אפריל 2003
מתוך יומן השהייה בירנטון, אוקספורד

חלק שני ואחרון

5.4.03. שבת. יורק. הבוקר מתחיל עם שחייה של כארבעים דקות בבריכה. לפי מצב המגבות, אני הראשון, אבל לאחר זמן נכנסות שתי נשים, אחת שמנה כל-כך ואינה יודעת לשחות, שהיא ממלאת את כל החלק הרדוד של הבריכה. השנייה שוחה קצת, די מהר, אבל אני ממשיך עוד קצת אחריהן, משום שהשתיים תופסות את שני תאי ההלבשה, ולפי תנועות כפות הרגליים, השמנה ניראית כמי שאינה מצליחה להסתדר בתא הצר ולוקח להן רבע שעה עד שהן מסתלקות, ואז אני יכול לצאת ולהחליף בגדים.

חוזר לחדר. מהחלון המראה תמיד יפה. שקיעה על הנהר בערב. יום מעונן ונחמד בבוקר. מסתדרים ומתלבשים ויורדים לארוחת-הבוקר. איזו ארוחה! צירוף של מָלון אנגלי ומיטבח צרפתי. באגטים טריים ופריכים, קרואסונים, גבינות, וחוץ מזה כל המיטבח או המזבח של ארוחת-הבוקר האנגלית – שעועית אפוייה חמה במיץ עגבניות שממלאים ממנה בצלחת בכף גדולה, אמנם טעימה מאוד אבל לא יאומן אלו כמויות שלה צורכים אנגלים בבוקר. כבר לא צריך לאכול במשך הבוקר שום דבר נוסף כדי להפליץ. אחר כך ביצה מקושקשת. ביצי עין עגולות קטנות עשויות כניראה על מישטח גריל-מתכת בתוך תבניות פח, וכל כמה רגעים מביאים ביצי-עין חמות יותר. אחר-כך שתי ערימות הבייקון הוורדרד, משהו, אמנם צריך לחפש את היותר מטוגנים והיותר פריכים, כאשר השומן בשוליים כבר חום, כמו גריבנס, אבל האיכות יוצאת מן הכלל. מלוח. טעים. פריך. אפשר לומר שאני אוכל כמות שמספיקה לשבוע ימים בארוחת-בוקר בפנסיון או מלון אנגלי פשוט, כזה שהיינו בו בלונדון עם עוזי ואביבה, שם מקבלים שלוש חתיכות בייקון מטוגן לסועד, וזהו.
הבשרים לא מסתיימים בבייקון, אלא שמטעמי כשרות אני לא נוגע בהם (פרופ' גרשם שלום, שאהב שינקן, נהג לומר שאלוהים אינו מתעניין בדיאטה של המאמינים בו) – פרוסות נקניק דם חרוכות-למחצה. נקניקיות-טיגון עבות, ומהצד השני פלטה של בשרים קרים, וזאת אם רצית גם שינקן, או סוגים אחרים של נקניק רגיל. אמנם, אין שום ירק, חוץ מחצאי העגבניות המטוגנות ליד הבייקון, גם זאת מסורת אנגלית טיפוסית, וכמו שאי-אפשר למצוא כיור שבו המים הקרים והחמים מתערבבים יחד בברז, אלא לכל זרם ברז לחוד ורק בתוך הכיור הם מתערבבים, ואם מתערבבים בברז, אז חצי שלו קר וחצי שלו חם – כך אי-אפשר להסביר (ניסינו בעבר) לאנגלי או לאירי שאתה רוצה את העגבניה לא מטוגנת בבוקר, אלא חיה.
ומסביב שלל עוגות, פירות טריים ומשומרים, מיצים, גביעי יוגורט, בראן פלקס, פתיתים קלויים מסוגים רבים, ריבות, לחם לבן או שחור למכונת טוסטים שפועלת כל הזמן, קפה לא רע שמוגש בקנקן שומר חום לשולחן. ומאחר שאני אחרי פעילות גופנית של שחייה, אני מרשה לעצמי לזלול, וזאת תמיד מתוך הנחה, שמתבררת כמוטעית, שאחרי ארוחה כזו כבר לא נהיה רעבים כל היום.
לידינו יושבת משפחה אנגלית פשוטה. יש כאן הרבה אנגלים פשוטים, לפחות לבושים כך, ממש ברישול, וניראים כתיירוּת פנים. רק פה ושם יפני או יפנית לבד או בזוג. האב נראה כמו גנן צנום. האם קצת יותר מוקפדת בצורה ובלבוש, ולהן שתי בנות, הקטנה מוצקת כתפיים ושמנה כמו חזיר קטן, כבת עשר ואולי פחות, עם פנים של לבנה במלואה. אבל ממולה יושבת אחותה הגדולה ממנה, כבת ארבע-עשרה, יפהפייה, שיער ג'ינג'י חום עמוק, פנים עגולות בצורת לב, ושפתיים נאות שמשלימות את מתווה הפנים הבהירות, עור בהיר, גוף נהדר, חזה קטן וזקוף כבר, עיניים כהות בעלות מבט סקרני וחודר, אם כי מצטעף בצניעות, כאילו אסור עדיין לחשוף את היצרים. ממש ליידי קטנה.
חשבתי לעצמי שכל משפחה כזו, לא רק כאן, היא כמו עלים או ענפים לא יפים במיוחד שכולם יחד יוצרים ומטפחים רק פרח נהדר אחד, גאוות המשפחה, אלא שהמשפחה עצמה לא נהנית מהיופי שיצרה, כי בסוף בא מישהו זר וקוטף לך אותו כשהוא נושא את בתך לאישה או אפילו רק קוטף לך את בתוליה. בכל משפחה כזו אינך יכול להתעניין אלא בבת המתבגרת, בבחינת תוכו אכל וקליפתו זרק.

גומרים את פרשת הארוחה ויוצאים ליום הסיור ההיסטורי ביורק, שמתחיל כמובן במצודת קליפורד. לפני יותר מחמישים שנה קראתי את הרומאן המרגש של הסופר היהודי-אמריקאי הווארד פאסט (שמעתי שמת רק לאחרונה), "גיבורי מצודת יורק", רומאן הירואי, כספרו על המכבים "אחיי גיבורי התהילה", והספר עשה עליי הרבה רושם בשעתו אף כי אינני זוכר דבר מהעלילה שבו לבד מהקץ הטראגי של יהודי העיר. לקראת הביקור ביורק, שעליו חשבתי עוד בטרם נודע לי על יריד הגלויות, וזאת כעיר הראשונה שאני רוצה לבקר בה מחוץ לאוקספורד ולונדון בגלגול הזה – חיפשתי כאן בספרייה בירנטון חומר על אותה תקופה, ומצאתי את ספרו של ססיל רות "היסטוריה של היהודים באנגליה", קראתי וגם תירגמתי לעצמי ולמסתורית, תרגום קצת חופשי ומקוצר, את עיקרי הסיפור:

בדרכם למסעי הצלב, באביב 1190, התנפלו הצלבנים על יהודי קהילת יורק, גם כדי שלא לפרוע להם את חובותיהם. בייחוד היה חייב להם הברון ריצ'ארד מַליבּיס, Richard Malebysse (Malbis) שנודע בכינויו "החיה הרעה". הוא אסף מבני משפחות פֶּרסי, פוּלקוֹנבּרידג' ודארל, ובליל סערה בחודש מרס, בעת שריפה בעיר, חבורה של קושרים פרצו לביתו של היהודי ברוך (בנדיקט) מיורק (הוא עצמו מת מפצעיו בדרכו חזרה מלונדון), רצחו את אלמנתו ואת כל שאר היהודים שמצאו בביתו, שדדו כל מה שהיה אפשר להוציא משם והעלו את הבית באש.
למחרת, היהודים האחרים, בראשות רֵעו של בנדיקט, יוסקה – Josce – (אני מתרגם את השמות מהספר האנגלי) שהיה אחד הסוכנים הראשיים של אהרון מלינקולן, ביקשו מחסה יחד עם חפציהם היקרים ביותר במצודה, משאירים רק אחדים מביניהם בעיר, בתור משגיחים. הוַורְדֶן – Warden, מפקד המצודה עשה מה שהיה יכול כדי להגן עליהם, אבל הם לא נתנו בו אמון וחששו שיסגיר אותם, ולתביעתם והירשה להם להתמקם במגדל קליפורד, קליפורד טאואר, שניצב בנפרד מהמיבצר, הקאסל עצמו.
לילות אחדים לאחר מכן הותקף ביתו של יוסקה, אלה שנותרו בו נשחטו. היהודים המעטים שבעיר הועמדו בפני הברירה להתנצר או למות.
הפליטים במצודה נעשו מודאגים יותר ויותר, חוששים מבגידה ומסרבים לתת אמון אפילו במפקד המצודה. זה מצידו פנה לעזרה לשריף ג'ון מרשל, שניסה להחיש עזרה למבצר. באותו לילה, זה היה יום שישי, 16 במרס 1190, ערב שבת הגדול שלפני הפסח, ויומיים לפני יום ראשון של כפות התמרים, לפי לוח הכנסייה, דבר נורא אירע. רבי יומטוב מיוגני –Joigny – הפציר בחבריו לאמונה לקדם את גורלם הבלתי-נמנע בדרך של גבורה. אש הוצתה בחפציהם יקרי הערך, ולאור הלהבות, שעד מהרה התפשטו בכל פינות הבניין, ההצעה הוצאה לפועל. מיספר הקורבנות נאמד במאה וחמישים, לבד מאלה שנהרגו בעיר. ביניהם היה ודאי רבי אליהו מיורק, שפסקי ההלכה שלו כובדו גם על ידי הרבנים ביבשת, באירופה. האחרונים למות היו יוסקה ורבי יומטוב, האחרון הרג את הראשון בטרם שם קץ לנפשו שלו.
למחרת, עם עלות השחר, כאשר הצרים התאספו להתקפה הסופית, אחדים מהיהודים שלא נשרפו שוכנעו לפתוח את השער, בהבטחה שחייהם יינתנו להם אם יתנצרו. כאשר יצאו, הם נתפסו ונטבחו עד האחרון שבהם. מיד אחר הטבח, הפורצים נכנסו לקתדרלה (המִינְסטֶר) והכריחו את הכומר האחראי לתת להם את שטרי החוב שהיהודים הפקידו שם. את אלה הם שרפו על רצפת הכנסייה באש שלקחו מהמזבח. כל הנסיבות של המקרה מוכיחות שהסיבות להתפרצות היו כלכליות לא פחות מן הדתיות המקוריות. (רות, עמ' 24).
A History of the Jews in England by Cecil Roth, Oxford, at the Clarendon Press, 1949, pp.22-24.

מגדל קליפורד מתנשא לבן, ללא גג, חומות מרשימות, במתווה של מעין עוגה מרובעת שמכל צד יש בה בליטה עגולה באמצע. הוא מתנוסס על גבעה ירוקת דשא ועגולה להפליא, כמו פיטמה גדולה או כהר תבור מוקטן, מושלמת מכדי להיות טבעית. גרם מדרגות אחד, חום, ארוך ותלול, מוביל לפתח המבצר בקיר הדרומי שלו, והפתח פונה באופן סימטרי למערכת הבניינים שדרומה ממנו, בצורת חי"ת הפונה אליו, חלקם עדיין מוקף חומה עתיקה של המיבצר ההיסטורי, וכולם משמשים כיום כמוזיאון הטירה או המבצר של יורק, וכפי שמתברר, חלק גדול מהם, מרתפים קרים עם תאים ערומים, רק אבן וסורגים, שימשו עד לפני כמה עשרות שנים בתור בית-הכלא של יורק שבו, גם הוצאו להורג פושעים מפורסמים כדיק טורפין ואנשים בעלי דיעות פוליטיות לא מקובלות, כמו הלודיסטים, הורסי המכונות, במאה התשע-עשרה.
נחזור לקליפורד טאואר. לרגלי הגבעה הירוקה, שמבצבצים בה פרחי נרקיסים צהובים ולבנים, ושלושה ברווזים גדולים מנערים כנפיים בפסגתה, למרגלות חומת המגדל – כאן למטה, למרגלות הגבעה, ליד השלט הרשמי שמסביר מהו המגדל, מונחת באלכסון על האדמה מעין כתובת או מצבה של אבן שעליה חרוט (כדי לחסוך זמן, המסתורית מעתיקה עבורי את הכתובת):

On the night of Friday 16 March 1190 some 150 Jews and Jewesses of York having sought protection in the Royal Castle on this site from a mob incited by Richard Malebisse and others chose to die at each other hands than renounce their faith
ישימו לך כבוד ותהילתו באיים
Isaiah XLII 12

כפי שקראנו מאוחר יותר, בכיתוביות למעלה המגדל, איים הם כינוי לאנגליה, וליושביה, או גם ליהודיה, שנקראו בשם Isles. המגדל נפתח רק בעשר בבוקר, ואנחנו קצת הקדמנו. מעניין אפוא לעמוד ליד השלט ולראות תגובות של מבקרים. רבים מהם אנגלים, ויש גם משפחות מעורבות (פקיסטאני עם אישה אנגלייה ושני בנים כהי-שיער), וצעירים, זוג אנגלי, בחורה גבוהה מהבחור ולה עור נהדר אבל פנים גרמיות קצת, אלכסוניות כלפי מעלה אבל אפילו לא סוסיות.
התגובה העיקרית היא תדהמה וחוסר אמון, כמי שמעולם לא שמעו ולא העלו על דעתם שייתכן בכלל שהתרחש כאן דבר נורא שכזה – וזאת מבלי שהשלט יזכיר את נוראות הצלבנים, שנאת היהודים, שריפת שטרי החוב, ובעיקר את העובדה שבפני היהודים כלל לא הועמדה הברירה בין המרה למוות, הם היו נטבחים גם אילו הסכימו להמיר את דתם לנצרות, מה שאכן קרה לאחדים מהם. לכן נשרפו, או שרפו את עצמם – ככה, למשל, דוד גרוסמן מגיב בהשתוממות כשהוא שומע שיש גם טרור ערבי, לא רק יהודי, ומהיותו סופר חשוב היה ודאי מוצא גם צידוק כלשהו למעשי הרוצחים הצלבנים, שהרי היהודים הרגיזו אותם מאוד בריבית הגבוהה שלקחו מהם, ולא ייתכן שיהודים לא יהיו אשמים במותם בידי אחרים.
המגדל ההיסטורי המקורי היה עשוי עץ ונשרף כולו. מיבנה-האבן הנוכחי, עתיק מאוד גם הוא, נבנה על מקומו, וכל החלל הפנימי שלו, שהוא ריק עכשיו, היה בנוי עץ, שתי קומות. אנחנו עולים במדרגות, מצלמים קצת מלמעלה, ועם הברווזים, נכנסים פנימה ראשונים בשעה עשר, כאשר שער העץ המעוטר נפתח, משלמים פאונד ותשעים פני לקשיש, עוברים את המבואה, והנה, כלום. בסך הכול חלל ריק של מגדל מבוצר, לא גדול, ובו שני מעמדים עם תמונות והסברים וגם מאקט של המגדל והמיבצר שלרגליו. גם עניין היהודים מוזכר בצורה הוגנת, ואם איני טועה גם שריפת שטרי-החוב, ויש שורת פורטרטים של יהודים בימי-הביניים.
אנחנו עולים במדרגות לחלק העליון של המגדל, שהוא מעין טבעת-חוֹמה שמאפשרת מבט פנורמי של שלוש מאות ושישים מעלות לכל עברי העיר. בדרום-מערב רואים אפילו את הלֶבֶּניות הענקיות ואת ענני העשן מהלֶבֶּנִיוֹת של בתי-הזיקוק של לידס. רואים את את המִינסטֵר, זו הקתדרלה המפורסמת של העיר, בצד צפון, בכל הדרה.
זהו. סיימנו את הביקור במקום ההיסטורי, שבעומדך בו למעלה הוא כלל לא מעורר את ההרגשה, אפילו בדימיון, שכאן נשרפו בידי עצמם או מידי אחרים יותר ממאה וחמישים יהודים. הכול מסביב כל-כך פסטורלי ושקט. המראה של הג'ינג'ית הקטינה היפהפייה ליד שולחן ארוחת-הבוקר עם פני הלב המתוקות שלה והשיער האדום הלוהט ניראה לי חי, מסעיר ומוחשי הרבה יותר מהניסיון לדמיין להבות עתיקות בנות מאות שנים, ולהתרגש מהן. אילו הייתי סופר חשוב, הייתי ודאי מרגיש אחרת. חש את משק כנפי ההיסטוריה על פניי.

[רק לאחר ימים, בליל ה"סדר" בבית משפחת פטרסון, נודע לי כי במשך כל השנים היה חרם מצד יהודים על מגורים ביורק, ולא היו יהודים ביורק, והחרם הזה הוסר רק לפני כעשרים שנה! – וכן שהווארד פאסט נפטר ממש ימים אחדים לפני נסיעתנו ליורק. כאשר אורה ואהוד באים לכאן עם מדריך אנגליה של המישליין, אני קורא כי השם מגדל קליפורד בא לציין את זכרו של רוג'ר דה קליפורד, שנתפס בקרב על בורו-ברידג' ונתלה בשלשלאות מהמגדל הזה בשנת 1322. כלומר בעת התרחש המאורעות הקודמים, עדיין היה זה מגדל סתם והשם קליפורד טרם קורא עליו].

יורדים לתחנת אוטובוס-הסיורים לרגלי המגדל, עולים לקומה השנייה לאחר שמשלמים מחיר הנחה לקשיש עבור טיול של יום שלם, ושומעים רק את סוף דבריו של המדריך על מגדל קליפורד. לי חבל, כי רציתי לשמוע כיצד ומה הוא מספר.
האוטובוס יורד לאורך החומה, מימיננו, תוך שהמדריך מספר את תולדותיו של כל אחד משערי העיר הקדומים, וומגאט באר, מייקלגאט באר, ועוד, גם שערים "לא-היסטוריים" שנעשו למען המלכה ויקטוריה בביקורה בעיר או מהתקופה שמסילת-הברזל של הרכבת נכנסה לתוך חומת העיר, מצד מערב, מול תחנת הרכבת הקיימת עד היום.
כאשר הוא מגיע לתחנה הקרובה למינסטר, הקתדרלה, אנחנו יורדים מהאוטובוס וצועדים ברגל לעבר הכנסייה הגותית המרשימה הזו, שהיא אחת הגדולות באירופה, נבנתה לראשונה מעץ במאה השביעית לספירה, וזו הנוכחית היא הרביעית שנבנתה על אותו מקום ובנייתה נמשכה כמאתיים וחמישים שנה, ועד היום היא זקוקה להשקעות גדולות כדי שלא תתמוטט מחמת שקיעת הקרקע באחד מאגפיה.
האמת שאני כבר קצת עייף, מפהק, ללכת בראש מורם ולראות עשרות חלונות ענקיים מוארים בזכוכיות צבעוניות, ויטראג'ים, שחלקם מאוד אבסטרקטי והם מתקופות שונות ולכל אחד הסבר משלו וקבוצות של תיירים עומדות ושומעות. לבד מהמיבנה הסימטרי בתכלית של הכנסייה, בצורת צלב, ישנה הסתעפות מעניינת לאולם צדדי נפרד, הנקרא בשם Chapter House מן המאה השלוש-עשרה והוא עגול ומלא דמויות של אנשים ושל חיות מחיות שונות בפסלונים קטנים. והכול חרוט באבן באמנות ובסבלנות של דורות של אמנים. יש גם הרבה שלטי ציון על הקירות לנפטרים מפורסמים, וגם פינות זיכרון, כמו גם מצבות זיכרון בעיר עצמה, לחללי הגדודים של בני יורק ויורקשייר שנפלו במלחמת הבורים באפריקה בראשית המאה העשרים, ובשתי מלחמות העולם, ואפילו מוזכרים הנופלים באל-עלמיין, ויש גם ספר גדול ובו כתובים שמות כל החיילים שנהרגו בקרבות.

יוצאים מהמינסטר אל לב הסימטאות ההומות אדם ביום שבת בצהריים. עושה רושם שכמעט הכול מקומיים, לא תיירים. פוגשים שוק מורכב מדוכנים. מוסיקת רחוב. סניפים של רשתות גדלות כמו דבנהאם ומרקס אנד ספנסר, ושפע חנויות קטנות בעלות גוון היסטורי בבתים שחלקם עתיק מאוד, רואים את קורות העץ הצבועות גם כלפי חוץ. גרוני יבש ואפילו מנה גלידה שנייה (הראשונה נופלת למדרכה בגלל גביע פריך) לא מרווה אותי. אנחנו נכנסים למרקס אנד ספנסר ואני קונה בקבוק מיץ תפוזים וגם מוציא חמישים פאונד במזומן. זה נהוג כאן, אם אתה לא רוצה לסכן את כרטיס האשראי שלך בבנקומט. לקחנו איתנו לדרך תשעים פאונד במזומן, ולמרות שאנחנו משלמים גם בכרטיסי אשראי, הכסף הולך ונעלם. מנה גלידה של כדור וניל אחד עולה קרוב לפאונד וחצי, שנים עשר שקלים. אמנם, אולי גם בארץ זה לא יותר זול.

המסתורית קראה באחד המדריכים כי בית התה הנחשב ביותר ביורק הוא של Bettys – בֵּטִיס, הנמצא במרכז העיר. אנחנו מחליטים שכדי להשלים את החווייה של יורק, ראוי לשבת שם מאשר בסתם פאב או קפה. כפי שנאמר לנו על-ידי בעל-חנות, ששם קונה המסתורית ברווז-עץ לאוסף שלה, אצל בטיס צריך לעמוד בתור. ואכן אנחנו עומדים כעשרים דקות, מתבוננים בנעשה בקפה הגדול, שפתוח להצטלבות רחובות כך שכולם רואים את כולם. למעשה המרכז של בטיס, וכניראה גם תעשיית השוקולד והעוגות, הוא בהארוגט, ואולם בפירסום זוכה הסניף שנמצא בלב יורק.
סוף-סוף מפנות שתי גברות אנגליות, שסיימו את ה"הי טי" שלהן, שולחן ליד קיר הזכוכית הגדול הגובל ברחוב, ואנחנו מתיישבים. כבר צהריים אבל מחליטים רק על "הי טי", תה לשניים עם שלוש קומות של כריכים קטנים של שינקן, חמאה, ריבה לחמניות מתוקות ופרוסת עוגה. "איזה תה?" שואלת מלצרית מבוגרת, נחמדה, בעלת פני סוס חביבות שהן די נפוצות באנגליה, אולי בהשפעת קמילה פארקר ג'ונס, אהובתו של הנסיך צ'ארלס, שעבר בדיוק בימים אלה ניתוח שבר, ייתכן מפני שהתאמץ יותר מדי לרכוב עליה. לא לחינם הקדיש כניראה יונתן סוויפט האירי חלק שלם ב"מסעות גוליבר" שלו לארץ הסוסים, כי אכן אפשר למצוא באנגליה סוסים יפים יותר מנשים שדומות להם.
אני אוהב מאוד תערובת תה ארל גריי, אבל מאחר שיש תערובת מיוחדת של "תה בטיס", אנחנו מחליטים לקחת אותה, ואכן לא מתאכזבים. מקבלים מערכת עשוייה כסף של קומקום תה, כד מים רותחים להוספה, כד חלב, קוביות סוכר, ספלי חרסינה יפים ושלוש קומות של מגדל "הַי טי".
או שאני צמא מאוד, אבל סביר יותר להניח שהתה הוא שיוצא מן הכלל – חריף, מזכיר קצת את התה המרוכז והחריף שסוחרי איסטנבול ואנאטליה משקים בו כל מי שנכנס מרצונו או מתפתה לבוא לחנותם. אני לא מפסיק להוסיף מים ולשתות עוד ספל ועוד ספל ולגמוע את הטעם המריר, בלי חלב, רק עם קוביית הסוכר בפה. בקיצור, כמובן שביציאה אנחנו שואלים אם יש לקנות את התערובת הזו, ומקבלים קופסה של שמונים שקיות בשלושה וחצי פאונד, שלושים שקל לערך, לא זול, אבל בשובנו "הביתה" לאחוזת ירנטון אני שופת שתי שקיות בתיון והן לא נגמרות, עוד ועוד מים רותחים, והתה נותר חזק וטעים. מה יש לומר, קנייה טובה. אני כבר רואה את עצמי מזמין בדואר תערובת תה של בטיס. זה אפשרי. קיבלנו ברושורות. יש אפילו קורסים שלה לאפייה ולבישול, ויש מבחיר עצום של ביצי שוקולד לאיסתר, שזה מנהג אצלם כאן, הביצים, מכל הגדלים, החל מעשרה פאונד לביצת שוקולד מעוטרת בצורה אמנותית מאוד, אפרוחים, פרחים, בעיקר נרקיסים לבנים – ועד 125 פאונד לביצת ענק, משוקולד חלב או כהה-מריר, שגדולה כמו המחצית העליונה של הדוגמנית שמחזיקה בה בצילום. הביצה הזו שוקלת חמישה קילו, ואפשר להזמין אותה בדואר (הביצה, לא הדוגמנית) בטווח של עד מאה מיילים מהַארוֹגֵט. כל הביצים עבודת יד והן מוצגות לראווה בחנות שמשלימה את הכניסה לקפה בטיס.
מאחר שכבר צהריים מגיע גם הזמן שלי לרדת לבית-השימוש למטה (יש גם קומה שלימה למטה, אותו קפה בטיס ממש אבל גם קצת ניראה כמו פאב), בדרך כלל אני נצרך להטיל מימיי פעם על כל שלוש פעמים של המסתורית או של כל מטייל אחר בחברתנו. ובכן, בית-השימוש נקי ותרבותי מאוד (בבית-השימוש בנובוטל, בכניסה, פרושים מול משתנת הגברים שני הגיליונות הראשונים של העיתון קוסמופוליטן מאותו יום, כך שאתה יכול לרפרף על הכותרות תוך כדי הטלת מימיך, והמסתורית אומרת שאם יש למישהו בעיות בפרוסטטה והוא מתקשה בהשתנה, לפחות הוא מספיק לקרוא יותר בעיתון! – נוסח ראשון ב"אנחנו בירנטון 4": ואם יש לך בעיות בפרוסטטה ואתה מתקשה בהשתנה, לפחות אתה מספיק לקרוא יותר בעיתון!)

ואולם האטקרציה הנוגעת ללב במסדרון של בית שימוש הגברים בקומה התחתונה של קפה בטיס ביורק הן שלוש מראות ישנות וקצת סדוקות, שמשמשות עד היום לגברים תזכורת להסתדר ולהתכפתר בצאתם, ועל המראות – חמש מאות חתימות שרוטות בלבן על זכוכית – של טייסים בריטיים, קנדיים ואמריקאיים ששירתו בשדה-התעופה הצבאי ביורקשייר, ואשר לדברי ההסבר הנילווים לתצוגה הזו, מצאו בקומה התחתונה של בטיס מקום בילוי והרגשת בית בחופשותיהם הקצרות שבין גיחה לגיחה לאדמת גרמניה או מול מפציצי הלופטוואפה. יורק הופצצה פעמים אחדות במהלך המלחמה. לבד מהחתימות תלויים שם צילומים מאותה תקופה, וסמלים ומכתבים של הרא"פ, רויאל אייר פורס. וגם הסבר שחלק מהמוצגים המקוריים הועבר למוזיאון הצבא, ושמו במקומם רפליקות, אך לא הזיזו את המראות עצמן. הן שמורות להפליא ואיש לא מעלה בדעתו לפגום בהן או להוסיף עליהן את חריטתו כיום. יש גם תמונה של מכונית שעליה מתנוסס השם "בטיס" בביקור של חלוקת עוגות ושוקולד לחיילים בשדה. חתיכת היסטוריה מרגשת, כמו בסרטי המלחמה הבריטיים והאמריקאיים בשחור-לבן, שתיארו ותיעדו את טייסי הרא"פ, שעליהן אמר צ'רצ'יל בשעתו שמעולם לא היו רבים כל כך חייבים כל כך הרבה למעטים כל כך.

מסיימים את פרשת בטיס עם ההשתנוֹת, קופסת התה בשקית הנייר וברווז-העץ של המסתורית, וממשיכים בסיור. מגיעים למרכז מסחרי חדש-יחסית בקופרגאט, לא רחוק מקליפורד טאואר, הכול בתוך העיר המוקפת חומה. תור ארוך לפני מוזיאון הוויקינגים. מלא ילדים ובני-נוער, לא בשבילנו. מה עוד שכבר במוזיאון המדע והטבע בוואשינגטון למדתי שכמעט לא נשאר שום שריד ארכיאולוגי אמיתי מהוויקינגים. בסמוך יש עוד אתר מפורסם, בית פיירפקס, בית מהמאה השמונה עשרה בסגנון גיאורגיאני. שבעה פאונד לאיש כניסה. מחליטים לוותר. כבר ראינו מספיק רהיטים עתיקים בחיים, ומחר נבקר ביורק קאסל מיוזיאום, המוקדש לתיאור היסטורי של החיים ביורק במרוצת הדורות.

אני מתעקש לחזור לסיור המודרך באוטובוס, שאותו הפסקנו באמצע, כדי לשמוע פעם אחת את הכול. אוטובוס אחד, של החברה האדומה, השמיע תקליט וירדנו ממנו. עתה אנחנו מצליחים להשחיל מבט, ליד הכניסה למלון הילטון, בטאואר סטריט, גם למוזיאון צבאי קטן המוקדש לקורותיהם של שני הרגימנטים של יורק. דה רויאל דרגון גארדס והרגימנט היורקשיירי של הנסיך מוולס, במשך מאות שנים, ואם אינני טועה הוא מסתיים בקורותיהם במלחמת העולם הראשונה. שעת הסגירה כבר קרובה ולכן מניח לנו הממונה להציץ בלי תשלום רק לעבר חלקו העליון של המוזיאון.

עולים שוב לאוטובוס המודרך שצבעו ירוק, ושומעים מפי מדריכה את סיפור המעשה של יורק ושעריה וחומותיה פעם נוספת. מה שמעניין הוא שעכשיו עוברים ליד רחוב הנקרא עד היום Jewberry והוא לרגלי החומה, מחוצה לה, לצד מזרח, ומתברר שכאן עמד הרובע של היהודים, שאחרי מה שקרה ב-1190 לא שבו למרכזיותם ולתפארתם הקודמת ביורק, ולאחר זמן גם גורשו היהודים לגמרי מאנגליה.
אני משתדל להקשיב מה תאמר המדריכה בסוף הסיור על קליפורד טאואר. ובכן, היא מאריכה בסיפור הריבית, מדברת על כך שרק ליהודים היה מותר לקחת ריבית, כי הדת הנוצרית אסרה זאת על הנוצרים, וכיצד שקעו אצילי העיר בחובות כבדים ליהודים, מדברת על המוֹבּ, ההמון, האספסוף, שהתנפל על היהודים, ועל האש שגרמה למותם. אף לא מילה אחת על מסעי הצלב, שיש לי רושם שרוב האנשים הרגילים כאן לא שמעו עליהם, אף לא מילה על החלטתם של היוצאים למסע הצלב להתחיל את המלחמה, הפרעות, השוד והרצח ביהודים המקומיים, ועל כך שהיהודים נקטו בצעד של ייאוש ומתוך חוסר ברירה. הכול מסתכם בריבית הגבוהה ובהתנפלות האספסוף. דוד גרוסמן היה ודאי נהנה לשמוע את ההסבר הזה, הממעיט באשמתם של רוצחי יהודים וגם מבין למניעים שלהם. אני לא כל כך נהנה לשמוע, ולפני שאנחנו יורדים אני מעיר למדריכה שאנחנו מישראל ויש לנו יחס מיוחד לסיפור הזה. היא אומרת שבאמת הרגישה שהאנגלית שלנו מיוחדת. והיא עצמה משמשמת גם כרברנד אנגליקני, אבל לא נכנסנו לפרטים ולא הארכתי בדברים איתה כי לא ניראה לי שיש טעם בכך. לאמיתו של דבר, מרוב חזרות על הסיפור של קליפורד טאואר, כבר קצת קשה לי להפריד בדיוק מה היא אמרה – ששונה ממה שכתוב ונאמר במקומות אחרים.

חוזרים ברגל למלון, שוב תועים קצת. עייפים מאוד. אני בכל זאת יורד מיד לשחות ומצליח לשחות לבד איזו חצי שעה עד שבאה משפחה עם ילדים קטנים, ואני מסתלק מיד לאחר שהם גומרים להשתמש בתאי-ההלבשה, וקופצים למים.

אנחנו מחליטים שמספיק הלכנו היום, כשמונה שעות, ומוטב לנו לאכול במלון במקום לצאת שוב לעיר. למסעדה קוראים גארדן בראסרי, והתפריט אמור להיות צרפתי. בשמונה וחצי אנחנו יורדים, ויוצא שיושבים, כמו בבוקר, ליד קיר הזכוכית החיצוני, ואני – פניי מול הבריכה. ומה אני רואה? שעת הלוליטות הגיעה. גם השמנה הקטנה, גם שתיים אחרות, כהות שיער, ומי מופיעה בסוף? – האחות הגדולה בת הארבע-עשרה, הג'ינג'ית בהירת העור ובעלת הפנים היפות, בבגד-ים שני חלקים תכלת-אפור וחזה צעיר ובטן שטוחה, ויורדת למים ועולה, יורדת ועולה ורצה ומשתובבת בבריכה, נוטפת, השיער האדום שלה רטוב. מה יש לומר, גם לאכול מרק בצל צרפתי מעולה עם באגט פריך וחמאה בצד, גם לראות את הלוליטות משתעשעות – זה כבר כמעט כמו מה שמוחמד הבטיח לשאהידים בגן-עדן. במנה העיקרית אנחנו מתחלקים, צלי ברווז ברוטב תפוזים עם ירקות מאודים. לא רע אם כי פחות מצטיין מהמרק הכהה, שהיה מלא טעמים של יין, ציר בשר מרוכז, בצל, גבינה וטוסטים קטנים של באגט מצופה גבינה. המסתורית לקחה יין ואני כוס קולה גדולה עם קרח. למרות שקר בחוץ, אני צמא רוב הזמן. כבר תשע וחצי בערב ואת הבריכה סוגרים בעשר. פותחים בשבע בבוקר. אני שואל את עצמי מדוע היא לא באה קודם, הלוליטה הג'ינג'ית, כאשר אני שחיתי בבריכה?

מאחר שאין למסעדה קרום בתולים, סליחה, קרם בְּרוּלֶה (שרוף) ואפילו לא סורבֶּה, אנחנו מוותרים על המנה האחרונה. כל הארוחה עולה עם הטיפ פחות מעשרים וחמישה פאונד, שזה לא נורא, אם כי לקחנו רק מנה עיקרית גדולה אחת. אפילו הביאו למסתורית צלחת נוספת עם התוספות של הירקות המאודים, וניגשו כל פעם לשאול אם האוכל טעים לנו. כולם צרפתים צעירים דוברי אנגלית בסיסית.

הולכים לישון מוקדם. יום עמוס היה.

יכולתי להוסיף כאן שבלילה חלמתי שהג'ינג'ית קופצת ערומה לקערית מרק הבצל ואני מלקק ממנה את רצועות הבצלים המבושלות ביין ואת כתמי הגבינה הצהובה שדבקו בעורה הצח, וגם מנגב אותו בשערותיה האדמוניות ובפרוסות באגט פריך, אבל מה לעשות, הייתי כל-כך עייף שלא חלמתי זאת.

*

6.4.03. יום ראשון. קם בבוקר לשחייה אחרונה ומצליח לשחות כארבעים דקות עד שהמקום נכבש על ידי משפחות מרובות ילדים שאינם מותירים אפשרות לשחות.
ארוחת הבוקר זהה לזו של אתמול. כמה טוב להאמין שאתה כמו הגמל, אוכל ושותה עבור היום כולו.
עלינו לפנות את החדר בשתים-עשרה בצהריים ואנחנו מעדיפים לעשות זאת כבר עכשיו ולאכסן את התיקים והפלַיֵר בשמירת החפצים למטה.
במעלית למטה, ובמבואה, הג'ינג'ית הקטנה היפהפייה יורדת עם אימה ועם חפצים למכונית. גם אתמול בבוקר הם יצאו במכונית, והיום כניראה הם עוזבים. אני מעיף בה מבטים אחרונים של ערגה. היא מתאימה לתיאור אפרת האדמונית ברומאן ההיסטורי שלי שאני אמור לכתוב כאן, שתחילתו בפרקי "אפרת" – ומן הסתם שוב לא אראה אותה לעולם. המסתורית אומרת שאני לא נורמאלי והיא יודעת שכל הסיפור על הצורך שלי כסופר להתבונן בנערות הצעירות אינו אלא תירוץ של חרמן קשיש.
זהו. לא נראה אותה עוד.
יוצאים ברגל לבקר במוזיאון המיבצר של יורק. בחרנו יום טוב שאין בו לימודים. אתמול ראינו גדודים של ילדים באים אליו בביקורים מאורגנים. הכניסה לא יקרה, בייחוד לקשישים, פחות מכרטיס אחד לפיירפקס האוז, שבעה פאונד לשנינו. המסלול הוא אחד, מה שמקל מאוד על ההתמצאות. המוזיאון ממש יוצא מן הכלל. הוא החל נאסף במחצית הראשונה של המאה העשרים על ידי רופא מקומי שביקש מכל מטופליו ומן האיכרים בסביבה להביא לו כל חפץ או מכשיר ישן, בבית, בחקלאות ובמלאכה, כמו גם בכל מקצוע וחנות, כדי לשמר את העבר. האוסף שלו שימש בסיס למוזיאון, שנפתח בשנת 1938 ומאז התרחב והלך תוך שהוא תופס גם את החלק המערבי של המיבצר, ששימש עד לפני כמה עשרות שנים בתור בית-סוהר לפושעים, ובכתליו התגורר גם הפושע המפורסם דיק טורפין, שהוצא להורג בתלייה. באחד העיקולים של התצוגה, המראה תאי אסירים כפי שהיו, עם החריטות המקוריות בקירות, אתה משלשל 20 פני וצופה בתיבה קטנה מוארת שבה עומד כומר וקורא תפילה בפני הנידון לתלייה, ואז נפתחת הרצפה למטה, והנידון נופל ומפרקתו נשברת. שעשוע אנגלי. אפשר גם תמורת אותו סכום לראות מכונית כיבוי-אש נכנסת, וכבאי מוריד בסולם ילדה מבית-קומות שדירותיו בוערות. אבל קודם הוא מעלה אותה. אחרת הצעצוע לא פועל.
אנחנו כמעט ראשונים, ומה שניראה לנו מלמעלה כרחוב בעיירה מלפני כמאה וחמישים שנה, ריק לגמרי, כאילו סגור סטרילי, מתברר מאוחר יותר כחלק מנתיב הסיור שלנו. מתחילים בדירות ובחדרים מרוהטים בסגנון אדוארדי וויקטוריאני, ואחר כך זוהי חגיגה של תצוגת עבר כאשר כל הפריטים הם אמיתיים. קופסאות, כלי-עבודה, תרופות, וכמובן שרק הדגמות של פלסטיק כאשר מדובר בדברי אוכל ולהבדיל, של חרא. בתוך התצוגה הכללית יש תערוכה על תולדות הניקיון האנושי, ויש בה פירוט של בתי-שימוש מתקופות שונות כולל ציבורי החרא מפלסטיק, והיא מגיעה עד מכשירי כביסה שעוד היו נהוגים בילדותנו, ומכשיר המַנְגָל, שהיה מגהץ סדינים וציפות.
אנחנו מבלים כשעתיים ביורק קאסל מיוזיאום ואני יושב לשתות כוס קולה ענקית במזנון הצופה אל קליפורד טאואר, ורואה שיירה של אופנוענים מקצועיים, לבושים היטב בשחורים ורכובים על כלי-רכב נוצצים ומרשימים, נכנסת לעיגול הגדול שבחזית המוזיאון. כאשר אנחנו יוצאים, הקבוצה עומדת לחילוץ אברים ומתברר שלפי הגיל הם קבוצת אופנוענים של בית-אבות, כמעט חציים נשים, רובם בשערות שיבה, גברים מזוקנים ושמנים מאוד, הנשים ניראות יותר ספורטיביות, הגיל הממוצע הוא בערך כשלנו רק שבעינינו הם ניראים קשישים הרבה יותר. כאילו יצאו מסרט של הארי פוטר. לא להאמין כמה שעות הברקה עבר כל אופנוע. כמו עדר סוסים אצילים וגאוותניים, כך ניראות המכונות הללו.

חוזרים ברגל למלון, לאורך הנהר פוס שרוחבו כעשרה מטר, אני משתין בבית-השימוש עם ה"אינדיפנדנס" מהיום במסגרת העץ תחת זכוכית על הקיר ממש מולי. לוקחים את החפצים ויוצאים במונית לתחנת הרכבת ושם מאכסנים אותם, במחיר לא זול של ארבעה פאונד ליחידה.

יוצאים קלים יותר והולכים למוזיאון הרכבת המפורסם, נשיונל ריילווי מיוזיאום, הנמצא מאחורי תחנת הרכבת, לצד מערב. בלימן רוד. לימן, שפסלו מתנוסס בכיכר בדרך מהתחנה למוזיאון, היה שנים רבות ראש העיר יורק, במאה ה-19, והיה גם ממנהליה של חברת הרכבות ומבוניה של תחנת הרכבת המפוארת.
הכניסה למוזיאון הרכבת חופשית. מרשימים בעיקר הם כמובן הקטרים, שכמותם ראינו לפני שנים במוזיאון הרכבת המפורסם בלוצרן. קטרי ענק, כמו ממותות, יצורים מעולם אחר. קטרי קיטור עם דוודים ענקיים. ומה שעוד מרשים הן הרכבות המלכותיות של המלכה ויקטוריה ושל קינג ג'ורג' השישי ואשתו, ששימשה עד לפני שנים לא רבות גם את אליזבת, המלכה הנוכחית. ברכבת הזו הוא עבר מעיר לעיר בימי מלחמת העולם השנייה לעודד את אזרחי ארצו. בהתחשב בעובדה שסבו, הנסיך אלברט, היה גרמני, הרי זה ראוי לציון מכל בחינה שהיא. ואני עדיין זוכר כיצד בילדותי, בשנת 1946 לערך, חגגנו בבית הספר בצופית את יום הולדתו של קינג ג'ורג' השישי, בנו הצעיר של קינג ג'ורג' החמישי, שעל שמו נקראים הרחובות בירושלים ובתל-אביב (מעניין שבפתח-תקווה לא הרגישו צורך לתת שם של רחוב למלך שצבאו שיחרר אותה מעול התורכים, גם לא לגנרל אלנבי, אבל גם לא מצאו לנכון להקצות רחוב נפרד על שם יהודה ראב, חורש התלם הראשון, חופר הבאר הראשונה ושומרה הראשון של המושבה).
אני מצטלם עם המלכה ויקטוריה, שיושבת, לבושת שחורים, עשרות שנים היא התאבלה על מותו של הנסיך אלברט, ואני מושיט לה את ידי.
כמו כדי להרבות שמחה בין הרציפים, שמושכים עשרות משפחות עם ילדים, שנהנים לעלות על הקטרים ולהציץ בקרונות, עומדים שני ליצנים אנגליים בסגנון קרקסי כאשר כל נושאי הסקצ'ים שלהם לקוחים מעולם הנסיעות ברכבת. חבילה שלא הגיעה. איחור בלוח הזמנים, וכל מיני תרועות ונפילות בליווי רעש של מצילתיים, כאשר בעוד האחד מדבר, רץ השני לפאתי הרציף, ליד הקרון המשמש כתפאורה, ומחליף בגדיו לזהות אחרת, וחוזר חלילה. המסתורית נעשית חסרת סבלנות. לדעתה אני בולט מדי בשטח וההצגה הזו מתאימה לילדים ולמפגרים וממילא קשה לי להבין את רוב דבריהם. אני בכל זאת נהנה מעצם ההומור של מופע הרחוב הזה, שנעשה בכל לב. שני השחקנים נותנים את כל נפשם, כישרונם וכוחם במופע שלהם, שניראה בהחלט כמו סצינה עשוייה היטב בקומדיה של ריי קוני.
בלב הרציפים יש מסעדה נחמדה של אוכל עממי כמו מזנון של רכבת עם כיסאות ושולחנות בסגנון קצת עתיק. מאחר שהשעה כבר שתיים בצהריים, אנחנו שוכחים את ארוחת-הבוקר הענקית ומתיישבים לאכול כדי שנוכל להחזיק מעמד עד הערב. צלי הבשר שלהם כבר נגמר ואני לוקח סטייק חזיר שעבר גם בישול או אפייה ברוטב פטריות, שמנת ורצועות שינקן חריפות. סטייק מעולה ולא שמן, וטעים מאוד. התוספת, תפוחי אדמה קטנים וירקות מאודים. כוס קולה גדולה. המסתורית לוקחת תפוח אדמה גדול עם סלט קולסלו, כרוב, גזר ומיונז, אלא שכאן הוסיפו לו גם גבינה צהובה מגורדת והתוצאה טעימה מאוד.
קמים מהארוחה, תוך שזוכים במהלכה לאינטרמצו של הופעת המשפחה הוולגרית מהרכבת שלשום, פני הילד כבר פחות מחוטטות אבעבועות אבל עדיין הוא מתגרד כל הזמן ורוטן. למרבה המזל הם נעלמים די מהר כלעומת שבאו.
ביציאה מתברר לנו כי משמאל יש עוד אולם ענק של קטרים וקרונות ואנחנו מציצים גם בו. אפיהם של כחמישה-עשר קטרים מסוגים שונים מרוכזים בחצי קשת ואף יותר מכך, כמעט עיגול שלם, כאילו באו לפגישה מכל הכיוונים, והמראה מרהיב. המסתורית מצלמת אותי. תענוג של ילד. כאשר רואים את הקטרים האימתניים עם קרונות הפחם שלהם מאחור והמראה המלכותי מלפנים, מבינים מדוע רוב הילדים רצו פעם "להיות נהג קטר" לכשיגדלו. כיום קטרי הדיזל והקטרים החשמליים, המתמזגים עם הרכבת לתולעת אחת, אינם מעוררים שום כבוד או תשומת-לב.

ממשיכים לטייל לתוך חומת העיר ושמאלה, חוצים את הגשר על האוֹז, לעבר גני המוזיאון, מיוזיאון גארדנס, ולעבר המוזיאון של יורקשייר.
בבניין גדול ועתיק, דו-קומתי, במורד הגן, לא רחוק מהנהר. מתקיים יריד של עבודות-יד. הכניסה חמישים פני כולל כוס קפה או תה. נכנסים. אנשים מאוד סימפאטיים מוכרים מעשי רקמה וקרמיקה שיצרו בעצמם. המסתורית קונה אצבע לשים עליה טבעות, עבודת-יד, אצל אישה נחמדה שמייצרת את הכלים הללו. שיהיה גם למתנה בשובנו ארצה.
יוצאים, עוברים על פני קירות צד אחד של כנסייה עתיקה, חרבה, הכול מרבד של דשא ופרחים ועצים שחלקם כבר פורח. זוג צעיר עם ילד קטן בלונדי נהדר וכלב לבן יושבים בדשא בצל קיר הכנסייה הגבוה והחרב. הנהר ניראה למטה. המסתורית מצלמת. לא פלא שהאנגלים היו משוגעים לציורי נוף. קודם השקיעו עבודת גינון ענקית באילופו של הנוף כדי שגם במציאות ייראו כל גן וכל שדרה כיצירת אמנות חיה, ואחר כך גם ציירו את הנופים המשגעים שיצרו כאילו הם ה"טבע", כמין אמנות בתוך אמנות, שאתה מפיק ממנה הנאה בלתי-רגילה כמו גם כשאני יושב כבר כאן באחוזת ירנטון וכותב את הדברים האלה ומול חלוני הדשא, העצים, החומה והשערים, והכול מטופח ומסודר וסימטרי, וכבר הגיע קרוב לשיא הפריחה של האביב, וכאילו הטבע נעשה יפה יותר כאשר מכניסים אותו למידות הרמוניות ותואמות, ושם לעיתים הוא גם מתפרע. וגם כאשר הם מציירים את הטבע עצמו, כמו אצל קונסטבל, נידמה לך שאלוהים סידר אותו נחמד, רומנטי, פאסטורלי, ולעיתים גם מאיים, כמו בעננים ובסערות ביבשה ובים, אבל תמיד נעים לעין.
במוזיאון מתקיימת תערוכה על הוויקינגים אבל אנחנו כבר עייפים ולמען האמת הם לא כל כך מעניינים אותנו, ומאחר שיש לנו עוד זמן עד לרכבת, אנחנו חוצים את רחוב המוזיאון ונכנסים שוב לרחובות הקטנים של העיר שבתוך החומה. ולאן מגיעים? שוב לבטיס. הפעם המסתורית משתמשת רק בשירותים שלה, ואני בוחן בשבע עיניים את הביצים שלה, לאחר שאתמול בערב קראתי בעלון הצבעוני שנתנו לנו הכול על אודות הביצולוגיה שלה. הם מרשים לצלם והמסתורית מצלמת בתוך החנות אותי ואת הביצים של בטיס. גם כן חווייה, של עכו"ם. במקום מצות ודגי קרפ לפסח, ביצי שוקולד לאיסתר. אפילו במרקס אנד ספנסר באוקספורד, שם אנחנו מבקרים למוחרת, אין זכר למזון יהודי כשר או של פסח, והכול בסימן האיסתר וביציו או ביצותיו.

ועדיין נישאר לנו זמן עד לרכבת, שעוברת את יורק ויוצאת בחמש עשרים ושמונה. מאחר שהמסתורית רצתה, מתחילת הביקור, "לטייל על החומה", אנחנו חוזרים במיוזיאום סטריט על הגשר הציורי, שהעמדות המבוצרות בשני קצותיו הפכו לחנויות קטנות, ומגיעים למקום של עלייה לחומה, הצופה לעבר תחנת הרכבת ופסלו של לימן. כל זמן שיש מעקה, העלייה בסדר, ואפילו עוברים גבוה מעל הכביש למטה, אבל כאשר מגיעים למסלול שבו שמאלה אין כלום, ורק מימין קיר החומה העליון לגעת בו, אפילו ללא מעקה ברזל פנימי, המסתורית ממצה את חוויית "אני רוצה לעשות טיול על החומות" ומבקשת לרדת לאחר שעשתה צילומים אחדים ואני מחזיק בה שלא תסתחרר, לדבריה, ותיפול. אנחנו נזכרים בסיפור על ורדה ויגאל אלחנני, כאשר טיילו על הקרחון בניו-זילנד, ויגאל התבדח ואמר שחשש להחזיק בידה של ורדה כדי שאם תחליק ותיפול, לא יאשימו אותו שעשה זאת בכוונה!
יורדים בזהירות, לאחר שמיצינו כל כך הרבה משכיות יורק במשך היומיים-נטו שהיו לנו בעיר המקסימה, לוקחים את החפצים מהשמירה, ועוד יושבים קרוב לשעה לחכות ל"בתולה" –Virgin של חמש עשרים ושמונה, העוברת את יורק בדרך לאוקספורד. זה מאוד מעניין לשבת ברציף ולהסתכל על תנועת הנוסעים הערה. כל הזמן באים ויוצאים. הרבה נוער עם תרמילים גדולים. הרבה מעשנים, בעיקר מעשנות, בעיקר בחורות. ותופעה נוספת, דמוגראפית – אף לא אישה אחת בהריון! שמתי לב לכך לפני שעה קלה, כאשר עמדנו ברחוב שבתוך החומה – שהנה עוברת בחורה צעירה ונאה למדיי, וביטנה הולכת לפניה! ולא הבנתי מדוע ההריון מושך את תשומת ליבי עד שעלה פתאום בדעתי שזוהי האישה ההרה הראשונה שאני רואה ברחוב אנגלי מאז בואנו לכאן לפני יותר מחודש ימים! – וזאת באביב, תקופה יפה ללידות!
כאשר רואים, בייחוד בלונדון, לא בפריפרייה, את הכמות הגדולה של הערבים ושל הפאקיסטאנים, הבנגלדשים וגם ההודים, את כיתות בתי-הספר הצועדות ברחוב ובמוזיאונים והן צבעוניות-למחצה ואפילו יותר, את המגישים והמגישות הרבים בטלוויזייה, שכמעט מחציתם שחומי-עור, אזיי מתברר שאנגליה עומדת בפני בעייה דמוגראפית אולי פחות קשה מאשר ישראל, מאחר שהמיעוטים שלה אינם חותרים תחתיה אלא מבקשים להשתלב בתרבות ובחברה, אבל אופייה של האנגליוּת ילך וישתנה, אם לא כבר השתנה. לא לחינם העבירו בימים אלה חוק שמאפשר לשלול נתינות בריטית ממי שמטיף נגד המדינה ופועל נגדה, ומיד הפעילו אותו על מטיף מוסלמי קיצוני קנאי ידוע בלונדון. אצלנו חוק כזה אולי קיים אולי לא, קשה לדעת, כי רוב החוקים שלנו אינם מקויימים כלל, אבל אילו ניסו לגרש מטיף ישראלי-ערבי מאלה, הקוראים בטלוויזיה שלנו להשמדת ישראל, היתה קמה צעקה נוראה שישראל חדלה להיות דמוקראטיה, ודוד גרוסמן היה ודאי כותב על כך מאמר נהדר ב"הארץ" ומשווה בו את שרון לקאליגולה!

חרף דאגותיה של המסתורית, הרכבת באה בזמן, מתברר אפילו כי למרות שהמקומות שלנו, המסומנים, לא היו יחד, כי נאמר לנו שהכול תפוס, הרי בקרון עצמו המקומות לא היו שמורים וכך ישבנו יחד, גבנו לנסיעה, בבירמינגהם התהפכנו והלאה כבר ישבנו כשפנינו לכיוון הנסיעה, ישנתי קצת בדרך, נעשה חשוך וכבר לא היה הרבה מה לראות, ובתשע ועשרים לערך הגענו לתחנת הרכבת של אוקספורד, צעדנו ברגל עם התיקים עד למקום האיסוף של המיניבוס של המרכז, מול מוזיאון האשמוליאן, ובעשר ורבע כבר היינו במיניבוס בדרך חזרה ל"ביתנו" כאן באחוזת ירנטון.

היום התקיימה תחרות הסירות השנתית בין אוקספורד לקמברידג'. ברדיו מודיעים שאוקספורד ניצחה. קיבלנו חוזר לפני שבועיים שבו הציעו לבלות את היום על ספינה עם ארוחת צהריים תמורת כמה עשרות פאונד ולתמוך בקבוצה המסורתית שלנו. כמובן שגם אלמלא הנסיעה ליורק לא היינו עושים זאת. היום גם היה אמור להתקיים בלונדון הדו-שיח בין סופרים ישראליים לפלשתינאים, שאני סירבתי לקחת בו חלק מפני שהעניין ניראה לי מראש חסר תקווה, וחלק ממכונת התעמולה הפלשתינית, שזוכה כאן לאהדת האקטיביסטים המוסלמים ורודפי השלום אנשי השמאל האנגליים. להתווכח איתם זה כמו עם קומוניסט בשעתו (רבים מהם אכן השתייכו למסגרות מפלגתיות שמאליות קיצוניות), או כמו עם פאנאט דתי שלנו (אלא אם כן אתה מבין את אנשי החמאס והיית נוהג כמותם תחת הכיבוש, כמו שהבין אותם הסופר החשוב שלנו, שהִרצה כאן לאחרונה בשבוע הספר היהודי בלונדון).

אני שופת מיד במים רותחים שתי שקיות תה מתוך השמונים שבקופסה של בטיס, עם סוכר חום, בלי חלב, תה חזק וחריף שגורם לי, בהתקף של סנוביזם בריטי, לשכוח את הארל גריי ששתיתי שנים רבות, ולטעום מחדש את חוויית הימים שעשינו, שני קשישים יהודים – ביורק 2003.
סוף