26.6.04. שבת. נעמי שמר נפטרה הבוקר. בת שבעים וארבע היתה במותה. לאימה, רבקה ספיר, היתה חליפת מכתבים עם דודה אסתר [ראב]. אבל נעמי שמר עצמה מעודה לא התעניינה בשיריה של אסתר אף כי דומני ששלחתי לה בזמנו את כרך "כל השירים". השירים של אסתר היו יותר מדי אמיתיים, מסוקסים וחסרי חריזה ומשקל – עבור נעמי שמר, שעם כל יופיים של שיריה, היה בהם תמיד קצת טעם סאכריני סנטימנאטלי חזק, כובש אמנם את הלב ובלתי-נשכח.
פעם ראשונה ראיתי אותה באמצע שנות החמישים לערך, בחדר-האוכל של קבוצת כינרת, בליל שישי, בתוכנית אמנותית יחד עם בעלה-דאז גדעון שמר. הם נתנו תוכנית קריאה מיוחדת-במינה שלא היתה זימרה אך נאמרה במקצב מיוחד שאינו קריאה רגילה, ושניהם יחדיו. אינני זוכר מה קראו, רק את הרושם האמנותי החדשני של צורת קריאתם.
לאחר שנים רבות, פעם-פעמיים עשו בינינו הכרה, אם אינני טועה, באסיפות הכלליות של אקו"ם. באחת מהן באה מולי וכאשר אמרתי לה שלום התנפלה עליי בידידות רבה ובמאור פנים, ואולם כאשר התברר לה שאינני יעקב כהן [נכדו של ברש] או מישהו אחר, מ"מעריב" אלא אהוד בן עזר, סטתה מעליי בפרצוף חמוץ כאילו נגעה בשרץ, מבלי לנסות אפילו לשוחח איתי.
יהיה זיכרה ברוך. היא תיקבר בכינרת, שם ראיתי לא מזמן את הקבר של אימה. ואני מתאר לעצמי שעתה יעלו לשם לרגל בזכותה יותר מאשר בזכותם של המשוררת רחל או ברל כצנלסון.
בשנים האחרונות, מאז פרוץ האינתיפאדה, ובזכות ערפאת, היטשטשו במקצת ההבדלים הפוליטיים בין העמדות השונות בישראל. אבל בשעתו היתה נעמי שמר מן התומכות הבולטות ביותר של תנועת ארץ ישראל השלימה ואפשר לזקוף לזכותה את עידוד ההתנחלות בכל חלקי ארץ-ישראל מתוך גישה לאומנית וחד-צדדית בתכלית, בבחינת שפיכת שמן נוסף ומיותר למדורת הסכסוך הבלתי-נפתר בינינו לבין הפלשתינאים. באותה תקופה הייתי מכנה אותה ביני-לביני בשם "אום-כולתום הישראלית".
כאשר שירתי כחייל [חובש] בפח"ח חטיבה 10, במלחמת ששת הימים, ביום שבו כבשו את העיר העתיקה, נמצאנו כיומיים בשדה התעופה עטרות-קלנדיה. שם שמעתי לראשונה את "ירושלים של זהב". אם אינני טועה מהרדיו של מכונית הספורט הפתוחה של דן בן-אמוץ, שהגיע אלינו כאשר לידו יושב ירון לונדון. היה להם כניראה מעמד מיוחד אם יכלו לנסוע באופן חופשי ובבגדים אזרחיים. טרם ידעתי אז שהשיר נוצר לפני המלחמה והיה ניראה לי שהוא ממש במקביל לה. כך היתה ההרגשה. על רקע בין-ערביים שגם נשמעים בו לעיתים עדיין הדי יריות מרחוק וריח עשן ושריפות שהיו. והצבעים היו באמת של זהב ודבש בשעת שקיעה. אני חושב שאין ישראלי שחי באותה תקופה שאינו חווה את השיר בצורה דומה, כמבטא בצורה העמוקה ביותר את הזיכרונות ממלחמת ששת הימים ואת השינוי שחל בעקבותיה. בגלל הטון האיטי ונוגה, האלגי שלו, הוא לא נתפס כשיר ניצחון זול אלא גם כשיר של געגועים וצער, שמובלע בו גם האבל על הנופלים במלחמה.
בתקשורת כבר מכנים אותה "המשוררת הלאומית". זה כאילו היו מכנים את אלתרמן משורר או משורר לירי על פי הפזמונים שלו. נראה לי שאת ההגדרה הטובה ביותר נתנה היא לעצמה – משוררת-הזמר או כותבת שירי-זמר (שאנסונים), ובאמת היא משוררת-הזמר (השאנסוניֵרית) הישראלית הגדולה מכולם. פעם היו קוראים לשיר-זמר פזמון. בשנים האחרונות הזדלזל מעמדו של הפזמון, ונוצר הצורך לסוגה חדשה בין השיר הרציני לבין הפזמון הקל, שיר-זמר. ובתור שכזו היא באמת משוררת-הזמר הלאומית.