או

ספר האופטימיות

תל-אביב, 2000-1982

[לא הופיע מעולם בספר מודפס]

פרק שמיני

תעלולי דינה מקרית-שמונה. נאום שר האוצר

עגנון איש-גולדה שקלגרופר על

נפלאות העצלפלציה. סוד האנרגיה של המטאטבוט.

"תגיד לי, רני," שלף אבבטן מכיס מכנסיו הזרוקים על הדשא שני דפים מקומטים, "מה דעתך על הסיפור ששלחה לי קוראה בשם רותי?"

דינה השובבה

לביתי באה ילדה מקרית-שמונה בגלל הקטיושות. שמה דינה. משהגיעה אלי דינה האבתי אותה אהבה עזה אפילו שהיתה שובבה. אך יום אחד עבר תעלולה גבול. בלילה כאבה אוזנה של דינה מאוד והיא התאוננה בפני הוריי, הוריי לקחו אותה למגן-דוד-אדום שם אביהו לה טיפות מיוחדות. למחרת נסענו לבריכה. אימי אמרה לדינה שלא תיכנס מפני שאוזנה כואבת. דינה אמרה שהיא בכלל לא רוצה ללבוש בגד-ים. הלכנו לבריכה ושם התחילה דינה לבקש להיכנס למים. אז נתנו לה לשבת ולהסתכל בבריכה אך דינה קמה ממקום מושבה ונכנסה לבריכה עם בגדים. אימי כעסה עליה נורא אך לא אמרה כלום. דינה כבר חזרה לקרית-שמונה אך את תעלולה זה השאירה לי למזכרת, ועובדה – אני זוכרת אותו היום, אם לא הייתי זוכרת לא הייתי כותבת ת'סיפור. אני חושבת שאחרי שנפלו על תל-אביב הסקאדים, לא יביאו עוד פעם אלי את דינה השובבה.

רני היה גאה על כך שהסופר אבבטן מתייעץ איתו, ואמר: "הסיפור ככה-ככה אם רק יתקנו בו שגיאות כתיב ב'האבתי' ו'אביהו'. אבל מדוע צריך להדפיס סיפורים ומכתבים של 'קוראינו כותבים'? המדורים האלה משעממים. אני מעדיף מדור מחשבים או מדע וטכניקה או חיי יעל בר-זוהר או אורלי בן-גרטי או מירי בוהדנה או מיכל ינאי או – "

"גם לי נמאס לפעמים 'קוראינו כותבים'," אמר אבבטן ומבט של עצב עלה בעיניו הכחולות המימיות, "אבל הסיפור ייכנס. אני מוכרח לתת לפחות סיפור אחד מכל קורא, כי הכתבנים הם הקוראים הכי נאמנים. אם יחדלו לקוות ששמם יודפס, יפסיקו לקנות את 'המוסף התרבותי של ידיעות עצלתיים'!"

"מה אתה מסביר לי ומדבר איתי כמו עם גדול?" התמרמר רני כששמע את הדברים האלה, ודמעות חנקו בגרונו. "מה מעניין אותי אם יקראו את העיתון שלך או לא? קר לי. מתחיל להיות מאוחר. נמאס לי להיות אורח-כבוד. אתה חושב שתענוג גדול לשבת איתך יחף על הדשא הלח, בלי בגדים? לראות את הביצים השעירות שלך שמתנודדות כמו שק?! באמת נמאס לי. אני עייף. ילד זה לא חבר של סופר. ובחורף לא אוכלים גלידה וגם לא מתרחצים בבריכה פתוחה. אני רוצה כבר הביתה! לשבת מול הטלוויזיה ולשחק במחשב שלי, הביתה, הביתה – "

"בסדר!" נבהל אבבטן. "מה נעלבת פתאום? בוא נתלבש ונלך!"

אך רני רעד כולו ובכה ללא מעצור.

הפסקה

אפשר לנחש מדוע?

הוא פחד מנדודים המציץ?

לא.

בחד (סליחה, פחד) פגלל הקור, ושהוא ערום?

לא ולא.

מפני שהתגעגע הביתה, לאבא ולאימא?

לא ולא ולא.

פחד מפני המוות?

לא לא לא ולא, הרי רני כבר אמר שהוא לא ימות לעולם.

אתן רמז: הסיפור של רותי.

כן, רני מקנא. הוא שלח כבר שלושה סיפורים קצרים בלי שום שגיאת כתיב, מוקלדים במחשב, ולא פירסמו אותם, ואפילו לא ענו לו תשובה קצרה במדור 'לקוראינו'. איך אפשר לא להתרגז? שדווקא רותי תזכה שידפיסו את הסיפור שלה, כך סתם, למרות שיש בו שגיאות-כתיב! אז איך אפשר שלא לבכות ועוד כשאתה יושב ערום על הדשא בחורף ליד הבריכה הוורודה המצופה גלידה, בארץ עצלתיים, ובמקום אימא ואבא, יושב על ידך הסופר השמן אבבטן בן-עצל ופירורים של לחמנייה לו על הבטן!

המשך הסיפור האמיתי

לא רק רני רעד. כי הנה חלפו על פניהם בנקישת סנדלי-עקבים על המרצפת ובנדנודי-ירכיים שלוש יפהפיות-עצלתיים: אנבל ציצקי-תוחעס הדוגמנית הבלונדינית עם כלבה הקטן, קארין תוחעסצוצקי הפסנתרנית הג'ינג'ית עם כלבה הקטן, וניבה צביטותצקי הזמרת שחורת-השיער עם כלבה הקטן, שלושתן גם הן רועדות-כחולות מקור, והעור היפה והשמנמן שלהן נעשה חידודים-חידודים כעור-אווז, ורק לכלבים שלהן לא קר.

רק אבבטן לא חש בקור. הוא אפילו התלוצץ עם הגברות: "משתזפים, מה?"

לבסוף קם אבבטן והתלבש, וכמוהו נהג גם רני, שבלע דמעותיו. מצב-רוחו השתפר כאשר ביציאה מאולם-הכניסה הנהדר של הבריכה, הופיע לקראתם אדון עגנון איש-גולדה שקלגרופר, מנהל סניף בל"ע, בנק לאומי עצלתיים, ומגיש לו מתנה –

כרטיס חינמוגנטי שאפשר להוציא באמצעותו כמה עצלים שרוצים מהעצלתומט!

"מעתה," אמר לרני מר עגנון איש-גולדה שקלגרופר, "לא תצטרך לעבוד כי הבנק עובד בשבילך ועל חשבונך. תרצה כסף, תוציא מהעצלתומט כמה עצלים שאתה צריך, אבל אני ממליץ שתשקיע אותם במניות המצופים והגלידות, שגואה עכשיו פלאים בגלל שאישרו לנו מענק וניל ואבקת-חלב מארצות-הברית, או בהנפקת הפאקאקט סטארט-אפ פיוצ'ר או בתוכנית חיסכון להשכלה או בקופת-הגמל פ"פ אלפיים חמישים, פישויי פריצה, סליחה, פיצויי פרישה ללקוחות מנמנמים עד שנת אלפיים חמישים."

"תודה רבה," ענה רני. "אם יש הפתעות ומחלקים מתנות ופרסים, בטח שכדאי להשקיע. גם אימא אומרת כך לאבא. כל שבוע היא משקיעה בכרטיסי הגרלה."

"אדוני הצעיר, אתה נמצא בארץ העצלפלציה, שהיא הכלכלה הנכונה ביותר מכל ארצות-תבל! אנחנו מענישים מי שעובד ומפנקים מי שמשקיע!"

ובהעניקו לרני את תעודת ההשתתפות בתוכנית "יד לקשיש אלפיים וחמישים", נשק עגנון איש-גולדה שקלגרופר את מצחו של רני ואמר:

"אנשי עצלתיים היו הראשונים בעולם שנוכחו לדעת כי הכסף הולך ונעשה כה חסר-ערך עד שאין טעם לעבוד עבורו. כך הגענו למצב הנהדר של עצלפלציה, שהיא האינפלאציה של עצלי עצלתיים. כך אנחנו מטיבים עם העם! בלי כפייה, בלי פרוטקציה! כל אזרח רשאי לעשות מה שהוא רוצה! בתוך עשר שנים תהיה עבודתו היחידה של כל אזרח עצלתיים, אזרח חופשי, אזרח זקוף וגא – לפקח על מחשבים שיעבדו בשבילו. אנחנו ננצל את סוד האנרגיה של המטאטבוט של ידידתנו הדגולה, ידידת-אמת, הדימוקראטית, הגדולה, למרות שיש בינינו חילוקי-דיעות מדי פעם – נשיאת נסיכות-הקסם מרת צ'ירי פחה. מיטב מדענינו יחקרו ויגלו את הסוד העשוי לחולל מהפכה בעולם ולהחליף את מנועי-הסילון! אצלנו לא ישתרכו תורים ארוכים ליד תחנות הדלק כל פעם שמודיעים על עליית המחיר של חבית נפט גולמי! אבל, אחיי ואחיותיי, אצלנו איש לא יקבל שכר על תגליתו. אנחנו ניתקנו את הקשר בין עבודה לכסף. ראשונים בעולם עשינו זאת! בכבוד נהגנו! כבני-חורין! ואין שינאה, ואין מלחמת-אחים, והעצלים זורמים ברחובותינו כמים בחורף, כעלי-שלכת בסתיו! לכן שלום, שלום וכל טוב לך אדוני הצעיר רני, המשקיע בחוכמה בתוכנית 'יד לקשיש אלפיים וחמישים', ושלום לידידי הוותיק, הפוסר באבא עצל, המחנך את ילדינו על העקרונות שכסף עושים מכסף, עצלות היא תענוג, ועבודה נוצרה רק לטיפשים ולרשעים!"

רני ניגש עם אבבטן להוציא מהעצלתומט עצלים בכרטיס החינמוגנטי. שלושה ילדים עמדו ליד העצלתומט וציירו אותו. הם אמרו בנימוס:

"שלום הסופר אבבטן. המורה תמי קורקבני שלחה אותנו לצייר עצלתומט עם זין."

אבבטן הסמיק ומשום-מה שם מיד יד על מפשעתו.

"כפי שהסביר לך מר גרופץ שקולר," אמר אבבטן לרני בלי הנד עפעף, בצאתם לשדרות עצלתיים.

"מדוע אתה קורא לו גרופץ?"

"הוא לא נורמאלי. הוא זקוק לאישפוז. כשהיה ילד, מורה הורידה לו את התחתונים והרביצה על התוסיק לעיני הכיתה ומאז הוא זקוק כל כמה ימים לסטירות חזקות על התוסיק שלו, בייחוד לפני פיחות, שאז גם קושרים לו את הידיים, אחרת הוא לא נהנה מהחיים."

"אז איך מרשים לו להיות מנהל בנק?"

"רק מנהל בנק? הוא שר האוצר וסגן שר החינוך שלנו, הוא הממונה על תורת הממון."

"ומה זה – עגנון איש-גולדה?"

"נותנים לו שם חדש כל פעם שיוצאים עצלים חדשים בכסף נייר. לפני עשר שנים היה שמו הרצל איש-רוטשילד. אז כפי שהסביר לך מר גרופץ שקולר, הסוד של דודה צ'ירי הוא תקוות הכלכלה של עצלתיים. אם נצליח לייצר אצלנו את המטאטא-טיס שלה, שגרופץ קורא לו מטאטבוט, כמו מחשב-רובוט, נוכל להתחרות עם כל חברות-התעופה בעולם, ולייצא את המטאטבוטים לכל ארצות תבל. תאר לך – כל משפחה מחזיקה, במקום שתי מכוניות במוסך או מטוס פרטי בשדה-התעופה הקרוב או ספינת-טיול במרינה – רק שניים-שלושה מטאטבוטים במרפסת האחורית של המיטבח, ואם רוצים לקפוץ לבקר את הדוד באמריקה, או את השלג בחרמון, או את מזנון הקציצות הספוגות-שמן בצומת-אחים, או את מסעדת הדגים על חוף אילת – "

"אבל, לא יותר פשוט לבקש מדודה צ'ירי שתגלה איך היא מפעילה את המטאטא, ומה סוד הדלק הצפרדעו-שמיימי?"

"בטח ניסינו! אבל הכוח של נסיכת-הקסם צ'ירי נובע מהיותה קוסמת. ברגע שהיא רוצה לעשות משהו טוב, לגלות לנו את נוסחת-הפלא, היא חדלה להיות קוסמת ושוכחת מיד את סוד האנרגיה. לכן יושבים מיטב מדעני עצלתיים שלוש שעות כל יום, עם הפסקת קפה עם קצפת של שעה באמצע, ומתאמצים לגלות את סוד-האנרגיה הצפרדעו-שמיימי שמפעיל את המטאטבוט! כדי שלא ישתרכו תורים ארוכים של בעלי מכוניות כל פעם שמודיעים על עליית מחירה של חבית הנפט הגולמי וזה," הנמיך אבבטן קולו לכדי לחישה, "הסוד הכמוס ביותר של ארץ עצלתיים, פרוייקט משותף עם ארצות-הברית, חשוב מפרוייקט טילי החץ המשופר, מיליארדים עצלים מושקעים בו. רק לך אני מגלה, רני, הישבע לי, בתור אורח-כבוד, בכל היקר והקדוש לך, כי מה שאגלה לך עתה לא תספר לאיש – גם אליי פנו המדענים. הם מנסים לגלות את סוד האנרגיה בעזרת לחשים, השבעות, קמיעות, קסמים וכפשים (זאת אומרת – כשפים). פנו אפילו לבאבא-בובה ולבאבא-ברוך ולבאבא-מחלוף, שאומרים שיודעים את הסוד של לעשות יש מאין וממלאים ממנו בקבוקים. וביקשו ממני, סופר ידוע שעליו, דרך הבטן, כתב המבקר ד"ר דודו בנזומניא שהוא, אני – 'סופר בעל משקל רב, רבמג במילים, פרס ישראל קטן עליו' – שאעזור בגילוי מילות הקסם של הנוסחה הסודית של דודה צ'ירי, מילים שמפעילות את... אוה," שב והגביר אבבטן קולו בשמחה, "הנה הגענו סוף-סוף למחבתו של אפרם קונסטנטין חביתותצקי!"

"סליחה, רבמג?" שאל רני.

"קוס-ם!"

המשך יבוא