שלא התפרסם

יופי של "שהידה"

גם אני קראתי בשעתו את השיר "שהידה" של אגי משעול במוסף הספרותי של "הארץ", שעל אודותיו המשוררת אומרת, בראיון של נרי ליבנה עימה ("מוסף הארץ", 8.8.2003), שטילפנו בעקבותיו קוראים ואמרו שיבטלו את המנוי על העיתון.

דומני כי משוררת, שמסוגלת להוציא מתחת ידיה, "מטעם התודעה האנושית," כדבריה, שיר כה ציני, וולגארי, מתחסד ומעיד אולי על עיוורון מוסרי ועל שאפתנות נטולת עידון – משוררת כמוה ראוייה לא רק לכתבת-שער ב"מוסף הארץ" (המכתיר אותה כ"משוררת החשובה והפופולארית ביותר בישראל") – אלא ראוי היה לה לקבל פרסים גם מחוץ לישראל מידי אותם אלה שרק דמעת ילד פלשתינאי נחשבת בעיניהם, ואילו דם היהודים הפקר.

מגונה בעיניי התופעה שיוצרים הרואים עצמם "דור שני לשואה" מביעים, בציינם עובדה ביוגראפית זו, "הבנה" רבה במיוחד לסבל הפלשתינאי. הבנה זו מתקבלת יפה מאוד בחוגים מסויימים בישראל, ובמיוחד בחוץ-לארץ, במקומות רוויי-מוסריות כמו גרמניה. הוריה של אגי [אגנס] משעול הם פליטי שואה מהונגריה. דומני כי הרבה הונגרים אנטישמיים בהווה ובעבר, מאלה שעזרו בהשמדת יהודי הונגריה, היו שמחים לקרוא את "שהידה" שלה ודומיו, שירים שמטהרים אותם בהציגם בעקיפין את הישראלים כנאצים.

אלה המנסים להימלט ממצבנו הקיומי במזרח התיכון באמצעות האשמת עצמנו עד למדרגות שיטיון שכאלה, טועים. הערבים אינם מטה זעמו של אלוהים, כבימי הנביאים. האמת הקשה היא שאין קשר בין מעשינו הטובים והרעים לבין התנגדות ערבים לעצם קיומנו כאן.

מצד שני, גם אילו היינו המדינה המושחתת ביותר בעולם (ואנחנו רחוקים מרחק שנות-אור מכך), עדיין אין איש ואין מדינה בעולם שיש להם זכות לבקר אותנו מנקודת-מבט של עליונות מוסרית.

אני יכול להבטיח לאגי משעול שאם בני-עמה של ה"שהידה" גיבורת השיר שלה, אותה מחבלת-מתפוצצת מירושלים, היו כובשים אותנו – הם לא היו נוהגים בנו אפילו כפי שנהגו בנות-הברית בגרמניה הנאצית. הם היו נוהגים בנו כפי שמתאר פרנץ ורפל את גורל הארמנים ברומאן "ארבעים הימים של מוסא דאג".

אהוד בן עזר

תל אביב

הערה: ה"שאהידה" שעליה מקוננת המשוררת העברית היא הצעירה המוסלמית-פלסטינית איאת אל-אחרס, ממחנה הפליטים דהישה, שפוצצה עצמה לדעת במרכול בקריית-יובל בירושלים במרס 2002.