מתוך רשימה ביומן מיום 16 ביוני 2004
ורדה
ורדה גלס היתה מלכת ה"שיכבה" בצופים. כמעט כל הבנים היו מאוהבים בה. איך אפשר שנאהב כולנו אותה בת, ונישאר חברים? כמו חי אני רואה כיום את המעמד שבו ג'אד נאמן ואני עומדים ברחוב פיק"א, ליד הגדר של בית-הספר, ולאחר שאני מתוודה בפניו שגם אני אוהב את ורדה, הוא מנחם אותי ואומר בקולו הסמכותי, השופע רעיונות חדשים לבקרים:
"לא חשוב, אודי. לא מפריע לידידוּת אם שני בנים אוהבים אותה בת."
סבי מצד אימי, חנוך-יששכר ליפסקי, ומשפחתו, גרו שנים רבות ברחוב יבנה, כיום רחוב חיים-עוזר, בבית שמרפסתו הרחבה צפתה אל "מגרשי שפיגל", שהיום ניצבת עליהם עיריית פתח-תקווה. מעבר לקיר המשותף, לצד דרום, היתה הדירה של פנחס גלס וארבע בנותיו. הצעירה בהן, ורדה, היתה בת-גילי. כאשר התאהבתי בה גיליתי בקופסת התמונות המשפחתית תצלום שבו שמו אותה ואותי, כבני שנתיים, בסל הפוך-למחצה. שמרתי אותו כאוצר יקר, כקמיע, מקווה בסתר ליבי שאולי יש בתמונה פעולת קסם שתגרום לה לאהוב אותי (היינו בני שלוש-עשרה לערך). בתצלום דומה, בן-דודי אורי חדש ואחותה של ורדה, נעמי קול – יושבים אף הם בסל. אולי היה אז תחביב לשים ילדים קטנים בסל ולצלם אותם?
במסיבה אצל המדריך האגדי שלנו, מוסה, משה רפאלי, למלאת לו שבעים, התוודו אחדים מאיתנו על אהבת נעוריהם – ורדה. והיא ישבה שם בחצר, בקרב ה"בנות", יפה כתמיד גם בשערה הלבן, וזקופה, והקשיבה בחיוך. היה אפשר לקנא בה גם לאחר יובל שנים. מי תיאר לעצמו שכה קרוב מותה. וטוב שהספקנו, דני, נדמה לי גם ג'אד, אני, וגם אחרים – לומר לה את שבח נעוריה בפניה. קראתי שם קטע מתוך הרומאן "המושבה שלי" (2000). גיבורתו רותי היא צירוף כל הנערות שאהבתי, אבל הקטע שקראתי קשור לוורדה:

קרא אותי לשיחה מוסה, המדריך המבוגר ממני בשנתיים, בתנועת הצופים, והסביר לי את מצבי – "אתה סובל מרגש נחיתות, מתבודד, מסמיק בחברת בנות, אתה לא רוקד. אתה נמצא מחוץ לפעילות החברתית של השיכבה. אני מציע שתתחיל לכתוב פליטונים שבהם תתאר את הפעולות והטיולים של החבר'ה, וכך אולי תשתחרר מרגש הנחיתות שלך. ואם תכתוב יפה, גם הבנות ודאי תשמנה לב אליך."
העיתונים ההיתוליים שהתחלתי לחבר זכו להצלחה מסויימת, על כל פנים – חבריי לא הפריעו לי בשעת הקראתם, ומי שהוזכר – גם אם ליגלגתי עליו, ראה זאת לעצמו לכבוד גדול. רותי מלכת הכיתה, שלא רק אני אהבתי אותה אלא גם אחדים מחבריי – כבר ביקשה ממני בהשאלה את אופניי החדשים, שקניתי ממתנות הבר-מצווה, ואני התכוונתי, בהזדמנות הראשונה שבה נימצא שנינו לבד, לשאול אותה את השאלה המכרעת – אם היא אוהבת אותי, ואם תשובתה תהיה חיובית – להציע לה חברות... והייתי מזמזם שוב ושוב את שירו מכמיר-הלב של נתן יונתן (שאני מביאו כאן כצייר המוסיף גוון מתוק של דבש לדיוקן שהוא מצייר): "הינשאי ספינה ושוטי / מה רבים הכיסופים / לי נערה יש ושמה רותי / המצפה באלה החופים..."

שנים קודם לכן, ברומאן "לשוט בקליפת אבטיח" (1987), סיפרתי על הפגישה ההיא עם ורדה, לאחר ששאלה ממני את אופניי החדשים. במקור עמדנו בחושך בסימטה קטנה ליד קיר בית בקצה הדרומי של רחוב מוהליבר, כאשר האופניים שלי בינינו. הגיבורה ברומאן, נֵלִי, נכדתו של בעל האחוזה – גם היא צירוף של אהבות (ואכזבות) נעוריי. וב"מושבה" ישנה אחוזה שהיא צירוף שדרת הוואשינגטוניות שהובילה לביתו הגדול של יהודה רייספלד, ואחוזת קלמניה של משה גרידינגר, ליד צופית, שהיא סיפור לעצמו) –
בסופה של המסיבה, כשהתחלנו להתפזר, אזרתי אומץ, ניגשתי אל נלי ושאלתי אותה:
"את מסכימה שנטייל קצת עם האופניים החדשים שלי?"
"אבל לא ב'להרכיב'!" ענתה מיד, מופתעת ומבולבלת קצת.
"טוב. יש לי משהו חשוב להגיד לך."
פסענו שנינו בשדרה והאופניים שלי בינינו. כאשר הגענו לכביש, רציתי להציע לה בכל זאת שארכיב אותה קצת על ה"רמה", והייתי יכול אז לשאוף את ריח שערותיה הנפלאות בעיניי (טוב, לא מריחים בעיניים אבל כך אומרים), הרכות כמשי, שאולי היו עפות קצת ברוח לעבר פניי ומלטפות אותי, אבל התביישתי. ידעתי שהיא לא סומכת עליי שאצליח להרכיב אותה בלי שנתהפך, ובליבי גם חשבתי שהיא צודקת. הלא אני נער חלש ומתבודד ואינני רוקד ואני גם סובל, כפי שכולם יודעים, מרגש נחיתות. ואין לי ואולי גם לעולם לא תהיה לי, חברה.
טוב. לימים, בזכות צבי ש"שידך" לי, כדי שאתגבר על הנחיתות – היתה לי במשך שבוע חבֵרה בשם אורה אשר הקִרבה הגופנית ההדוקה ביותר שאליה הגעתי עימה היתה שאותה כן הרכבתי על האופניים שלי – מן המושבה לתל-אביב ובחזרה, ועד היום אינני מבין איך היה לי כוח לכך, ברגליי הדקות.
"בוא נחזור," אמרה נֵלִי. כמעט שלא דיברנו. והלא אני, כשהפצרתי בה לצאת לטייל, אמרתי שיש לי משהו חשוב להגיד לה. אך היא כלל לא שאלה מהו הדבר. וכך פנינו לחזור ואני ליוויתי אותה במעלה שדרת הדקלים אל שער האחוזה.
היתה שעת ערב. עמדנו ליד הדקל הקרוב ביותר לחומת החצר. לפני השער.
"את אוהבת אותי?" אמרתי פתאום.
במילה אחת היא תוכל לשנות עתה את גורל כל חיי. לשחרר אותי מרגש הנחיתות. אם היא תגיד שהיא אוהבת אותי יתחיל לפעום בי רגש עליונות של ה"בְּסֵדרים", בזאת אני בטוח. אני לא אצטרך אז לדאוג לשום דבר. היא עצמה תגיד לי כל מה שעליי לעשות כדי להיות ראוי לה.
אך היא אמרה רק זאת:
"על שאלה כזאת אי אפשר לענות."
"מדוע?"
היא שתקה.
רציתי לומר לה שאני אוהב אותה, אך לא יכולתי. ובייחוד לאחר שריפתה את ידיי בתשובה על שאלתי. לכן ניסיתי דרך עקיפין:
"אפשר להציע לך חבֵרות, נלי?"
הרגשתי את עצמי חשוב מאוד. הלא זוהי כמעט הצעת נישואים שאני מציע לה, מה שמוכיח שאני נער רציני ואם יאהבו אותי אהיה גם כישרוני, ושילכו לעזאזל כל אלה שמזלזלים בי.
אך היא שתקה.
היא שיחקה בפעמון-האופניים שלי והוא צִלצל. שכחתי לספר, אחרי המסיבה של יום-הולדתה ביקשה ממני בהשאלה את האופניים החדשים ורכבה עליהם להנאתה סביב-סביב לבריכה הגבוהה, העגולה, הניצבת על עמודי-בטון, שבאמצע חצר האחוזה. אוכף-העור שעליו ישבה היה יקר לי במשך שנים רבות. (ואפילו כשמכרתי את האופניים, אחרי הרבה זמן, כדי לקנות לעצמי את מכונת-הכתיבה הראשונה שלי, "הֶרמֶס-בֵּייבִּי", כדי להיות סוף-סוף סופר, עדיין היה בי איזה רצון טיפשי לשמור למזכרת לפחות את מושב-העור שידע את התחת שלה). טוב. לי בכלל לא היה בא אומץ לבקש אותה לצאת לטייל איתי בשדרה אלמלא חשבתי שהיא נוטה לי חסד שעה שבאה לשאול ממני את האופניים.
מבול של דברים נִרגשים התפרץ מפי. וידוי ראשון, מגומגם, של אהבה. ושלוש מילים התמלמלו בו ביותר שוב ושוב – "אני... אַת... שלי..."
"לא, זה אי-אפשר," אמרה לבסוף, "אני לא יכולה להיות שייכת רק לְבֵּן אחד."
האומנם? התרגזתי. צבי כבר הספיק לספר לי, בגאווה, כיצד נישק אותה ארוכות על פיה, כמו בסרטים! כמו בסרט הנועז שראינו, "שלושים שניות מעל טוֹקיו"! – היא משקרת. היא נעשתה חברה שלו, שייכת לו, מכוח אותה נשיקה טרייה.
"זה נכון שצבי נישק אותך ממושכות?" שאלתי. חקְרני.
ממושכות – כמו איזה פרופסור לעברית. מיד ראיתי שהחטאתי. היא אמרה לי שלום חטוף, שמלתה הלבנה רִשרשה עוד רגע בחשיכה, והיא נבלעה בשער-הברזל הקטן, שהיה קרוע בתוך שער-הברזל הגדול, הסוגר את המבוא הרחב בפני מכוניות ועגלות ואולי גם נגד פורעים ערביים בימי מאורעות. השערים היו אטומים לגמרי, עשויים פח-ברזל עבה בצבע החלודה. נכון, כבר סיפרתי זאת, אבל ימיי באחוזת פלז היו החלק הכי יפה של חיי.
הצצתי מבעד לסדק שביניהם אחרי נלי, הפוסעת בתוך החצר. שמלתה עוד התנפנפה רגעים אחדים ואז נעלמה ממני במדרגות החיצוניות שהובילו אל פתח ביתה, בקומה השנייה.
חזרתי הביתה בחושך על אופניי, ואני אכול חרטה. נלי, קדושה שלי, האם הרגשת משהו בהתנהגותי או במעשיי, שאינם טהורים? בכוונות השפלות שלי? אלמלא הייתי שטוף בחטאים שלי עם עצמי, הייתי יכול לדבר עימה בקול תקיף ובוטח יותר, קול גברי ממש, ולהטות את ליבה אליי. אילו היתה יודעת מי אני באמת בחלומותיי – היתה נזהרת מפניי כמפני מצורע. לא! היתה רצה אחריי כמו משוגעת ומתחננת אליי שאוהב אותה ואתחתן איתה – כי מי שיש לו רגש נחיתות, ויש לו קצת כישרון, והוא עקשן, כמוני, יכול להיות גאון כשיגדל! ולזכות בכך שכל סבלותיו יתוֹעדוּ, לנֵצח!

שבת אחת בצהריים, בתוכנית "כבקשתך", שמעתי במקרה את הקריינית מבטאה ברדיו את שמי ושמה של נלי: "לאורי מנלי, בתקווה שתדע להתגבר..."
מרוב התרגשות חדלתי להבין את המילים, כאילו קולה של נלי הוא הדובר אליי. ומיד בא השיר המוכר, שנשמע הרבה מאוד בתקופה ההיא מפי יפה ירקוני, ועתה היה כמו מכוון במיוחד אליי, כאילו היא שרה אותו רק למעני:

"כל איש פורט, פורט על עוגבו,
את הניגון, ניגון שבלבבו –
כל איש נושא, נושא את מכאובו...
כל איש נושא, נושא בו ואוהב
את האחת, אחת אשר בלב...
אם איש רך-רוח הוא ודל
הוא ירדפנה עד יחדל...
אבל אם גבר הוא, אם גבר
לא ישברוהו שוד ושבר – "

מכל משמר שמרתי כרטיס "שנה טובה" ששלחה לי, כתשובה לברכה שלי, ועליו חתימתה:
"נלי."

* באותו יום רביעי, 16.6.04 סיימתי לכתוב את הרשימה לזיכרה של ורדה גלס-רוהלד, שנפטרה שנה לפני כן מסרטן בראש. אחותה נעמי קול, אשתו-לשעבר של איציק קול, ביקשה ממנה את הרשימה לספר שאחיותיה עמדו להוציא לזכר של ורדה. הספר אמנם יצא לאור, כך נודע לי, אך לי לא שלחו עותק, כך שאינני יודע אם רשימתי אכן נכללה בו.
ורדה היתה בת דוד של יהושע קנז (גלס). אביו צבי הרמן היה אחיו הצעיר של אביה פנחס.