או

ספר האופטימיות

תל-אביב, 2000-1982

[לא הופיע מעולם בספר מודפס]

פרק עשירי

לצאת ביום-הולדת מתוך עוגה מצופה קצפת במכנסיים קצרים

בצבע זהב מבריק. סמאל. ביליד בין הנאד. סינוי, סנסנוי

וסמנגלוף. שדים, מלאכים וקפקפוני.

כאשר הדליקו את האורות בבית, מצאו על השולחן פתקה:

אבבושי,

באה ילדה בשם דינה קורדובה מקרית-שמונה ואמרה שנמאס לה לחיות בפחד פן תתחדש הפגזת הקטיושות וכי גם היא רוצה לגור בעצלתיים וללקק מהבריכה המצופה גלידה ושיעשו לה מסיבת יום-הולדת כמו לדוגמנית אנבל ציצקי-תוחעס ושגם היא תצא מתוך עוגת קצפת במכנסיים קצרים בצבע זהב מבריק ושגם ברשימת המוזמנים שלה יהיו זמרים, בדרנים, דוגמניות, שחקנים, עיתונאים וצמרים (זאת אומרת מהצמרת, אבל לא קופים) ושגם את הסיפור שלה 'רותי המגעילה' ידפיסו במדור 'קוראינו כותבים' אבל פתאום התחילה לכאוב לה נורא האוזן והתברר שעלתה על האוטובוס מקרית-שמונה לעצלתיים בלי שההורים שלה ידעו ואז החלטנו, דודה צ'ירי ואני, שהכי טוב להחזיר אותה מהר אל ביתה בקרית-שמונה ושמנו אותה על המטאטא אבל היא צועקת ובוכה וקוראת בשמך, בבוטשינקה, ברגע זה אנחנו ממריאות לקרית-שמונה, צ'או –

להתראות

לילי

"לעזאזל!" רעד שפמו החום הקצר של אבבטן, "סוף-סוף קוראה צעירה ויפה באה לפגוש אותי, דינה קורדובה! איזה שם נהדר, אז שתי המכשפות ממשפחתי מעלות אותה על מטאטא ומטיסות חזרה לקרית-שמונה. ומה אם כואבת לה האוזן? אי אפשר לגשת איתה למד"ע (מגן דוד עצלתיים). ככה זה, כשהטיפשות מושלת – מה יוכלו חכמים לעשות?"

"אולי ארוחת-ערב?" הציע רני.

"איך שכחתי? הלא היום הוא יום החומוס והבצל!"

"אתה באמת תדפיס סיפור ששמו 'רותי המגעילה'?"

"אפשר לשנות ל'רותי השובבה' ולערוך את הסיפור, שלא יהיה בו משהו גס או מעליב," ניגש אבבטן לסיר מלא גרגירי-חימצה מבושלים, אך כעבור רגע התחרט, חזר, ניצב סמוק-פנים ועקשן באמצע המיטבח, וצרח כילד מפונק:

"אני דורש להחזיר לכאן מיד את הקוראת דינה קורדובה מקרית-שמונה! לא ייתכן שאישתי ודודתה ינהלו את החיים שלי! יגרשו קוראות מהבית! השתיים מקנאות בי, אני בטוח!"

רני נדהם לראות את אבבטן מתנודד עד למרפסת המיטבח וחוזר משם עם מטאטא אך לא כדי לטאטא לכלוך אלא –

בטח לא תאמינו, אתם חושבים שסופר מבוגר כאבבטן לא מסוגל למעשי שטות, אבל הרוגז מעביר אדם על דעתו, גם אם הוא עורך עיתון וסופר וחבר מכובד באגודת מגרמי עצמות ועומד להרצות הערב על "שמיטה ראשונה ואחרונה, סכנות וסיכויים".

הקיצור – אבבטן רכב על המטאטא וניסה לנתר כלפי מעלה, לעוף! – בטנו קיפצה באוויר, ידו היכתה על אחורי המטאטא כמו שחובטים בסוס דוהר, גבותיו הצהובות הזדקרו, שפמו החום קצר רטט, והוא פלט מילים מוזרות:

"אשמדאי הזקן, אשמדאי הקטן, סמאל, קפקפוני, שמהוריש, ביליד בן הנאד, מימון בן נוח, לילית בת מחלת, רני, חזור על המילים: מטטרון, סינוי סנסנוי וסמנגלוף, ארגיאל כרגיאל סרגיאל, רפאל פחדיאל פדיאל רחמיאל..."

רני חוזר אחריו בגמגום ולא מאמין למראה עיניו – ידידו הטוב השתגע! הרי המטאטא לא יתרומם לעולם! וגם אילו היה מתרומם בכשפים, לא היה בכוחו לשאת את משקל כאבבטן! קל יותר לחסידה להטיס על גבה פיל!

לאחר שחלפה התקפת הטירוף עם המטאטא, נרגע מעט אבבטן ואמר לרני:

"אני מנסה השבעות כדי להפעיל את סוד האנרגיה."

"אולי תנסה בארץ לובנגולו מלך זולו אבי עם המטבולו אשר בהרי בולוויה?" הציע רני.

"לא! מה אתה מביא לי ספרות? – השבעות הן דבר רציני! מקובלים, מכשפים, קוסמים ועושי-נפלאות ריפאו בעזרתן בני-אדם, גירשו והביאו שדים, שטו באוויר על שטיח מעופף, פגעו בשונאים..."

הסופר אבבטן קרא וידע הרבה שמות של מלאכים ושדים וחשב שיוכל לגלות באמצעותם את נוסחת-הקסמים של הפעלת המטאטבוט. כאילו קל כל כך לגלות את סוד האנרגיה – למשל, להאיר את כל רמת-גן בכוח של נורה חשמלית אחת! – ואולם מעשי כשפים ואחיזת-עיניים מתאימים אולי לקרקס, להילולה של עכו"מים, להופעת קוסם או לתעמולת בחירות פרימיטיבית – אבל לא כאמצעי תחבורה לקרית-שמונה.

אבבטן המסכן זרק את המטאטא חזרה למרפסת המיטבח ואמר לרני: "אני לא מבין. גניבות – יש. רציחות – יש. תאונות-דרכים – יש, ועוד איך! – ורק מעשי-כישוף נעלמו מן העולם! אני פשוט לא מבין – כישוף זה רע? הלא כישוף גורם פחות נזק מגניבות, מרציחות ומתאונות-דרכים, שלא לדבר על המון הדברים הרעים שבקיומם מאמין כל אדם ורק בכישוף כבר אף אחד לא מאמין!"

ומה עם דודה צ'ירי? רוצה רני לענות אך לא היה נעים לו ללבות את התפרצות אבבטן שעשה מעצמו טיפש על מטאטא במיטבח! לכן הוא הציע: "אולי נטוס בארקיע?"

"נהדר!" אבבטן, בלי התלהבות, חיטט באפו. "בוא נטלפן לשדה-דב!"

הוא ניגש לטלפון וחזר אחר רגע. "כבר אין טיסה היום, אבל אל תצטער, בינתיים נחגוגה את יום החומוס והבצל."

"במקום לחטט באף, הסופר אבבטן," אמר רני, "אולי תחמם לי כוס קקאו?"

בטרם יוכן הקקאו, והשניים יחגגו את יום החומוס והבצל, עליי לדווח על שיחה שלהם בדרך חזרה מפונדק "החרדל המחבק", אשר לא יכולתי לתיתה בפרק הקודם כי התארך יותר מדי.

"יש עוד שני דברים שאני לא מבין בעצלתיים." אמר רני.

"שאל, שאל, אורחי הנכבד."

"מדוע לא רואים אצלכם הרבה צעירים וילדים, ומי עושה את העבודות הפחות-נעימות, אם לא זקוקים כאן למשכורת ולשכר עבודה?"

אבבטן נאנח קצת תוך כדי הליכתם בשדרות החשוכות-למחצה, כי העצים העמוסים שערות-סוכר הסתירו את אור הפנסים, ואמר: "שני הדברים קצת קשורים. אתה יודע שאם מישהו לא ישן בלילות ויש בו יותר מדי מרץ, עושה מהומות ומקים רעש – הוא נעלם מעצלתיים לארץ אחרת שאני לא רוצה לנקוב בשמה, אני שונא אותה כי היא האוייבת הכי גדולה של כל האנשים המבקשים לחיות בשלווה ובנעימים ובנימנום ושלא יציקו ושלא יבואו אלינו בתביעות –

"אלה שנמאס להם לישון בלילות, ונוטשים את עצלתיים, הם הצעירים. לכן אין לנו ברירה אלא לפתות אותם בשקלים, לא בעצלים, כדי שיסכימו לבוא לכאן בלילות, בזמן שאנחנו ישנים, ולעבוד בעבודות הכפיים הפחות נעימות והמשעממות כמו ניקוי רחובות, פינוי אשפה, חפירת תעלות, תיקוני ביוב, עבודות בניין ובעיקר – איסוף שערות-הסוכר בשדרות, בגנים ובמטעים. שכר-העבודה שלהם מרושש אותנו, ולכן חשוב לנו כל-כך לגלות את סוד האנרגיה ולהפעיל מטאטבוטי-קטיף אוטומאטיים במקום פועלי-הלילה, הם, שהיו פעם אזרחינו ובנינו, ובאים עתה רק כדי לעבוד אצלנו, שונאים אותנו על אורח-חיינו הנעים והנוח וחולמים על ארצות אחרות. אם נצליח להפעיל מטאטבוטים לאיסוף שערות-הסוכר, אולי לחפור בעזרתם תעלת החשמל מים-עצלתיים לים-התיכון, נוכל לשמור על אורח חיינו הנעים והטוב. אך אם לא," הנמיך אבבטן את קולו ללחישה, "תגיע ארץ עצלתיים למשבר. הכסף שלנו יאבד את ערכו, לא יהיה אפשר לקנות בו שום דבר, ולא יישאר בקופת עצלתיים שקלים לשלם לפועלי-הלילה."

"פועלי-הלילה הם הילדים מארץ אהש"ן?" העיז רני ושואל.

"ששש!!!..." השתיק אותו אבבטן, "אצלנו אסור אפילו להזכיר את השם הזה!"

"יש שם די הרבה פושטאקעס," העיר רני לתומו.

"אל תחרוץ משפט עד שלא יהיו לך עצמך ילדים!" אמר אבבטן, אנחה כבדה מאוד בקעה מליבו ועצב נשקף בעיניו הכחולות מימיות, "וגם נכדים שאומרים שאתה גוי, רושע-מרושע ושתירש גיהינום ושמחפשים אנשים קטנים מאחורי הטלוויזיה אצלך בבית מפני שמעולם לא ראו טלוויזיה לפני כן."

המשך יבוא