מתוך היומן
15.7.03. יום שלישי. לרמי דיצני היקר שלום רב, תודה על ספרך "ארץ זבה" ששלחת לי, ואשר הייתי עד מתמשך לחיבוטים שלך סביב הספר ולא מהצד התוכני אלא האקו"מי, וטוב שהכול הסתדר על הצד היותר טוב, גם מבחינת הפרס וגם מבחינת הוצאתו לאור של ספר השירים, שיצא לאור בצורה יפה ומאירת עיניים.
קשה לי יותר לדבר איתך על תוכנו של הספר, שניכר כבר בשמו, ארץ זבה, זבת דם, פצע וכאב, לעומת המקור התנ"כי, ארץ זבת, זבת חלב ודבש, והיא אותה ארץ. והתאריך הפותח את מיבחר השירים, 1982, הוא תקופתה של מלחמת לבנון, ואין לטעות בשירים שפותחים באותה תקופה כי הם מתכוונים למלחמה ההיא, בעיקר דומני בשער הראשון, "התערבות נמהרת".
ואני אגיד לך מה הקושי. אתה משורר מושחז, אירוני, פוצע ומכאיב. יש בשיריך לעיתים הד תוכחה של נביא, אבל דווקא משום ההקשר ההיסטורי הברור של השירים, והכתובת שאליה הם מופנים – אנחנו, ישראל, צה"ל, עם ישראל – נוצר קושי, לפחות אצל קורא כמוני, שמבחינה היסטורית יותר ויותר משוכנע, בייחוד מאז פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה בספטמבר 2000, במה שכתבתי כבר בשנת 1968 ושעל כך היה לי כל השנים ויכוח עם א.ב. יהושע, והוא שלדעתי אין קשר בין מעשינו הטובים והרעים לבין שנאת הערבים כלפינו והדחייה הטוטאלית שלהם את קיומנו באזור.
וכך, כשאתה מכוון את התותח המצפוני והאירוני המושחז שלך אלינו-עצמנו – במלחמת לבנון, וכשאתה מציג טמטום צבאי דורסני ישראלי מול חוכמה יהודית עתיקה גלותית (תגיד לי איפה היא הצליחה, בשואה?) – אזיי נוצר בכל שיר לעצמו רושם חזק של תוכחה, של ביאליק וירמיהו גם יחד, אבל הקורא בן עזר, אחרי שהבין היטב את השיר, ונהנה מהברק שלו, החותך בכאב ופוצע בבשר החי, אומר לעצמו: אז מה? אז אנחנו הננו הגרועים מכל גוי ומגיע רק לנו שירי קינה ותוכחה על מעשינו הנפשעים והמיותרים מפי המשורר דיצני, ואילו הם, הערבים, שרק תן להם הזדמנות והם מחסלים אותנו כולנו, הם הצדיקים? הם רק מעין חלל ריק שבתוכו פועלת מתוך קפריזה נפשעת הרשעות הישראלית שלנו, שמרבית הפאתוס של שיריך, הנהדרים כשלעצמם, מופנה כלפיה?
אני כתבתי ופירסמתי לפני יותר משלושים שנה רומאן בשם "לא לגיבורים המלחמה", שיצא לאור מחדש לפני כשנתיים, וכולו עומד בסימן המחאה הזו כלפי עצמנו, שהגיבור אינו רוצה ללכת ליהרג במילואים (לבסוף הוא מתאבד במילואים) מפני שהציונות שהבטיחה לנו כביכול שקט, איכזבה, ואנחנו חיים על חרבנו. טבעי וקל להפעיל את הכעס על ההורים, על הקרובים, על הצבא והמדינה שלך, אבל מה לעשות אם המצב האובייקטיבי הוא כזה שללא כוח צבאי, מכוער ככל שיהיה, לא היינו מתקיימים כאן אפילו שבוע אחד?
יש אצלך לא רק תוכחה אלא גם נחמה, אבל גם היא מושחזת ואירונית ובעצם מבשרת חורבן. אז מה, אם יעלו את כולנו על האוניות, ונחיה במערב אחרי נפילת ישראל, ונחיה חיים מערביים בתכלית ולא על חרבנו הנפשעת במזרח התיכון, זה פיתרון? זו נחמה?
לכן קשה לי עם השירים שלך, שהם יפים מאוד, חזקים מאוד, ברורים בתכלית, בלי קשקושים ועירפולים, ומבחינה אסתטית הם מצויינים, וקולך נשמע והוא ייחודי מאוד, וברור לי שהאירוניה שלך מתכוונת לכך שצריך שהמצב יהיה אחר, ושיהיה שקט ושלום בישראל כמו במערב אירופה ולא נצטרך לחזור לגלות המתוקה, ששמה שרפו את בני עמנו לפני רק קצת יותר מיובל שנים, אבל מה לעשות והמציאות המזרח-תיכונית היא מחורבנת, לעולם לא יהיה כאן שלום, תמיד ישנאו אותנו בגלל שאנחנו אחרים מהם ולא בגלל מה שאנחנו עושים, ואם אתה כותב שירה פוליטית, ושירתך אכן פוליטית, אתה צריך להתמודד גם עם זה. עם האין ברירה. עם כך שאנחנו הננו האנדרדוג האמיתי בסיפור.
אחרת, שרון הוא פושע מלחמה, ויעסר ערפאת צדיק בדורותיו, ואתה יכול להצטרף לאנתולוגיה בהמשכים שבועיִים של בני ציפר וחצר משורריו ב"תרבות וספרות", שכואב להם על כל ילד פלשתיני שנהרג אפילו יותר משכואב למחמוד דרוויש, כי דרוויש ישמח להקריב את הילד כדי לסלק אותנו מהארץ. ואני לא חושב שזה כבוד גדול להיות דומה לשיריהם של יצחק לאור, אהרון שבתאי (שאת שירי הזימה שלו אני אוהב, והפורנוגראפיה נמצאת אצלו רק בשיריו הפוליטיים), אגי משעול, ואחרים, שלדעתי מַזְנִים את השירה העברית בחד-צדדיות הצבועה שלהם, לפיה תמיד הפלשתיני הוא הקורבן הצודק ואנחנו הקלגס האכזר והמשחית, ובכך הם כמובן לא שונים מדוד גרוסמן וסופרים אחרים שלנו, שככל שהם משמיצים יותר את ישראל ומבינים את הטרור נגדנו, כן כבודם גדל בארץ ובעולם, ובייחוד באירופה. שהרי יש לנו גם סופרות אחדות, דור שני לשואה, שכותבות שהן מבינות את הפלשתינאים משום שהוריהן סבלו מהנאצים, ואין כנעימות האלה ערבות לאוזני הגרמנים.
אני לא יודע אם היית רוצה שמכתב שכזה יתפרסם כעיקרה של רשימת תגובה לספר השירים שלך, אבל זה מה שיש לי לומר, ומתוך הערכה גדולה מאוד לשירה שלך, שתתפוס ללא ספק פרק בתולדות השירה העברית.
שלך בידידות,
אהוד

המשורר רמי דיצני 1950-2012, נפטר בגיל 62. ספר שיריו "ארץ זבה", שירים 1982-2000 הופיע בהוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, בשנת 2003.