1. מה נשתנה, ומדוע
11 בנובמבר 2003. אני נמצא בהקלדת היומן שבכתב-יד מתקופת 1969, כלומר 34 שנים לאחר התרחשותם, וזאת ובתחילת השנה הרביעית לאינתיפאדת אל-אקצה, שפרצה בשלהי ספטמבר 2000. בשלוש השנים האחרונות השתנתה מאוד הערכתי לגבי האפשרות להגיע להסדר של שלום עם הפלשתינאים, נתתי לכך ביטוי פובליציסטי וגם ספרותי – בפרק הסיום של "ספר הגעגועים", שהוא עיבוד מחודש לספרי "לשוט בקליפת אבטיח" (1987).
מה נשתנה, ומדוע?
א. בגיל 67, משוחרר משירות במילואים מאז מלאו לי 55 שנים (ואפילו מחזיק ברישיון אקדח פרטי לצורך הגנה עצמית ונסיעות להרצאות במקומות מרוחקים) – אני יכול לבחון את יחסינו עם הערבים מנקודת מבט יותר אובייקטיבית מאשר יכול בחור צעיר בן 33 (כפי שהייתי אני בשנת 1969) שעלול לקבל כל יום צו-קריאה למילואים. מה עוד שכיום, בשנת 2003, מדובר בדרך-כלל בשירות מילואים פעיל מול טרור פלשתינאי רצחני, שירות יותר מסוכן מן האימונים, הקשים אמנם, שאליהם זומנתי אז.
ב. ברומאן "אנשי סדום", קארל הגרמני, הנאצי-לשעבר, מבקש לכפר – בעוד צבי, ה"צבר", מסרב לחוש רגשי-אשמה על מות חייל שלו באשמתו. והמסר המובלע, או האזהרה – שגדל כאן דור עברי, "כנעני", מנוּער מהמוסר שאיפיין יהודים ויהדות (מוסר שעליו שומר טוב יותר דווקא הרופא היהודי-האמריקאי, דניאל) – דור שעלול לדמות לדור הגרמני הצעיר שגידלו הנאצים.
ואולם בינתיים חלו לא מעט שינויים היסטוריים ואידיאולוגיים. מוסר יהודי לא נחשב עוד למוסר של חלשים, של קורבנות, אלא מזוהה בישראל עם מוסר יהודי תוקפני ולאומני של "גוש אמונים" ודומיו. ואילו דור הגיבורים של צבי, של ה"צברים", נתון מאז אוקטובר 2000 וספטמבר 2001 במלחמת הישרדות של ישראל כמדינה יהודית מול רוב מוסלמי-ערבי-פלשתינאי, החפץ להשמידה, ופועל בגלוי נגד מיעוטים יהודיים בגולה. צבי קרוב כיום יותר לצד הקורבן מאשר לצד החוטא היהיר, ועם זאת הוא אזרח במדינת ישראל שחיה עדיין על חרבה ואשר אחרת אין לה קיום.
ג. דבר דומה אמור לגבי פוליק ב"לא לגיבורים המלחמה". הוא אמנם מבטא גם את מצבי בתקופה המתמשכת של כתיבת הספר, את הצרות שלי עם המילואים, אבל הניתוח ההיסטורי שלו פחות תקף עכשיו. פוליק תוקף בעיקר את ההנהגה הישראלית, שהביאה אותנו למצב של גטו מזויין במזרח התיכון, הנהגה שלא עמדה בהבטחה להגשמת החלום הציוני של חיים נורמאליים, חיים של שלום, מבלי שנהיה שנואים על כל שכנינו.
אבל מאז שיברון הסכם אוסלו, ופרוץ האינתיפאדה של ספטמבר-אוקטובר 2000, ברור, לפחות לי, שאי-אפשר לבוא בהאשמות רק על ההנהגה הישראלית, כאילו בגללה אין שלום, ובגללה אנשים משרתים בתור חיילי מילואים במשך שנים רבות – אלא שאובייקטיבית אין קשר בין מעשינו ה"טובים" וה"רעים" לבין שנאת הערבים כלפינו ואי-השלמתם עם נוכחותנו במזרח-התיכון. דברים אלה כתבתי כבר בסיום מסתי "פורצים ונצורים" (1968), אבל רק במהלך האינתיפאדה האחרונה הגעתי למסקנה שאין סיכוי לשלום.
"לא לגיבורים המלחמה" (1971) יצא לאור במהדורה חדשה בשנת 2000, "אנשי סדום" (1968) יצא לאור במהדורה מחודשת בשנת 2001. כשם שאיש לא הבין ולא התייחס ברצינות למסרים שלהם בתקופת צאתם לאור, כך גם לא היתה שום התייחסות אליהם כאשר יצאו לאור במהדורות החדשות. חוץ ממני איש לא הרגיש בשוני הרב שבין עמדותיי בשני הרומאנים לבין הערכת המצב שלי כיום, שבאה לביטוי בעיקר בפובליציסטיקה שלי בשלוש השנים האחרונות. אשריי, סופר לא-חשוב אני! – איש חוץ ממני אינו מכיר את כלל יצירתי.

2. קל יותר להכחידנו
5 בינואר 2004. יום שני. עלה בדעתי רעיון: הסיבה האמיתית לדרישה של מדינות העולם ובייחוד מערב-אירופה מישראל שתתנהג ברמה מוסרית הרבה יותר גבוהה מכל מדינה אחרת – אינה ההערכה הגבוהה ל"עם הנבחר" ולמוסר היהודי אלא התקווה הכמוסה או הגלוייה שאם נהיה יותר מוסריים [למשל, נוותר על האופציה הגרעינית או על חיסול הטרור או נחזור לגבולות 67' יחד עם זכות השיבה לפלסטינים] – נהיה יותר חלשים, ולאויבינו יהיה קל יותר להכחיד אותנו מעל פני האדמה.

3. סבי יהודה ראב והטמפלר קארל הֶפֶר
25 בינואר 2004. יום ראשון. מייסדי המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, פתח-תקווה, בשנת 1878, הושפעו מאוד מהצלחתן של מושבות הטמפלרים: רפאים בירושלים ושרונה ליד יפו.
בשנת 1917, כאשר איכרי פתח-תקווה עמדו בסכנת גירוש צפונה, בעוד המושבה תחת שלטון התורכים, בני-בריתם של הגרמנים, וכאשר החזית עִם הצבא הבריטי מתקרבת מדרום, הבטיח האיכר הטמפלרי קארל הֶפֶר מווילהלמה (כיום בני עטרות) לדאוג לפרדסו ולביתו של סבי יהודה ראב (בן עזר).
לאחר חודשים אחדים כבשו הבריטים את וילהלמה והגלו את הטמפלרים למצרים, ואז קארל הפר ביקש מסבי יהודה לשמור על ביתו ולעבד את אדמותיו – וכך היה עד שובם של הטמפלרים ממצרים בחסדו של הנציב העליון הבריטי הראשון הרברט סמואל.
בשנת 1933, כאשר הגיעו לאוזניו של קארל הפר החדשות על עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, הטריח את עצמו בעגלה מווילהלמה לפתח-תקווה, עלה לבית ידידו הוותיק יהודה והכריז: "הֵר יוּדָה, באתי להביע לפניך את מחאתי על עלייתו של היטלר לשלטון! אני רוצה שתדע שאינני שותף לדיעותיו, וכי אני מתנגד לו בכל ליבי!"

4. פילוסופים יהודים צרפתיים
18 במרס 2004. יום חמישי. פילוסופים יהודים צרפתיים מעוררים בי בדרך כלל רתיעה מסויימת. קודם כל, רובם אינם ממש פילוסופים.
לווינס הוא במידה רבה אפיגון של בובר, שגם הוא לא היה מקורי ביותר בתור פילוסוף.
דרידה הוא בדיחה שמתאימה לשיחות ליל שישי של גברות עבריות ששמו מצלצל בפיהן מצויין.
ברנאר אנרי-לוי הוא כוכב-טלוויזיה יפה ונרקיסטי, וגם טריבון עיתונאי שהתפרסם בהגנה על המיעוטים הנכונים בעיני הקהילייה האינטלקטואלית של מחנה השלום; אנרי-לוי לא היה אוהב גדול של ישראל, עד שהחלה האנטישמיות הצרפתית טופחת על פניו, ואז התעורר לנושא גם בספרו הדוקומנטארי על העיתונאי האמריקאי היהודי דניאל פרל, שנרצח בפאקיסטן. אמנם, המסקנות האופרטיביות שלו בספר מפוקפקות. אם איני טועה הוא רואה את לוב ותימן כמדינות מסוכנות יותר מעיראק ואפגניסטן, מבחינת האיום של טרור גרעיני.
בכתבה "מה מזכירים פסי הרכבת?" – בגיליון "גלריה" של "הארץ" מהיום, מספר גואל פינטו על סרט "דוקומנטארי" של ישראלי-לשעבר אייל סיוון, שנעשה במשותף עם פלשתינאי שחי בבלגיה ומלמד בניו-יורק, מישל חלייפי שמו – סרט המשווה את הגבול של תוכנית האו"ם ב-1947 ואת "קו התפר", מבחינת היחס לערבים – למחנות ההשמדה ליהודים בשואה.
והנה עוד פילוסוף (איזו נחת, כל כך הרבה פילוסופים!) יהודי-צרפתי, אלן פינקלקראוט, גם הוא אישיות רדיופונית, נחלץ לתאר את הישראלי-לשעבר האנטי-ציוני אייל סיוון – כ"אנטישמי יהודי", ונתבע על הוצאת דיבה.
אבל, מספר בשמו גואל פינטו, התנגדותו של פינקלקראוט ל"דרך 181" (זה שם הסרט) אינה מעידה על תמיכה במדיניות ישראל בשטחים. "גם אני נגד מדיניותו של אריאל שרון וגם אני נגד בניית החומה," אומר פינקלקראוט, "אבל לקרוא לזה 'נאציזם' זה אבסורד. רק תדמיין שני במאים – ישראלי ופלשתינאי, שני אנשים כמו סרי נוסייבה ודויד גרוסמן – יוצאים למסע, ש[אליו] יצאו סיון וחלייפי. האם נדמה למישהו שגרוסמן או עמוס עוז היו מסתירים את הזוועות שישראל אחראית עליהם? לא. זה היה סרט של שני פטריוטים שמציגים את הזוועות הישראליות, אבל היה בזה אמת. אמת כואבת. אבל אמת."
אכן, מעשה לוליינות פילוסופי יהודי-צרפתי מבריק. פינקלקראוט אינו מאשים אותנו, חס ושלום, בנאציזם, אלא רק ב"אמת כואבת" של "זוועות ישראליות" שעליהן יכולים "להעיד" סופרים כגרוסמן ועוז! (וכנראה הוא יודע מה הוא אומר).
מר פינקלקראוט הנכבד, אתה ויהודֵי "מה יפית" שכמותך אינכם מגינים על ישראל ועל יהודי צרפת מפני האנטישמיות. אתם עוזרים להביא אותה עליהם ועלינו!