כאשר אני שומע את ההאשמות לפיהן ראש הממשלה יזם התחממות בגבול הצפון משיקולים אלקטורליים, אני מתקשה להבין לאיזה מעמקים של שנאה ורשעות מסוגלים לרדת האנשים המעלילים על נתניהו עלילת דם כזו.
לא, איני תמים. ברור לי שכל פוליטיקאי באשר הוא, שוקל גם שיקולים פוליטיים בכל החלטה ובכל פעולה שהוא עושה. ברור לי, שכאשר ראש ממשלה או שר ביטחון מאשר פעולה, הוא חושב כיצד למנף את הצלחתה גם להישג פוליטי וכיצד למזער את הנזק שהיא עלולה להסב לו מבחינה פוליטית. אולם אין לי ספק, שאף ראש ממשלה ישראלי לא שלח ולא ישלח חיילים להילחם ולסכן את חייהם, למען מטרות פוליטיות מפלגתיות או אישיות. ובוודאי שאף ראש ממשלה לא יחמם את הגבול ויסתכן במלחמה, משיקולים אלקטורליים.
יתר על כן, השיקול הפוליטי הוא דווקא להימנע מהסלמה. כל ממשלה, לפני בחירות, משתבחת ומתהדרת בהצלחתה לשמור על שקט בגבולת. כל ממשלה מציגה זאת כהצלחתה הגדולה. אף ממשלה לא תתנדב לחמם את הגבול לפני בחירות. חימום הגבול אינו יתרון אלקטורלי, אלא מכשלה אלקטורלית.
הסיכון בכישלון או בהידרדרות והסלמה של פעולה צבאית, היא סיבה לנקוט במדיניות של "שב ואל תעשה" ערב בחירות, ולא להיפך. אילו רווחים פוליטיים הניבה מלחמה למנהיגי המדינה בעשרות השנים האחרונות? האם מלחמת יום הכיפורים היטיבה עם הקריירה הפוליטית של גולדה ודיין? האם מלחמת לבנון השניה הועילה מבחינה פוליטית לבגין ושרון? האם מבצע "ענבי זעם" העניק לפרס ניצחון או דווקא היה גורם מרכזי בהפסד השלטון? האם האינתיפאדה השנייה האריכה את שלטונו של ברק או הורידה אותו מהשלטון? האם מלחמת לבנון השנייה ו"עופרת יצוקה" שיחקו לטובתו של אולמרט או לרעתו?
נראה לי שגם "צוק איתן" פגע במעמדו הפוליטי של נתניהו (רק המקרה של שרון ו"חומת מגן" חריג, אך זאת בשל התמונה הביטחונית הקשה כל כך שקדמה למבצע). במלחמות א-סימטריות מן הסוג של המלחמות בימינו, שבהן כמעט בלתי אפשרי להשיג ניצחון מוחלט ומובהק, רבים יותר סיכוייו של ראש ממשלה לסיים אותן בוועדת חקירה מאשר בהיכל התהילה. נתניהו יודע זאת. הוא גם יודע שמלחמה עם חיזבאללה כרוכה במתקפת טילים חסרת תקדים על ישראל, ושמתקפה כזו אינה בדיוק נכס אלקטורלי. אז איך אפשר לטפול עליו אשמת שווא כזאת?
איני מאמין שראש ממשלה כלשהו יסתכן בהרפתקה צבאית למטרות אלקטורליות, אך במקרה של נתניהו – על אחת כמה וכמה. נתניהו זהיר בהפעלת הכוח יותר מכל קודמיו. תפיסת הפעלת הכוח שלו היא "שקט יענה בשקט". ראינו זאת במיוחד במלחמת "צוק איתן". נתניהו עשה הכל ויותר כדי להימנע ממנה. גם אחרי שישראל הותקפה הוא המשיך להבליג ולהציע לחמאס שקט תמורת שקט. ולאחר שהמבצע החל הוא עשה הכל כדי להימנע מפעולה קרקעית. וכשהמציאות כפתה עליו פעולה קרקעית, הוא מיזער אותה למינימום שבמינימום, ולכל אורך המלחמה, ניסה כל העת להפסיק אותה. כזכור במהלך המלחמה ישראל הפסיקה את האש 12 פעמים, באורח חד צדדי, או בהפסקת אש דו צדדית שהופרה בידי האויב. יש חסרונות ויתרונות לתפיסת הפעלת הכוח של נתניהו. אך להאשים דווקא אותו בהרפתקנות צבאית משיקולים אלקטורליים, זו צביעות.
על הטוענים זאת, ניתן לומר שהפוסל – במומו פוסל. אלה הטוענים שנתניהו מתייחס לניצחון בבחירות כמטרה המקדשת את כל האמצעים, הם אלה שלמען הניצחון בבחירות מקדשים אפילו אמצעי נלוז של עלילת דם על מדינתם.
בנימין נתניהו אינו ראש ממשלת הליכוד, אלא ראש ממשלת ישראל. גם בזמן הבחירות הוא ראש ממשלת ישראל. עלילת דם עליו, כאילו הוא יוזם מלחמת שווא, היא עלילה על מדינת ישראל.
אופן התגובה הישראלית המתונה והמדודה על הפיגוע בהר דב, מוכיח עד כמה משוללת יסוד האשמת הממשלה בחימום מכוון של הגבול. גם כאן, היה נאמן נתניהו לדרכו לאורך שלוש הקדנציות שלו, להימנע ככל הניתן מהסלמה ביטחונית.
יש לי אמון מלא בטוהר כוונותיהם של כל מקבלי ההחלטות, בדרג המדיני ובדרג הצבאי, וגם בטוהר כוונותיהם בהחלטה על הסיכול הממוקד של ג'יהאד מורניה ומפקדת הטרור האיראני – חיזבאללי בגולן.
אין זה אומר שאני בהכרח חושב שההחלטה היתה נכונה. יש לי ספקות בנדון, ואליהם אתייחס בחלקו השני של המאמר.

2. לא תקטוף! – לזכר עזריה אלון
המוני בית ישראל נוהרים לאזור הנגב המערבי, לחגוג את חגיגת הטבע הנפלאה, להתפעל ממרבדי האדום האדום הזה – מרחבי הכלניות הצובעים באדום את האזור שהוכה במשך עשור וחצי באדום מסוג אחר לגמרי, אדום מזן "צבע אדום". אני נזכר בנאום הכלניות של הרמטכ"ל ומתפלל שהשקט השורר באזור בחודשים האחרונים יהיה למציאות של קבע, ואודם הכלנית יהיה הצבע האדום היחיד בו.
ביקרתי בסוף השבוע בגבעת שמרון – בית הקברות של נהלל, וכולו מוקף מרבדים ורדרדים של רקפות, בתוך שלל צבעי הפריחה, כשלל צבעי הקשת. הדרום האדום, הצפון הוורוד, יפי הטבע הארצישראלי, מזכירים לי ש... היופי הזה אינו מובן מאליו. לא היינו רחוקים ממציאות שכל היופי הזה ייעקר. והוא כמעט נעקר בידי אוהבי הטבע.

הגייאה נערה קטנה יורדת
ובאש כלניות לוהט הגיא.

את הפרחים לצרור היא תלקט לה
ובשבילים המתכסים בטל
אל אמא היא נחפזת וקוראת לה:
הביטי מה הבאתי לך בסל!

כלניות, כלניות,
כלניות אדמדמות אדמוניות
כלניות, כלניות,
כלניות מטוללות חינניות.

אלתרמן כתב את השיר מתוך אהבת הטבע והתפעלות מהיופי הקסום של הכלניות. קטיף הכלניות היה ביטוי לאהבה הזאת. אלא שהאהבה הזאת לטבע, כמעט והרגה אותו.
חלוצי החברה להגנת הטבע הבינו שהקרקע כמעט נשמטת מתחת רגלינו ועשו מעשה. הקמפיין נגד קטיף פרחי הבר – קמפיין באמצעות ילדי הגנים ובתי הספר שחינכו את הוריהם היה להצלחה גדולה. הוא הרבה יותר משמעותי מהחוק האוסר לקטוף פרחי מוגנים והקנס שלצדו. הוא שינה את התודעה.
הדמות שעמדה מאחורי המאבק הזה, כמו מאחורי כל מאבק לשמירה על טבע הארץ, היה עזריה אלון, חתן פרס ישראל, שהלך לעולמו לפני שנה.
במשך למעלה מעשור, בוג'ה ממכון "שיטים" ואני אירחנו אותו בסדרי ט"ו בשבט שערכנו ביישובי הגולן והגליל. חוט השני בסדר היה שבעת המינים, ובין קטעי הקריאה, השירה, הלימוד, הטעימה והלגימה, השתלב עזריה כ"עד מומחה" – מי שחקר את שבעת המינים וכתב עליהם את אחד מארבעים ספריו.
הסדר הראשון היה בט"ו בשבט תשס"ג (2003) במושב אניעם. היה זה לילה סגרירי וסוער, וחשש כבד קינן בלבי – מי ייצא מביתו בערב כזה? אולם המועדון היה מפה לפה, ובמהלך הסדר אף חווינו הפסקת חשמל. ומה שבלט בעיניי, היה התופעה שחזרה על עצמה שנה אחרי שנה – אל הקהל הקבוע של שוחרי ההתחדשות היהודית, המגיע לאירועים מעין אלה, הצטרף קהל של חובבי הטבע, שהגיע לסדר כדי לפגוש אגדה מהלכת – את עזריה אלון. ובכל שנה, היו מי שהצטיידו בספריו, כדי להחתים אותו עליהם.
ובסדר, עזריה סיפר בקולו הרדיופוני, המוכר כל כך מפינתו הרדיופונית עתיקת היומין בשבת בבוקר, על כל אחד ואחד מן המינים – על החיטה ועל השעורה, על הגפן והתאנה, הרימון והזית ועל התמר. סיפר עליהם מבחינה בוטנית והיסטורית, סיפר אגדות אודותם, וכשהגיע לרימון, הדגים לנו כיצד ניתן לקלף רימון מבלי להתלכלך. ישבתי לידו משתאה מאדם בעשור העשירי לחייו, המבצע את הפעולה העדינה ללא שמץ של רעד בידיו. ובכל שנה הרעים בקולו בשירת סולו, בשיר "שבעים המה הגיבורים", בחי"ת ועי"ן גרוניות.
ובכל שנה הוא דיבר על היוזמה, אף היא שלו, להפוך את ט"ו בשבט לחג של שמירת הטבע ואיכות הסביבה. הוא רצה להמירו מחג הנטיעות לחג איכות הסביבה. אני דווקא מעדיף את השילוב של חג הנטיעות ואיכות הסביבה. וכאן הוא הגיע לפרק אותו כינה "לא תקטוף".
בעברית מדויקת, נכון יותר להשתמש בלשון ציווי: "אל תקטוף". "לא תקטוף" הוא לשון עתיד, מעין ציון עובדה: אתה לא תקטוף. עזריה הקפיד מאוד על שפתו וכאנציקלופדיסט היה מומחה גדול גם לשפה העברית. אולם חשוב היה להשתמש בכותרת הזאת, על פי עשרת הדיברות – לא תרצח, לא תגנוב, לא תחמוד וכו', כאומר שמצוות השמירה על הטבע היא הדיבר ה-11.
בתום הסדר הראשון, אמרתי לו בהתפעלות שהיה נהדר ואני כבר מזמין אותו שוב לשנה הבאה. הוא השיב לי שהוא בן 85, ובגילו הוא אינו מתחייב לתכניות רחוקות כל כך. אולם סמוך לט"ו בשבט בשנה שלאחר מכן שוב הזמנתי אותו. ובתום הסדר, כשדיברתי אתו על השנה הבאה, קיבלתי אותה תשובה, עד שהיה זה ריטואל קבוע, מידי שנה בשנה, במשך 11 שנים.
כך גם לפני שנתיים, בתום הסדר בקיבוץ הגושרים. ובשנה שעבר, כבר קבענו את הסדר בקריית שמונה. אולם שבועיים לפני הסדר הודיע לי בוג'ה, שעזריה חלש וחולה, ולא יוכל לבוא. את הסדר שערכנו הקדשנו להחלמתו של עזריה.
כעבור יום או יומיים התקשר אליי בוג'ה בשעת בוקר, וסיפר לי על פטירתו של עזריה, המאהב הגדול של ארץ ישראל.
יהי זכרו ברוך!

3. צרור הערות 1.2.15
* "עתיד הגולן ברור – הוא יישאר בידינו... רמת הגולן היא מחוץ לתחום. אין ולא יהיה כל דיון עליה, מכיוון שמדובר בחזית הביטחון של ישראל." כך אמר יצחק הרצוג בביקור שערך השבוע בגולן, כשלצדו ציפי לבני ועמוס ידלין.
מאז 1992 לא נשמעה אמירה כזו מצד מנהיג מפלגת העבודה. הדבר בולט כאשר הדברים נשמעים דווקא מפיו של הרצוג, שבתפיסה הכללית מוביל קו יוני יותר מקודמיו.
דברים אלה מבטאים את ההתפכחות הכמעט כללית, בנושא הגולן.
בכל יום שעובר, אנשים נוספים מתפכחים. בכל יום שעובר, יותר ויותר אנשים שתמכו בהתלהבות בנסיגה מהגולן, מודים לנו שהצלנו את מדינת ישראל מאסון לאומי במאבקנו. רעיון העוועים המטורף של מסירת הגולן לציר הרשע מצא את המקום הראוי לו בפח האשפה של ההיסטוריה.

* התגובה הישראלית על הפיגוע בהר דב היתה נכונה ובמידה. אסור לאפשר לאוייב לפגוע בנו בלי לשלם מחיר. אולם יש לנהוג בקור רוח, ולהיזהר מהיגררות להסלמה רבתי שעלולה להידרדר למלחמת לבנון השלישית. וכך נהגה ישראל.
מלחמת לבנון השנייה יצרה הרתעה שהביאה לשמונה וחצי שנות שקט כמעט מלא, לאחר 40 שנים של גבול מדמם. זה הישג שאיש לא העלה אותו על דעתו קודם לכן.
האם השקט הזה הסתיים? אם חלילה יתברר שהאוייב מנסה ליצור מציאות של "שגרת טפטוף", יש להגיב במלוא העוצמה, לא רק נגד חיזבאללה אלא נגד לבנון, כדי לעצור זאת ולהחזיר את ההרתעה במלוא עוזה.
אולם כנראה שמדובר ברצון של האוייב להגיב על חיסול ג'יהאד מורניה וחבריו בפעולה מוגבלת. לכן, נכון היה להסתפק בתגובה מדודה ובניסיון לחזור לשגרת הפסקת האש.

* אני מקווה שהאירועים האחרונים בעיצומה של מערכת בחירות לעומתית וקיצונית, יחזירו אותנו מהטירוף של "אנחנו או הם" לשפיות של "אנחנו".

* בכנס שנערך בתשעה באב שעבר, נשאה דברים רחלי פרנקל, אמו של נפתלי, אחד משלושת הנערים שנחטפו ונרצחו בידי מרצחי חמאס.
כמו כל הקהל הבטתי בה משתאה, מוקסם כבר מרגע עלייתה על הבמה. אישה שרק חודש קודם לכן קרה לה הנורא מכל – מוות אכזרי כל כך של בנה היקר, עלתה על הבמה זקופה וגאה, פניה קורנות, עיניה מאירות, החיוך אינו מש מפיה, בקול בוטח ויציב, ללא פתק של ראשי פרקים או נקודות להרצאה, ברהיטות מופלאה, נשאה דברים על הלכידות הקהילתית, החברתית והלאומית שהתגלו סביב החטיפה והרצח של בנה. קשה שלא להעריץ את כוחות הנפש שלה, עוד בטרם עיבדה את אסונה, לצאת מן המקום של האבל הפרטי, אל המשמעות הציבורית, הערכית, הלאומית, אך לא למקום של התלהמות, שנאה ונקמה, אלא למקום אופטימי, של חוסן לאומי, של היכולת הלאומית והחברתית להיבנות מהמשבר הלאומי, שהיה כרוך באבל האישי שלה. וכל זאת, ללא טיפה של זיוף, ללא שמץ של תיאורים קיטשיים, עם יכולת גם לבקר. ובדבריה העלתה על נס התגייסות של חברה שלמה, על כל חלקיה ומגזריה, כולל מגזרים שלא תמיד אנו יודעים לראות בהם חלק מאתנו – החרדים והמיעוט הערבי, למען שלוש משפחות במשבר, ובהמשך – בעוצמה רבה יותר, במלחמת "צוק איתן".
היה זה בעיצומה של מלחמת "צוק איתן". במלחמה זו התגלה הישראלי היפה במלוא הדרו ותפארתו והחברה הישראלית התגלתה כהתגלמות הישראליות היפה. היו אלה שעותינו היפות ביותר.
באותה תקופה, הישראלי המכוער שבשוליים, שהתרגל לשלוט בשיח הציבורי ולפתע נדמה לו שהקרקע נשמטת תחת רגליו, הגביר ווליום והקצין. כך נחשפנו לתופעות נאלחות כמו גדעון "הרעים לטיס", "הצל" שהטיל צלו וחתתו ודומיהם.
את דבריה בכנס סיימה רחלי פרנקל בשתי שאלות, אודות גילויי הלכידות והסולידריות הישראלית במלחמה הזאת. האם זה אמִיתִי? האם זה ימשך? תשובתה לשאלה הראשונה הייתה חיובית. השאלה השניה נשארה פתוחה.

* כמו פרה הבועטת בדלי החלב המלא, כך החברה הישראלית, ביצר אובדני בלתי נתפס, מיהרה בתום המלחמה לחרב את כל היפה והטוב שבא לידי ביטוי במלחמה. התקשורת והפוליטיקאים, שדיג במים עכורים אומנותם, השכילו להעכיר ולהרעיל את המים הזכים של החברה הישראלית.
הם הצליחו להסיט (ולהסית) את החברה אל מדרון הפלגנות, הקרע והשנאה.
הם גררו אותנו לבחירות מיותרות; בחירות לעומתיות ורוויות שנאה והסתה שלא ידענו כמותן שנים רבות.
מופע האימים של ציפי לבני ב"מצב האומה" וסרטון ההסתה של "הבית היהודי" נגד יוסי יונה הם בעיניי התגלמות הבחירות הללו.
במלחמת "צוק איתן", החברה הישראלית העלתה על נס את ה"אנחנו" – במלוא תפארתו. במערכת הבחירות הזאת ירדנו לבירא עמיקתא של "אנחנו או הם" – סיסמת הבחירות המשותפת לשתי המפלגות הגדולות.
איני רואה איך אפשר לעצור את ההידרדרות הזאת לפני הבחירות. בבוקר שלמחרת הבחירות, תהיינה תוצאותיהן אשר תהיינה, יהיה עלינו להפשיל שרוולים ולעמול קשה כדי לנסות ולשקם את החברה הישראלית מהריסותיה.

* בני בגין הוא אחד האישים הערכיים, האיכותיים, הצנועים וההגונים ביותר שפעלו בפוליטיקה הישראלית. בגין הוא התגלמות החיבור של לאומיות וליברליזם. חזרתו לחיים הפוליטיים היא בשורה חשובה. זהו תיקון של הדחתו המבישה בפריימריז לפני הבחירות הקודמות.
כאשר בני בגין חזר לליכוד לפני הבחירות לכנסת ה-18, הכותרות זעקו שזאת הוכחה להקצנה הימנית של הליכוד. כאשר בני בגין לא נבחר בפריימריז לכנסת ה-19, הכותרות זעקו שזאת הוכחה להקצנה הימנית של הליכוד. מה תזעקנה הכותרות עם חזרתו של בגין לרשימת הליכוד לכנסת ה-20?
אם מישהו זקוק להסבר מדוע הליכוד זקוק כל כך לדמותו של בני בגין, כדאי שיראה את מופע ההתבהמות האלים של חוטפת המיקרופונים מירי רגב.
אחרי הדחתו של פייגלין, חזרתו של בני בגין מבטאת את סופו של ניסיון ההשתלטות העוינת של הליכוד.
בני בגין תמיד ייחשב "בן של", אך כדאי לזכור שהוא מבוגר בשנתיים אחרי מנחם בגין בפרישתו.

* מה יש בו, במקום ה-11, שגם הליכוד וגם "המחנה הציוני" הקצו דווקא אותו לשריון ה"אסים" שלהם?

* חבל שעמוס ידלין, מועמד "המחנה הציוני" לתפקיד שר הביטחון אינו מופיע ברשימת המחנה לכנסת. גם אישית ובעיקר אידיאולוגית, חשוב מאוד שהקול שלו ישמע בתוך מפלגת העבודה; קול הגיוני ושקול, שיכול להוות משקל נגד לקולות אחרים באותה מפלגה.
הסיכוי שהוא יכהן כשר הביטחון אינו גבוה. ראשית, הסיכוי שהרצוג ירכיב את הממשלה הוא בינוני ומטה. שנית, אם הוא ירכיב את הממשלה, הוא לא יוכל למנות את ציפי לבני לשרת החוץ, טרכטנברג לשר האוצר, ידלין לשר הביטחון, שלי יחימוביץ' לשרה בכירה. הרי הוא יהיה חייב לתת תפקידים מרכזיים לשותפות הקואליציוניות. במקרה כזה, יהיה קל יותר לוותר על ידלין, כיוון שלא יהיה ח"כ, אין לו כוח פוליטי והוא אינו יכול להוות איום על הרצוג.
פוליטיקה פשוטה.

* בראיון ל"ידיעות אחרונות", עמוס ידלין סיפר שכל חייו הצביע למפלגת העבודה, למעט פעמיים – בשתי מערכות הבחירות שאחרי מלחמת יום הכיפורים, בשל כעסו על המחדל (שהיה האירוע המכונן של חייו, ובעקבותיו החליט להישאר בצה"ל).
הוא לא סיפר למי הצביע באותן שתי מערכות בחירות, 1973 ו-1977. המעניין הוא, שאלו שתי מערכות בחירות שבהן אביו, אהרון ידלין, היה מראשי מפלגת העבודה. ב-1973 הוא היה ח"כ בכיר (שנה קודם לכן התפטר לאחר שנים רבות מתפקידו כסגן שר החינוך והתרבות) ובבחירות 1977 הוא היה שר החינוך בממשלת רבין הראשונה.

* לאחר שבועות אחדים שבהם חיבק "הארץ" את הרצוג ולבני, בימים האחרון הוא שינה קו והחל לזנב ב"מחנה הציוני". אולי זו סלידה מעצם ההגדרה "המחנה הציוני". אולי זו תגובה לגיבוי ש"המחנה הציוני" העניק לממשלה באירועים הביטחוניים בצפון. אולי זו הצבתו של עמוס ידלין, איש עמותת אלע"ד המיישבת ביהודים את מזרח ירושלים – למועמד המחנה לתפקיד שר הביטחון. אולי זו הזליגה של מצביעי מרצ ל"מחנה הציוני" שאם תימשך עלולה לסכן את עצם יכולתה לעבור את אחוז החסימה. ואולי זה הגֶן הרדיקלי, המחייב אותם להתייצב מ"שמאל" ל"שמאל".
מאמר אחר מאמר, יוסי שריד, גדעון לוי, אורי משגב ואחרים, יורדים כסח על "המחנה הציוני", מצביעים על ציפי לבני כמחרחרת מלחמות בעזה, מציגים את הרצוג כמי שישתלב אחרי הבחירות בממשלה בראשות נתניהו וכד'.
בגיליון ערב שבת היה זה תורו של זאב שטרנהל. גם הוא הציג את הרצוג כמי שירוץ לממשלת נתניהו, טען שתפישתו המדינית מעורפלת, טען שנוח יהיה לנתניהו לצרף לממשלתו את הרצוג, לבני ולפיד ש"מלבינים" את סרבנותו ואת הנצחת אקיבוש וכו' וכו'.
שטרנהל מבקש שינוי רדיקלי, ואינו רואה איך ניתן לחולל אותו דרך הקלפי. ולכן, הוא מייחל לפתרון שלא דרך הקלפי – דרך התערבות בינלאומית, חרם על ישראל ופגיעה יזומה בביטחונה. "שינוי רדיקלי לא יחול כאן כל עוד השלטון הנוכחי לא יביא על ראשינו משבר לאומי גדול... לכן, החלופה הריאלית טמונה בהתערבות חיצונית שתהיה מסיבית די הצורך כדי לערער את שלוות החיים הישראלית הנוחה. רק כאשר כל אחד ואחד בקרבנו ירגיש את מחיר הכיבוש על בשרו, יגיע הקץ לקולוניאליזם ולאפרטהייד כחול-לבן. רק כשתיפגע הכלכלה, כולל רמת החיים הכללית, או ייפגע הביטחון, כתוצאה מסיכון חמור של האינטרסים האמריקאיים באזור, יתחיל הטיפול הממשי בחיסול הכיבוש ובהבטחת עתידנו."
האם חתן פרס... ישראל (!) הנ"ל הוא יותר פטריוט או יותר דמוקרט?

* עם הצבתו של הפרא הכהניסטי במקום הרביעי ברשימתו של אלי ישי, נתפלל שהרשימה לא תעבור את אחוז החסימה.

* חבל מאוד שרות קלדרון משובצת רק במקום ה-15 של "יש עתיד". אילו ידעתי בוודאות שהקול שלי יכריע אם היא תיכנס, הייתי מצביע להם. אבל אם אצביע להם, הקול שלי עלול להיות הקול המכריע שיכניס את עופר שלח (מס' 6).

* 12 בפברואר 1990. יו"ר מרכז הליכוד אריק שרון, מסכל הצבעה על תוכנית מדינית של ראש הממשלה יצחק שמיר. במערכת הגברה חלופית רבת עוצמה שהכין בעוד מועד, גבר על קולו של ראש הממשלה שניהל את ההצבעה, בהצגת שאלון חלופי בנוסח "מי בעד חיסול הטרור?"
30 בנובמבר 2004. במהלך דיון במרכז מפלגת העבודה על מועד הפריימריס לראשות המפלגה, התפרץ המועמד אהוד ברק לבמה, חטף את המיקרופון מהיו"ר ההמום משה שחל, ונשא את דבריו ללא רשות דיבור.
חוטפת המיקרופון מירי רגב מכוונת גבוה.

* לא רבים המקרים שבהם אני משבח את גדעון לוי, אך כשמגיע לו – מגיע לו. הוא כתב הספד יפה ומרגש על דייוויד לנדאו, עורך "הארץ" לשעבר, שהלך לעולמו.
במאמרו הוא הצביע על הניגודים שלנדאו הכיל, ובין השאר הוא כתב שלנדאו היה בעת ובעונה אחת ציוני רדיקלי ושמאלני רדיקלי.
כשמאלן רדיקלי, לוי מודע לסתירה בין שמאל רדיקלי וציונות. לא בכדי הוא אנטי ציוני, כתב מאמרים נגד הציונות בהם קרא לישראל להיפרד סופית ורשמית מהציונות ולקבור אותה קבורה נאה. אך למה הוא מתכוון כאשר הוא מגדיר את לנדאו "ציוני רדיקלי"? מה פירוש "ציוני רדיקלי"?
יש הבדל בין קיצוניות ורדיקליות. קיצוניות מתארת את המקום שבו נמצא אדם בספקטרום הדעות. ככל שהוא קרוב יותר לקצה, הוא מוגדר קיצוני.
רדיקליות היא הרצון לשנות מהשורש את המצב הקיים.
הציונות היתה מהפכה רדיקלית ביותר. היא קראה לשינוי מהשורש של הוויית העם היהודי – מעם מפוזר בגולה לעם מרוכז במולדת, מעם נטול עצמאות ותלוי בחסדי זרים לעם ריבוני במדינת לאום עצמאית, מעם מנותק ורוחני המרחף בעולם לעם עובד ויצרני הנטוע באדמתו, מעם חריג וזר בניכר לאומה שהינה חלק ממשפחת העמים הריבוניים, מעם הדובר בבליל לשונות וז'רגונים לעם שהחייה את שפתו הלאומית שהייתה בתרדמת עמוקה והפך אותה לשפת הדיבור ועוד. הציונות היתה מהפכה רדיקלית בכך שהיא תבעה מהפרט שינוי רדיקלי באורחותיו – עקירה מארץ הולדתו ועליה לארץ מולדתו, אימוץ שפה ישנה-חדשה וכד'.
היום, 67 שנים אחרי שהציונות הקימה את מדינת ישראל – מדינת לאום יהודית דמוקרטית, הציונות כבר אינה רדיקלית, אלא עובדה קיימת. עובדה שיש לטפחה ודורשת מאתנו עוד מאמצים רבים בקיבוץ גלויות וביישוב הארץ, בחיזוק המדינה והחברה. אולם הטיפוח הזה אינו רדיקלי, אלא חיזוק הקיים. הציונות עדין רדיקלית ברמה האישית, בקריאה ליהודי החי בגולה לעלות לארץ, לדבר עברית. בוודאי שאין היא רדיקלית בעבור יהודי ישראלי שחי כאזרח ישראל. ולכן, לא ברור לי מה פירוש הרדיקליות שלוי מייחס לעובדת היותו של לנדאו ציוני.
לעומת זאת, הפוסט ציונות היא רדיקלית. כל ניסיון לשנות את מהותה של מדינת ישראל, ממדינה יהודית דמוקרטית, למשהו אחר – הוא רדיקלי, כיוון שהוא עוקר משורש את מהותה של המדינה ומנסה ליצור משהו חדש תחתיה, גם אם היא תמשיך להיקרא מדינת ישראל. מי שקורא להפוך את ישראל למדינת הלכה בלתי דמוקרטית, שמקור הסמכות שלה אינו רצון העם והחוקים שנבחרי הציבור מחוקקים אלא ההלכה, מציע הצעה רדיקלית. מי שקורא להפוך את ישראל למדינה קוסמופוליטית שאינה עוד מדינת הלאום היהודית, מציע הצעה רדיקלית.
גדעון לוי הוא אכן איש שמאל רדיקלי, המציע לעקור את המדינה היהודית ולהקים תחתיה משהו אחר לגמרי. דיוויד לנדאו היה ציוני וליברל-שמאלני, אולם הוא לא היה רדיקלי לא בציונות שלו ולא בשמאלנות שלו.

* ביד הלשון: הזמנו מראש ארוחה במסעדה. "אבל בשעה עשרה לשמונה תצטרכו להחזיר את השולחן."
להחזיר את השולחן? איזה שולחן לקחנו?
זה הזכיר לי שבקיבוץ שמיר, בימים הרחוקים של הלינה המשותפת, כאשר אישה סיימה את חופשת הלידה והכניסה את התינוק לבית התינוקות, הסלנג הקיבוצי כינה זאת: "החזירה (!) את הילד לבית תינוקות."
זה גם מזכיר לי את הכינוי המוזר לנסיגה מחלקי ארץ ישראל כ"החזרת (!) שטחים."
אגב, מתוך תפריט המסעדה: "עוגת בצנצנת". לא נגענו.