או
ספר האופטימיות

תל-אביב, 2000-1982
[לא הופיע מעולם בספר מודפס]

פרק תשיעי

בפונדק "החרדל המחבק" ופגישה עם אפרֵם קונסטנטין חביתותצקי.
מכון הי-טק עצלתיים קום, מש"ע, גן חתונות עצלתיים
ואגודת מגרמי עצמות.

חביתותצקי, הבעלים של פונדק הנקניקיות והבירה "החרדל המחבק", יצא לקבל את פני אבבטן בקול תרועה אדירה שנשמעה כפקק הנחלץ מבקבוק יין תוסס. אפרם קונסטנטין חביתותצקי היה איש גבוה ורזה מאוד, ופניו נראו אף הם כפקק שנחלץ מבקבוק, והם חרוט הפוך, צר למטה ורחב למעלה. לראשו כובע-טבחים לבן ונפוח, ומזגו מזג מוזג תוסס ועליז.
"בֶּבֶּה," הניח כפו על כתפו של אבבטן, ממעכה קצת בחיבה, "איך היתה הגלידה בבריכה היום? לא התאמצת יותר מדי? שמעתי שעומדים לסגור את העיתון שלך!"
"אפרם! אתה יודע שאני לא אוהב את ההתחכמויות האלה. ובייחוד שאני נמצא כאן עם אורח-הכבוד, חבר צעיר ומוכשר מאוד."
"בבה, רוצים לסגור את העיתון שלך מפני שאתה מסרב לפרסם בו מודעות המעודדות את הקוראים הצעירים להתחיל לשתות בירה מגיל צעיר!"
"אפרם, על כך אבא שלי היה נוהג לומר – דבר שכזה אסור להגיד אפילו בצחוק – "
"בבה, אני נשבע לך בשלושים מטר נקניקיות שזוהי האמת לאמיתה!"
"באמת מתחשק לי לאכול נקניקיה בלחמנייה עם חרדל," אמר רני, שריח המאפה הטרי והנקניקיות החמות בקע והגיע אליו מהמיטבח של הפונדק.
"בכבוד, בכבוד רב!" התכופף אליו אפרם חביתותצקי הגבוה, ושולי כובע-הטבחים הנפוח ריפרפו רגע על שיער ראשו של רני. "היכנסו בבקשה אל פונדקי הצנוע. שמו הראשון היה 'מחלבת הנקניקייה הצוחקת' אך בלחץ החוגים הדתיים בישראל הוכרחתי לשנותו לפונדק 'החרדל המחבק' כדי שגם התיירים הישראליים יוכלו לאכול בו."
מעל לפתח אכן מתנוסס שלט פלואורסצנטי "החרדל המחבק" באותיות דמויות נקניקיות זוהרות בצבעי אדום-נקניקייתי על רקע צהוב-חרדלי. בפונדק פנימה ישבו סביב שולחנות-עץ כבדים תושבי עצלתיים והיטיבו ליבם כשהם בוצעים באגטים ארוכים ופריכים ותוקעים לתוכם נקניקיות מחובקות בשכבות חרדל עבות, מקנחים בכוסות בירה מקציפות ושרים:

"ה-ב-ט-לה היא כל ח-יי-נו
מכל ע-בו-ד-אה ת-צי-ל-נו!
יא חלילי יא ע-צ-לי
יא חלילי יא ע-צ-לי – "

על הקיר התנוססו תעודות ממוסגרות שהעידו באותיות שחורות על רקע זהב-לחמנייתי אדום-נקניקייתי וצהוב-חרדלי – כי אפרם קונסטנטין חביתותצקי זכה בפרס ראשון בתחרות ממלאי-הנקניקיות בווינה ובפרס שני בתחרות אופי הבאגט ביום "חג הלחם" בארבעה-עשר במאי בפאריס. היתה מודבקת גם כתבה מהמוסף התרבותי של "ידיעות עצלתיים" ובה תיאור החג.

חג הלחם בפאריס

זכור נא, כשתבוא פעם לפאריס בארבעה-עשר במאי שכור לך חדר ברחוב ז'ורז' קיבייה ליד גן החיות, בית מיספר שלושים ושניים, קומה שנייה, ומשם טייל לך לכיכר שלרגלי ההוטל דה-ויל, הוא ארמון העירייה של פאריס שעל גדת הסינה, וככה לא תחמיץ את "חג הלחם".
בבואנו לשם היתה הכיכר מלאה אוהלים לבנים שבהם חילקו חינם פרוסות קטנות של לחם, באגטים ומיני מאפה אחרים, עוגיות ופיצות. הדוכנים באוהלים היו ערוכים לפי מדינות: אנגליה, אירלנד, פורטוגל, הולנד, לוקסמבורג, רוסיה, ספרד, איטליה, בלגיה, עצלתיים ועוד, ודגליהן מתנוססים ממעל. ישראל לא השתתפה מטעמי כשרות וכישרון.
באוהל הענק המרכזי ניצבו תנורי האפייה הגדולים והיו בו עמדות-לישה רבות ומקומחות מול הקהל. הילדים הורשו להיכנס פנימה, לחבוש כובעי אופים לבנים-גבוהים ולעזור לאופים בלישה תחת הדרכתם.
במרכז עבודות הלישה, שימון התבניות בחמאה, הכנת עוגיות בצק שמרים קלועות בקשר עגול, ואפיית בצקי כל המסורות השונות של הביתנים הלאומיים – נמצאה במה מוגבהת שעליה התנהלה הצגה חיה של משלחות האופים, מדינה אחר מדינה. היו אלה אנשים רציניים שמקצועיותם מהולה בהומור, בייחוד האופים הצרפתיים כבדי הגוף והגיל שניראו כחבורת רופאים מדופלמים.
כל קבוצת אופים לאומית, כו-לם בכובעי אפייה לבנים גבוהים – הביאה עימה לבמה המוגבהת דוגמאות טריות שאפתה מלחמים וממיני מאפה אחרים, שאופיינים לארצה. בזו אחר זו עלו משלחות פורטוגל, רוסיה ואיטליה. המומחה הצרפתי בחן בבקיאות כל כיכר לחם שהעבירו לו. חתך אותה לשניים באמצע. לא בצע אלא ממש חתך בסכין. הרים את המחצית, הריח. חזר וסגר את כיכר הלחם – מחצית אל מחצית. ושוב הרים מחצית והפעם לא סתם הריח אלא לחץ עליה כאילו כדי להריח את הריח היוצא מתוך הנקבוביות שבתוך המאפה, את אוויר התסיסה שהיה כלוא בלחם לאחר האפייה. ורק לאחר שסיים את הבחינות האלה, בצע כזית מן הלחם, טעם והעביר גם לטועמים האחרים ובהם גם נשיא מיסדר האופים הצרפתי שגם ניהל את הטקס. הכל נעשה בשיא הרצינות. שהרי הלחם הוא יסוד מזונו של האדם. רק תרבויות פרימיטיביות מזלזלות בו ומתייחסות אליו כאל המובן מאליו. המבינוּת בלחם, והתחרות באפיית הלחם, אינן פחות מסובכות מאלו של תעשיית היין או הגבינות. וניראה אפילו שבלחם קשה יותר לאחז עיניים ולרמות.
כאשר עלתה משלחת עצלתיים בחלוקים ובכובעים של אפייה בוורוד-בהיר בראשותו של אפרם קונסטנטין חביתותצקי החלו היהודים בקהל לשיר את הימנון ארץ עצלתיים (שמתאים לכל אזרח ללא הבדל דת, גזע ומין) –

תחזקנה ידי כל אחינו המאוננים
על עפרות ארצנו באשר הן שם
אל תיפול רוחכם, עליזים מתרוממים
שכם על שכם לעזרת העם!

– ואחדים הפליצו מרוב התרגשות וטשולנט. ג'ו גולדנברג, בעל המסעדה וחנות הדליקטסים היהודית הגדולה בפאריס בפינת רחוב רוסייה מיספר 7 – "דליקעטעסן סטור לאנץ' פור קליינע אור גרויסע פרעסער", 01-48872016, מטרו סן-פול – עשה ברכת "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" ואפרֵם שלנו, גבוה מכו-לם, בכובע וחלוק לבנים, זר באגטים זהוב טרי תקוע תחת זרועו...

מכאן והלאה מישהו התיז גוש חרדל על הכתבה שעל הקיר, כניראה מקינאה, ולא היה אפשר לקרוא את המשכה.

ליד הדלפק ניצב סיר גדול כדוד והוא רותח ומעלה אדים. חיה צ'ופצ'יק, סגניתו של אפרם קונסטנטין, שלתה מתוכו מדי פעם מחרוזת נקניקיות מהבילות וגזרה ביניהן במספריים גדולות לפי הזמנת הלקוח: "חצי מטר! מטר! מטר וחצי!"
בדלפק עצמו היה כמובן ברז לבירה וכוסות זכוכית גבוהות, ומאחור שורת אצטבות ובה ניצבו צפופים עשרות לחמים צרפתיים טריים, זהובים-שחמחמים וארוכים מאוד, וכמו מבקשים להיבצע ולהיחרק בפריכותם בפה של כל סועד וסובא. וכדאי גם להזכיר את כד החרדל הגדול, שממנו הסועדים מילאו קנקנים ויצקו על נקניקיותיהם.
שפע והמולה ועל הכל ניצחה חיה צ'ופצ'יק בתרווד, במספריים ובברז הבירה, ואפרם קונסטנטין חביתותצקי פיזר בדיחות והתרוצץ הלוך-וחזור מאורחי הפונדק אל המאפייה שבחדר האחורי, והביא משם מדי פעם צרור באגטים טריים מלוא זרועותיו.
כאשר חיה צ'ופצ'יק היתה צריכה לומר לאפרם קונסטנטין – "אל תבלבל לי בראש!" – היא אמרה: "אל תבלבל לי בצ'ופצ'יק!"
"ניקח ארבעה מטר נקניקיות וארבעה באגטים, אך לא נישאר לשבת כי הערב יש לי הרצאה ואנחנו ממהרים הביתה, וגם ליליסימה כבר מחכה והיא מאוד עצבנית בזמן האחרון, את יודעת..." התנצל אבבטן.
"אפרם קונסטנטין יצטער מאוד, בֶּבֶּה," אמרה צ'ופצ'יק בקולה הצרוד-קמעה והחד-גוני. עיניה היו עצובות תמיד בגלל מחלת ילדות שמשכה את זוויותיהן כלפי מטה, אך בטבעה היתה בחורה עליזה מאוד. "כשהוא רואה אותך, הוא נזכר בבדיחות המוצלחות ביותר!"
"לא צריך להגזים!" אמר אבבטן, "ותפסיקי לקרוא לי גם את בבה!" ובאותו רגע ממש ניגש אליהם אפרם קונסטנטין עם הלחמים.
"הכול בסדר, רני?" שאל ועיין בהזמנה, ומיד בצע למענם, לכל אורכו, את הבאגט הראשון, וטמן בו מטר נקניקיות מחובקות בחרדל.
"אולי אפשר לקבל גם חמאה?" שאל רני. "אני לא רגיל לאכול לחמנייה בלי חמאה."
"חמאה?!" הרים אפרם קונסטנטין את קולו, "חמאה עם בשר?! אצלנו הכל כשר! הלא אם יהיה כתוב בספר שכותבת הסופרת אפרוחה ברנר על ארץ עצלתיים," אפרם מרח חמאה בפנים הפריך של הבאגט העומד לקלוט לחיקו את הנקניקייה, "כי בפונדק 'החרדל המחבק' מגישים נקניקיות בחמאה – לא ימליץ משרד-החינוך הישראלי על הספר ולא יקנו אותו לתלמידים בבתי-הספר! "
"מה?" נחרד אבבטן. "מי כותב על עצלתיים? – מי זאת אפרוחה ברנר? – זאת שכותבת שירים גסים לילדים?"
"בבה," אמר אפרם קונסטנטין חביתוצקי, "מה אתה דואג? הלא את העיתון שלך ממילא מחרימים בישראל בגלל התמונה של אנבל ציצקי-תוחעס מפתה ילדים קטנים לשתות בירה!"
"שקר! שקר!" התרתח אבבטן ושפמו החום קצר רעד, "הבירה היתה שחורה! בריאה! גם נשים הרות שותות אותה כדי שתלדנה ילדים בריאים!"
"זאת היתה לבנה! בבה!"
"שחורה!"
"לבנה! בבה!"
"שחורה!"
"הי!" קם בחור שזוף בעל זרועות שריריות שעליהן כתובות-קעקע בדמות עוגן ובחורה ערומה שחצייה התחתון דג, "תפסיקו להעליב את החברה שלי! או.קי?"
הבחורה שישבה לצידו שתתה בירה ומיצמצה בעיניה מיצמוץ עצבני.
"מה אתם, מורעלים?" ירק הבחור לרצפה.
"סליחה," הוציא אבבטן פנקס ועיפרון, "מה התכוונת במילה מורעלים?"
"אם לא תסתום את הַפֶּה-זָבֶה שלך אוריד לך סטירת-לחי על החרצוף..."
"טוב, טוב, בוא נלך!" נבהל אבבטן ורצה למשוך אחריו את רני החוצה, אך רני – נעלם!
"...המפוצלח שלך!" המשיך לצעוק אחריו הבריון המקועקע, "יא חתיכת שׁוֹמֶן-טוּז שכמוך! איך אתה לא מתבייש להיות שמן כל-כך?"
איפה רני?
"הצורה שלך עלבון לכל מה שהולך על שניים ומשתין מקדימה!"
"שתיים..."
"שניים! – סתום ת'פֶּה-זָבֶה! – שחורה תקרא לאימא שלך, לכוס אימא שלך ולכוס אם-אם-אם-אמכ!"

הפסקה

אתם כבר מנחשים. רני שוב הלך לשירותים, פתח את הדלת, ומה הוא ראה? – חושך! חושך-שבחושך כמו הפסקת חשמל –
ומי ניצב מאחורי הדלת? –
בכומתה שחורה כשולי קדרה?
כשולי קדירה, מהפיח. רני ידע שבמקור הכומתה כחולה!
נדודים –
אלא מי?
והוא שחור כולו, גם הפיג'אמה, ולא משיזוף אלא מהחושך שבתוכו עמד, והזיעה הסריחה ממנו כה חזק עד שהיה לה ריח של שמרים.
"שלום רני. באתי להציל אותך מארץ עצלתיים. העצלתוחים יאכילו אותך נקניקיות עד שתיחנק. העצלתוחים ישכנעו אותך ללכת עירום עד שכל אחד יצחק ממך ברחוב ויחשוב שאתה משוגע, ומטומטם גם! מי שהעצלתוחים עוקצים אותו, מי שנדבק בחיידק העצלות שלהם – נעשה חולה במחלת הבטלנות ולא יהיה מסוגל לעבוד לעולם חוץ מאשר בלהפריד נקניקיות במספריים, ובסוף יישאר בלי כסף, גם!"
"מה רע בללכת ערום? מה רע בגלידה? – 'ויהיו שניהם ערומים, האדם ואישתו, ולא יתבוששו,' – זה פסוק נהדר מן התורה, גם הסופר אבבטן חושב כך!"
"אל תזכיר לי את הנאד הנפוח הזה!" צעק נדודים השחור, העטוף לילה. "את השק המפוטם הזה! את אלוף המעיים המהלכים על שתיים! את השמנפוצקלה המאוהב-בעצמו! את בעל הקורקבן הגדול כישבן! את בעל הנחיריים שתחילתם בקרביים! את סופר הנירדמים הזה, את מרדים הסופרים הזה, את הלהטוטן השמן הבולע נקניקיות במחרוזת כמו בקרקס, אותו, את אפרם קונסטנטין חביתותצקי, ואת הגברת חיה צ'ופצ'יק – "
"מה?"
"לפוצץ! לפוצץ!"
"מה אתה צועק כל כך, נדודים? אולי אתה סתם מקנא?"
"במי?"
"בעצלתנים."
"בעצלתוחים? אני? מה פתאום?"
"אולי מפני שאתה סובל מנדודי-שינה?"
"אני?!" הרים נדודים קול איום ונורא, "אורח-כבוד מפורצץ שכמוך! איך אתה מעיז לומר זאת, עליי, וכבר פעם שנייה!" והוא שלח יד להפליק לרני סטירה חזקה, אך רני לא טיפש, הוא מיהר לסגור מול פניו את דלת חדר-השירותים בטריקה אדירה –
ובבת-אחת נעלם החושך, ועימו נדודים. ונעשה אור. אור גדול.

המשך הסיפור האמיתי

"אל תרגיז אותו, בבה!" אמר אפרם, "הוא האלוף שלנו!"
"אלוף מה?" התרגז אבבטן.
"הנקניקיות, בבה. אוכל שניים-וחצי מטר בלי גרפץ אחד!"
"וגם אני קראתי על כך בספר הנפלא 'המישמנאים והמירזנאים'," אמר רני, שחזר בינתיים אך לא גילה דבר ממה שראו עיניו בשירותים. "יש בספר תמונות נהדרות, באחת מהן תחרות בין שני מישמנאים, אחד מכל צד – מי יסיים ראשון לבלוע מחרוזת של נקניקיות!"
"מי כבר כתב ספר כזה? אפרוחה ברנר?" אמר בביטול אבבטן אבל שפמו רעד בעצבנות.
"כתב אותו הסופר הצרפתי המפורסם אנדרה מורואה!" אמר רני.
הם היו עתה בדרכם החוצה, חזרה לשדרות עצלתיים שהשתקף בהן אור בין-הערביים.
אבבטן התעלם מההערה האחרונה של רני, בצע כעשרה סנטימטר באגט ולעס בכעס, כאילו האכילה מקצרת את הדרך, ולפתע עצר.
"אדוני הסופר, מדוע אנחנו עומדים?"
"אתה לא רואה? אני צריך לגרד את הביצים!" התנועע באי-נוחות אבבטן מצד אל צד.
"ומה הבניין שם מצד ימין?" הצביע רני לעבר בניין נמוך ומוצק שחלונותיו הרחבים נאטמו בווילונות כבדים. רק שלוש אותיות ענק זוהרות בוורוד התנוססו על גגו:

– הט"ע –

"זהו מכון הי-טק-עצלתיים קוֹם, מקור ההכנסה העיקרי שלנו אחרי שערות-הסוכר – וזאת במחשבה-לעתיד של שלטונות עצלתיים, שחוץ מבעיות שנת שמיטה – יום אחד כבר גם לא יהיו לנו די פועלים לאסוף את שערות-הסוכר ונצטרך להפסיק לעבד את המטעים כמו שוויתרו בישראל על הפרדסים כענף ייצוא מיספר אחד.
"בעבודת שעה עד שעתיים ביום של כל עצלתן מוכשר, גם כשהוא שוכב על מיטתו ועוסק במחשבות, מכון הי-טק עצלתיים קום מפרנס בכבוד את ארץ עצלתיים על כל עצלתניה ועצלתניותיה. בשעת סכנה המכון נכנס עמוק לאדמה ומוגן מכל פיגוע או פיצוץ – כימי, ביולוגי וגרעיני."
"מה המכון שם מצד שמאל, איפה שהדלת פתוחה?" הצביע רני לעבר חלון-ראווה גדול ומואר ומעלה אדים שעל זגוגיתו זהרו רק שלוש אותיות שובבות בוורוד:

– מש"ע –

"זהו מכון מריטת שיער עצלתיים בהנהלת הנאטורופילית המפורסמת הרצגובינה," אמר אבבטן בהתקרבם לחלון-הראווה, "הנה כתוב: 'גברת הרצגובינה אנטונסקו, מורטת שיער, גם מיפשעה ואורך התחלתי של הפין, ונערות ליטוף ומריטה בהזמנה.' אתה רואה?"
"אני רואה אותה עובדת שם בפנים בתוך אדים," אמר רני. "מישהו רזה שוכב לה על הברכיים והתחת שלו ערום..." התחיל לצחוק.
"ששש... זהו מעצב-האופנה ציצי חביתותצקי, אחיו של אפרם קונסטנטין חביתותצקי, הבעלים של פונדק הנקניקיות והבירה 'החרדל המחבק'. הגברת אנטונסקו מדללת לו בפינצטה את השערות בתחת. בוא נתקרב כי הדלת פתוחה ונוכל לראותה במריטה. לשמוע אותה מדברת יותר מעניין מכל הספרות העברית החדישה גם יחד."
"...אני מזועזעת מהרגלי ההיגיינה שלכם, הישראלים," עלה מהאדים קולה של הרצגובינה השמנמנה, "אתם לא מנקים טוב! אין לכם בידה כמו אצלנו בעצלתיים?!" – "אוי!" צרח הנמרט – "צריך לנקות את פי הטבעת, אדוני! לא חשבת על זה, אה? למה אתה רוחץ שיניים ולא רוחץ את זה? בגלל שבפה יש שיניים?" – "אוי!" – "אלוהים, למה אתה צריך שהסוף של המעיים שלך יהיה מלוכלך?! ואם מישהו ירצה לתקוע אותך? יש בקטריות בכמויות שמה! אתה לא יודע שבעצלתיים, בכל מסעדה, יש בידה על יד שירותים?" – "אוי!" – "אין אצלנו מסעדה אחת שאין לה שירותים עם בידה. וככה בכל מקום. אתה יודע כמה שאתם מפגרים שם בארץ [אל"ף בקמץ] ישראל שממנה באת? זה חוסר תרבות בריאותי!" – "אוי!" – "יש אחוז גבוה של דלקות ואנשים נאלצים לעבור ניתוחי ציסטיטיס של הקולון, זה החתיכה ההתחלתית של החלחולת, ארבעה סנטימטר." – "אוי!" – "אדוני, אתה פשוט לא יודע לשמור על הגוף שלך. הגוף שלנו הוא מכונה, תשמור אותה נכון – תאריך ימים..."

השניים פנו ממכון מש"ע והמשיכו ללכת. – "אוי!" – נשמעה מרחוק עוד צעקת ציצי אחת בהימרט שערה מפי-טבעתו, ופתאום אבבטן: "לכל הרוחות! מנוולים! לשרוף אותם אחד-אחד! אני מיד מטלפן לעירייה שימחקו!"
"מה?" נבהל רני.
"אתה לא רואה!" הצביע אבבטן לעברן של כתובות בכחול על צהוב שנמרחו על הקיר:

חמ חמ חמל חמלני חמלניצקי זכאי!

מוות לעצלתיים הוורודה! חנק שחור לחילונים!

ישוחרר הקדוש הדרוס רבי מאיר בעל השאכטה
מבית-סוהר שונאי ישראל בניו-יורק!

השניים המשיכו ללכת בשדרות עצלתיים, כשאצל אבבטן לחץ-הדם ודאי קפץ.

משיח דפק את הדת!

"מה האוהל שם מצד ימין?" הצביע רני לעבר אוהל בהיר גדול שחובר בצינורות עבים למכונות מיזוג-אוויר. שלוש אותיות ענק בוורוד זהרו על גגו:

– גח"ע –

"זהו גן חתונות עצלתיים, המשוכלל והתרבותי ביותר במזרח-התיכון," נשם אבבטן עמוקות כדי להירגע, "את החופה עורכים בדיוק בשעה שנקבעה. הטקס דתי או אזרחי, שניהם תקפים באותה מידה. השימוש במיקרופונים ובהגברת-קול אסור, לכן הקהל שקט ושומע כל מילה. הכיבוד הראשון כולל שתייה קלה, משקאות, חטיפים ומתאבנים על קצה הלשון, בשום אופן לא סעודה של ממש. בתום החופה לא מפריחים יונים לבנות כדי שלא תלשלשנה ממעל על האורחים – שיושבים כבר לשולחנות והמלצרים מקבלים מהם הזמנות אישיות לפי תפריט עשיר מאוד. הגענו למסקנה, שהסכום למנה באג"ח (אולמות וגני חתונות) הפלצנים יוצא גבוה יותר מהמסעדות הכי יקרות בעיר. הצלחנו להעמיד בסכום נמוך יותר כיבוד ברמת שני כוכבים של מישליין, כשר ולא כשר. בשיטת ההסעדה הזו לא נזרקות ולא ממוחזרות כמויות האוכל האדירות וחסרות-הטעם שהיו נותרות אצל אג"ח הפלצנים. ברכות, נאומים, מקאמות משפחתיות, מוסיקה לריקודים והופעות אמנים מקצועיים וחובבים – כל אלה מותרים רק לקראת חצות, כדי שלא לעצבן את מרבית האורחים. בין המנות אין הפסקות למוסיקה ולריקודים כי אין בהן מוסיקה לריקודים, יש רק חמישייה קאמרית שמנגנת באחת הפינות בשקט יצירות של בטהובן, שוברט ומוצארט, ובלבד שלא יפריעו לאורחים – שחלקם לא ראו זה את זה זמן-רב וחלקם סובל מאי הבנת הנשמע – לשוחח ביניהם בניחותא. בישראל שממנה באנו הגיעו היחסים בין מזמינים למוזמנים עד משבר. העלבונות רבים. למשפחות החתן והכלה אין ברירה אלא לסבול את ההידהוד הנורא של מערכת ההגברה עד תום הערב אבל אורחיהן נקרעים בין קריעת עור התוף לבין מחוייבותם המשפחתית והחברית – בריאות מול נימוס. יש גידול ניכר במכירת אטמי-אוזניים בלתי-ניראים לחתונות ומכשיר-דמוי-שמיעה שמנתק.
"ואילו בעלי האג"ח הפלצנים מצידם פיתחו שיטה מתוחכמת וערמומית, שתחילתה באיחור החופה, והמשכה בהפסקות-ריקוד ארוכות בין מנה למנה תוך כדי ניצול ההרעשה הוולגארית רבת הדציבאלים שמבריחה את מרבית האורחים, בייחוד המבוגרים התרבותיים – עוד בטרם הוגשו המנות העיקריות והאחרונות. אלה מגיעות בדרך-כלל לקראת חצות הלילה. חרף העובדה שאג"ח הפלצנים מחייבים את המשפחות במחירן של כל המנות שהוזמנו – הם נוהגים להכין מראש רק כמחצית הכמות, ועדיין נותר להם עודף בזכות הרעש והשעה המאוחרת."
"מה זה וולגארי?"
"גס. המוני. ההיפך מתרבותי. זה אפשר להגיד על כל אחד, ללא אפלייה."
"בחתונות אצלכם לא רוקדים?"
"רוקדים, ועוד איך! – צמוד לאוהל גח"ע בנינו אולפן ריקודים סגור ששום קול לא בוקע ממנו. התקנו בו עמדת תקליטן, מערכת הגברה, אורות מתחלפים וגם ריצפה שרוטטת בקצב תחת רגלי הרוקדים ובשלב מסויים היא כאילו מתחילה להתמוטט וגורמת להם ריגוש רב. אתה זוכר שבישראל התמוטטה ריצפה של אג"ח פלצני שמוקם בקומה גבוהה והיו פצועים והרוגים? למרבה הפלא האסון רק הגביר את הריגוש של הרוקדים הצעירים – כמו אלה שמזדיינים בחניקה – ולכן הכנו להם את האטראקציה של התמוטטות רחבת הריקודים."

"בית השימוש שם לנשים מצד שמאל גם כן לריקודים, אוה, לא… מפעל, לגבינות?"

00
נשים
– פט"ע –

"לא פטה, פט"ע. לא שמעת על פרמצבטיקה טבעית עצלתיים? מהשתן של נשות עצלתיים, שהן בריאות, אופטימיות, דדניות ונכנסות בקלות להריון – מזקקים תרופה לפיריון שמרפאה נשים עקרות בכל העולם שממליטות תינוקות מה-זה חמודים! מה-זה מתוקים! תמונות שלהם תלויות בכל מקום בעצלתיים. הפט"ע הוא אחד מענפי הייצוא החשובים ביותר! שום דבר לא הולך אצלנו לאיבוד כי העצלות היא מיצבור אדיר של חחי"א – חשיבה חופשית יוצרת אנרגיה. אצלנו שותים מים, בירה, שמן זית, יין ומיץ תפוזים טרי מאות ואלפי ליטרים בשנה וכך השתן האליטיסטי שלנו הוא הצח ביותר על פני כדור-הארץ ולא עולה לראש ולא מפריע לחשוב ולייצא, וככה גם הזרע!"

"ומה הארמון שם אחריו מצד שמאל?" התעלם רני מהמילים הקשות פרמצבטיקה, ממליטות ואליטיסטי והצביע לעבר בניין גבוה ומואר, שאדים עלו בחלונותיו הרחבים, המוארים. שלוש אותיות ענק ורודות התנוססו על פתחו:

– אמ"ע –

"לא, תן לי לנחש," עצר רני את תשובת חברו המבוגר, "זה בית-המרחץ, ראשי-תיבות – אגודת מתרחצי עצלתיים!"
"ראית בחיים שלך בית-מרחץ?"
"לא."
"קראת בספר של הסופר הצרפתי המפורסם אנדרה מורואה?"
"לא."
"אז דע לך שהפעם טעית. הבניין שייך לאחת האגודות הוותיקות והמכובדות ביותר בעצלתיים, אגודת מגרמי עצמות, שאני גאה להיות חבר בה. אילו היה לנו זמן, ולא היתה לי הרצאה הערב, וליליסימה לא היתה מחכה לנו בקוצר-רוח שלה – היינו נכנסים לשם ועושים חיים! – לכל הרוחות! מנוולים! לשרוף אותם אחד-אחד! אני מיד מטלפן לעירייה שימחקו!"
"מה?" רני שוב נבהל.
"אתה לא רואה!" הצביע אבבטן לעברן של כתובות נוספות בכחול על צהוב שנמרחו על קירות הבתים בשדרת עצלתיים היפה וכיערו אותם. "והפרימיטיביות! אפילו לא יודעים עברית!"

במה עתם טובים מחמלניסקי מפילי עוברים?

ראש-הממסלה רסח את עצמו בידי קדוש תמעוני!

החילנות היא האופים של העליטות!

כל המחסל זונה אחת כאילו הסיל עולם ומלועו!

"מר אבבטן, איזה חיים עושים באגודת אמ"ע?" ניסה רני לנתק אותו מהרוגז.
"מגרמים! גירום העצמות הוא עניין לא פשוט. לפעמים הבעל אוהב לגרם עצמות מהמרק, והאישה לא סובלת את קולות המציצה, ולפעמים להיפך. ויש הרבה עצמות שאין להן מגרמים, כי לצערנו משפחות רבות מקילות ראש במצווה החשובה של גרימת עצמות, ואפילו זורקות אותן לכלבים ולחתולים או לאשפה! ממש חילול עצמות! לכן יסדנו את אגודת מגרמי עצמות, אלינו מגיעות כל העצמות המבושלות שאין להן מגרמים, אלינו מגיעים כל המגרמים שלא מרשים להם בבית למצוץ – וליד סירי המרק המהביל של האגודה אנחנו מוצצים עושים חיים!"
"חשבתי שאצלך דווקא מרשים למצוץ!" אמר רני.
"תענוג יקר. על כל מציצה אני צריך לפצות את ליליסימה בקניית שמלה או עגילים על שהואילה בכלל לסבול את הקולות!"
"מה, נשים לא מוצצות?"
"אבל הן עושות את זה בדרך-כלל בשקט, במיטבח, ומעמידות פנים כאילו רק אנחנו להוטים למצוץ."
"אבל למה המוצצים צריכים בניין גדול כל-כך?"
על החלונות האטומים, הלבנים, הצטיירו צללים מתנועעים של בני-אדם ועצמות קופצות באוויר, ונשמע רעש עמום של סירים גדולים ושל תרוודים, כמו באולם ייצור של מפעל מזון.
"בניין גדול לאסוף את כל העצמות, ושיהיה מקום לכל החדשים החוזרים במציצה!" המשיך אבבטן ללעוס בקול רם תחת לשפם החום קצר את הבאגט הטרי ובשקט הוסיף, "אתה יודע לשמור סוד? תבטיח לי שלא תגלה לאיש בעולם? זה הסוד הכי שמור בעצלתיים. בבור, אלה המרתפים והחדרים הפנימיים של אמ"ע, יושבים המדענים הכי טובים שלנו ושוקדים על פיענוח סוד האנרגיה כדי שלא ישתרכו תורים ארוכים לפני תחנות הדלק כל פעם... הי!" שב והרים קולו, "מה קרה לבאגטים?"
"מה קרה?" תמה גם רני.
"נעלמו!"
"אולי אכלת אותם?"
"ארבעתם? לא ייתכן. רק נגסתי קצת, פה ושם, מהקצוות."
"אז הקצוות בטח נפגשו באמצע, כמו שאומרים," הציע רני בנימוס, "והבניין הקטן עם האנטנות וצלחות הטלוויזיה והשלט על הגג הוא בטח הטלוויזיה שלכם?"

– אט"ע –

"נכון. אולפן טלוויזיה עצלתיים."
"רק אולפן אחד כזה נמוך?"
"לא צריך יותר. בימינו אין הבדל בין חדשות, ראיונות, פרסומת, בידור, דרמה, בישול, אסונות, זיונים, ספורט, סרטי מתח ואימה, טלנובלות, תוכניות דוקומנטאריות ותחרויות פרסים בשידור חי. הכל ממוסחר ומתואם מראש במטרה להוליך שולל את הצופים כאילו מה שהם רואים זוהי המציאות האמיתית והיחידה. איזו מציאות?! כמעט הכל מבויים, מפוברק וגדוש פרסומת גלוייה וסמוייה! – כמו לחפש את המטבע תחת הפנס! – צמיגים בוערים על הכביש מול מצלמות טלוויזיה זוהי מציאות? זיון בתקריב, עינויים ורצח בסרטים זה דימיוני? הלא כל זמן שהאסון לא מתקרב לביתם הפרטי, לא נוגע להם ישירות, רוב הצופים אינם מבדילים כלל בין מציאות לדימיון, בעיניהם הכל בידור! הלא הראש שלהם מלא רק במה שבוחרים להראות להם בטלוויזיה! הם ממוכרים לה!
"כמובן, כל זמן שלא פורצת מלחמה או רעידת-אדמה ממש על-יד הבית שלך, שאז הדרקון יוצא מן המסך ומתחיל לטרוף אותך!
"לכן התוכניות שלנו מוקלטות באולפן הממוחשב, שמורות באופן דיגיטאלי ומשודרות ברצף אחד עשרים וארבע שעות ביממה ללא הבחנה בין סוגי המישדרים, כשבתחתית התמונה מופיעה כיתובית מתמדת: 'זכור, הצפייה בטלוויזיה מזיקה לשכל!'
"צריך תאונות? צריך שריפות, גם זונות? מובטלים? פיצוץ? בישול? סקס? אולימפיאדה? תאונת מטוס? אנבל ציצקי-תוחעס? ישבנים? ישיבת חוזרים בתשובה? פיצוץ? שטפונות? אוהי זורר? רעידת-אדמה? מוניקה לווינסקי? מוסיקה? חיים יבין? פח"ע [פעילות חבלנית עויינת]? תרח בן נחור? רפול? קוס גרמני? אנטולי שרנסקי? משיח בן יוסף? פאראזיטים? הריסת בתים? רצח אישה בוגדת? קרן מור? – הכל נמצא במאגר, הכל זמין. אם צריך משהו חדש, מזמינים את האינטרסנטים עם המיצג שלהם לכאן. הרבה יותר נקי וזול. בעייה לשרוף צמיג באופן וירטואלי ולהביא לאולפן חמישה שחקנים רוסיים רעבים והשישי מעיירת פיתוח עושה נשיא?
"ובמה למשל עסקו בטלוויזיה כל השבוע האחרון? בתרבות? לא. בספרות? לא. בראיון עם עורך הגיליון החדש של המוסף לתרבות 'ידיעות עצלתיים'? לא. עסקו בזוג סנדלי אצבע פאריסאיות שאין כדוגמתן בארץ, סלח לי שאני משתמש בלשון נקבה – שנגנבו על החוף ממלכת הדוגמניות יפהפיית עצלתיים אנבל ציצקי-תוחעס! – ומומחים התווכחו ביניהם אם נגנבו על ידי אדם רעב כדי למכור אותן או על ידי אישה קנאית כדי לנעול אותן או על ידי מעריץ פטישיסטי כדי להריח אותה בהן ולאונן עליהן – סלח לי שאני משתמש בלשון נקבה, הפטשי... כשאני נזכר באבקת הטאלק בין אצבעות כף-רגלה המושלמת..."
"אני לא כל כך מבין מה שאתה אומר, אבל, באמת, רק ערוץ אחד יש לכם?"
"אנחנו גם מממנים הרבה הפקות של הטלוויזיה בישראל."
"מדוע?"
"כי הן כל כך גרועות שהן מעלות את אחוז הצפייה אפילו בטלוויזיה שלנו! וחוץ מזה יש לנו עוד ערוץ אחד לסרטי קולנוע טובים. לאלה אין תחליף כי הם איים של אמנות בתוך ים של זבל טלוויזיוני. אוי! – חכה לי כאן. אני קופץ אל אפרם קונסטנטין להביא ארבעה באגטים חדשים. זה קמצן! היית מאמין? – מאז זכה בפרס השני בתחרות אופי הבאגט ביום 'חג הלחם' בכיכר ההוטל דה-ויל בפאריס – התחיל לאפות אותם קצרים יותר!"
אך בעיני רני לא מצאה חן ההצעה. החשיך כבר, ולהישאר לבד ליד בניין אמ"ע שבחלונותיו עלו אדים כאילו מבשלים בסירים בני-אדם ולא מרק-עצמות – – דרך-הבטן, רני אהב מאוד לגרם עצמות, אהב יותר מהמרק עצמו, אבל לא חשב שבשביל דבר פעוט כזה צריך להקים אגודה ולבנות בניין יקר ומפחיד שניראה כמיבצר – – להישאר לבד לא התחשק לו, ובייחוד שמי יודע מי יופיע פתאום מן החשיכה ו –

השניים חזרו ל"החרדל המחבק" וקנו ארבעה באגטים נוספים במילוי הנקניקייתי-החרדלי ומיהרו לחזור הביתה, לא לפני שאבבטן לחש על אוזנו של אפרם קונסטנטין חביתותצקי עם היפרדם, ביציאה –
"שמעתי שטמנו פצצה באחד הבאגטים שלך!"
"אל תדאג, בבה, ותפסיק לדגדג אותי עם השפם שלך! זהו הבאגט שמכרתי לך! העולם נחלק לחמורים עם ביצים ולחמורים בלי ביצים, לחכמים עם ביצים ולחכמים בלי ביצים, ואתה בבה אפילו לא יודע אם אתה עם או בלי ביצים – מפני שאתה צריך ראי כדי לבדוק אם יש לך עדיין ביצים!"
"צי-צי-צי!..." הושיט לעברו אבבטן לשון ענקית, "חביתותצקי! – כל הראש שלך מלא ביצים! – צי-צי-צי... מה-זה ביצים, חביתות!"
זה היה חוש-ההומור שלהם: לטלפן אחד לשני באמצע הלילה בשינוי קול ובשם בדוי. להפחיד זה את זה, להעליב במילים גסות, להכשיל, לזרוק לבריכה לפני שמספיקים להוריד בגדים, להזמין רקדנית ערומה או מאה פיצות על חשבון המקבל – ועל כל מתיחה או תעלול שהצליח, נרשמה נקודה לזכות המנצח. התוצאה האחרונה היתה שלושת אלפים שש מאות ארבעים ותשע לזכות אבבטן, שלושת אלפים שש מאות חמישים ואחת לזכות אפרם, זאת אומרת שבמשך עשרים השנים האחרונות לא החמיצו אפילו יום אחד של להציק אחד לשני, ובכל זאת נותרו במצב של כמעט שיוויון גמור.
את מניין הנקודות רשמה חיה צ'ופצ'יק בצ'ופצ'יק של העיפרון שתקוע תמיד בבדל-אוזנה הימני (היא שמאלית) כדי לרשום כמה עצלים חייב לה כל אחד מן הלקוחות בפונדק "החרדל המחבק".

בדרכם חזרה עברו על פני –

– בא"ע –

שבחזיתו התנוסס השלט:

סיק טרנזיט גלוריה מונדי!
[כך חולפת תהילת העולם!]

אל תשליכונו לעת זיקנה
כי ככל שמזדקנים
הסקס עוזב את הפתחים
ונישארים בלי חשק
ועם קקה פיפי
כמו ילדים קטנים!

וכשהגיעו סוף-סוף לבית בן-עצל – היה חשוך.

המשך יבוא