון? אפיפיור או הגמון?"
"אפיגון הוא חקיין ספרותי. מי שכותב שיר או סיפור כמו שכותב ביאליק או אטלס ושולח למערכת המוסף התרבותי של 'ידיעות עצלתיים' וחושב שאם השיר שלו הוא כמו של המישהו האחר אז הוא ראוי לדפוס. כאילו העורך לא יודע שזה סתם חיקוי, אפילו אם נכתב בעברית לא פחות טובה מביאליק או אטלס."
רני התחיל לפהק.
"החטא האחרון הוא הפחות חמור כי כאשר מחקים משורר או סופר ידוע אפשר להגיד שמושפעים ממנו, ויש סיכוי שיום אחד הכותב ישתחרר מחיקויים ומהשפעות, וימצא את דרכו המיוחדת, שהיא כמו טביעת אצבעות שהיא רק שלו. סופר טוב הוא מי שבכל משפט שהוא כותב תכף מרגישים שזה הוא."

המשך יבוא