לפני עשרים שנה, שבועות אחדים לפני הולדתו של עמוס, עברנו מדירת האשכול לדירה המשפחתית, בית הקבע שלנו מאז ולתמיד.
ועם הבית קיבלנו מתנה שלא תסולא בפז – בחצר, נטוע עץ תות שכבר אז היה גדול, שניטע כחמש שנים קודם לכן. עץ גדול ויפה ופריו מתוק ומשובח. והוא מניב פרי בכמויות אדירות, שגם אם כל הילדים והמבוגרים באורטל ייענו להזמנתנו בשיא העונה לבוא ולקטוף חופשי, הם לא יתגברו על השפע.
נכון, הנשר של הפרי אף הוא מוגבר, הוא מלכלך ומזמין זבובים. גם שועלים וקיפודים יודעים למצוא אותו בשעות הלילה ולאכול את הפרי שנשר. ואת העץ הזה אני אוהב יותר מכל עץ אחר בחצרי ובאורטל בכלל.
ואף על פי כן, כאשר אני חושב על "העץ שלי", אני מתכוון לעץ אחר.
גם לא לעץ השסק בחצרה של סבתי. לסבתא שלי באזור הייתה חצר גדולה, עם עצי פרי רבים – תפוחים, שזיפים וקלמנטינות, אך העץ המרשים ביותר, הגדול ביותר והאהוב עליי ביותר היה עץ השסק. מדי שבת נסענו לסבתא שלי, ובעונה, שניות אחרי שעצרנו את המכונית, כבר ישבתי על הצמרת והתמלאתי ללא חשבון בשסק כתום, מתוק ועסיסי. כל כך אהבתי את העץ הזה.
אך כאשר אני חושב על "העץ שלי", אני מתכוון לעץ אחר.

בנאומו בכנסת, כשהציג את חוק הגנים הלאומיים לקריאה ראשונה, אמר ראש הממשלה דוד בן גוריון: "עץ בן שבעים שנכרת – לא יכול לבוא במקומו שום מבנה מועיל חדש. אין תמורה לעץ עתיק. המשמיד עץ כזה עוקר שורשי אדם. אין שם בניין או חשמל חשוב יותר מעץ אקליפטוס עבות, שקמה ישנה, חורש אלונים. הם שורשי האדם. בניין תוכל להקים כאן או שם, ולעץ בן מאה אין תמורה."
למה הוא דיבר על שבעים שנה? שבעים הוא מספר גנרי המבטא שפע. ובוודאי הוא כיוון למדרש על חוני המעגל והנוטע שפגש, שנטע עצי חרוב שיתנו פרי בעוד שבעים שנה. "אני מצאתי את העולם בחרובים. כשם שנטעו אבותיי לי – כך אטע אני לבני."

העץ שלי, עליו אני מדבר אינו עץ חרוב והוא עתיק הרבה יותר משבעים שנה ואף ממאה שנה. זהו עץ שקמה בן מאות שנים. העץ נמצא בדרום רחוב עוזיאל ברמת גן, ליד בית ילדותי. על העץ הזה ביליתי שעות רבות. הוא היה ונותר העץ שלי.
העץ שלי הוא עץ ענק. יש צורך במיספר אנשים כדי להקיף את גזעו. כל ענף מרכזי שלו, עבה הרבה יותר מגזע של עץ רגיל. והוא חי וצומח בקצב אדיר. מדי שנה הגיעו עובדי העיריה לגזום אותו. הם ניסרו ענפים, שכל אחד מהם הוא עץ עבות כשלעצמו. זה לא כל כך נעים לראות עץ מסופר, כשמשון שגזזו את מחלפותיו. אולם הגוזמים הסבירו לנו, הילדים המאוכזבים, שללא הגיזום הזה, העץ מזמן היה קורס, בשל הצימוח המהיר שלו. ואכן, העץ אף פעם לא איכזב. קצב הצימוח שלו פנטסטי.
על העץ הזה חבריי ואני בילינו שעות. על העץ הזה הקמנו מחנות. ועל העץ הזה ביליתי הרבה עם עצמי.

את סדר ט"ו בשבט באורטל, הקדשנו השנה לזכרו של עזריה אלון, מר טבע, המאהב הגדול של ארץ ישראל, מחבר עשרות ספרים על ארץ ישראל, בעל שיא גינס על כך שבמשך 54 התמיד בפינה שבועית ברדיו שעסקה בטבע וארץ, חתן פרס ישראל על מפעל חיים ומי שנתן לקיבוץ אורטל את שמו.
עזריה וחבריו יצקו החל בשנות ה-60 תוכן חדש לט"ו בשבת – חג הגנת הטבע וקבעו לאורך כל השבוע את שבוע הגנת הטבע.
עזריה היה ביקורתי מאוד בנוגע לנטיעות. הוא טען שהפכנו את הנטיעות לפֶטִישׁ, לגולם שקם על יוצרו. הוא טען שקידוש הנטיעות גורם לנו לנטוע היכן שאין צורך, לנטוע יותר מן הדרוש, לנטוע כדי לנטוע. הוא ראה סתירה בין חג האילנות לחג הנטיעות. הוא רצה לראות בט"ו בשבט חג של אהבת העץ, לא של אהבת הנטיעה.
וכך אמר בראיון רדיו: "במבט לאחור אנחנו יכולים להאשים את עצמנו בכך שט"ו בשבט לא נהיה חג לאילנות, ככתוב בשיר, אלא חג הנטיעות. בואו ונחפש בכל הפרסומים והשירים מילה על העתיד לקרות לשתיל לאחר שנטענו אותו, ועל המחויבות שלנו לעץ לאחר שעזבנו את אתר הנטיעות. אין זה מקרה כי בפולקלור נוצר זלזול בטקסי הנטיעה, כאשר לעתים לא בא בעקבותיהם יער, אלא טקס נטיעה חדש."
ומאמר זה, לכבוד ט"ו בשבט, נועד לתת כבוד לעץ הנטוע, לעץ הקיים, לעץ העתיק.
"היום השקמים נעלמו ואינם – רק שלט את שמם עוד מזכיר". בניגוד לגן השקמים התל אביבי, משירו של יצחק יצחקי, העץ שלי חי ובועט.
בחנוכה לקחתי את תמר לסיור שורשים במחוזות ילדותי ברמת גן. מה רבו התרגשותי ושמחתי, כשהיא טיפסה על עץ השקמה העתיק, על העץ שלי, והתחברה אליי ואל שורשיי.
שבת שלום וט"ו בשבט שמח!

2. צרור הערות 4.2.15

* קשה לשתי קונכיות לשוחח שיחה של ממש.
כל אחת מטה אוזן לים שלה.
רק שולה הפנינים או סוחר העתיקות
יכול לקבוע בלי חשש: אותו ים.

שירו של ט. כרמי "קשב", מיטיב לתאר את שיח הקונכיות המאיים לשסע את החברה הישראלית ומגיע לשפל חדש במערכת הבחירות המכוערת הזאת; מערכת בחירות המבוססת על שנאה, על "הם או אנחנו", על "רק לא", על השמצות, דמוניזציה, דה-לגיטימציה ומה שחורה לי במיוחד – עליהום חסר תקדים על מערכת אכיפת החוק, מאחר שאינה מתייצבת לקול תופי הטאם טאם שמנסים לגייס אותה למערכה הפוליטית.
שיח הקונכיות, שבו כל קונכיה מטה אוזן לים שלה, הוא שיח הרסני. במקום לשוחח, ללבן מחלוקות, להגיע להסכמות, כל "מחנה" גודר עצמו בתוך שבלול ומשכנע את עצמו עד כמה הוא צודק בתיעובו את הקונכיה האחרת.
מקובל שפוליטיקאים מן הימין ומן השמאל משתתפים בבמות של המחנה האחר, כי עצם קיומו של השיח הוא בעל חשיבות. ופתאום, הח"כים מן הליכוד ו"הבית היהודי" מחרימים את כנס "הארץ" לדמוקרטיה, אליו הוזמנו ובו היו אמורים להשתתף, כיוון שהקרן החדשה לישראל שותפה במימונו, וההשתתפות סותרת את הדה-לגיטימציה לכל מה שנוגעת בו הקרן. וח"כים ממפלגת העבודה ומרצ, שהיו אמורים להופיע בכנס ירושלים של העיתון הימני "בשבע", נעלמו פתאום מן המודעה על הכנס, מן הסתם בתירוץ דומה להחרמה. חרם חרם חרם. שרוי חתול ברוגז.
כי מה פתאום לדבר עם קהל הקונכיה האחרת? הוא לא מעניין אותי. הם לא בני שיח של אנחנו ואנחנו לא בני שיח של הם. כי אנחנו "רק לא".

* האם החיילים והקצינים שקיבלו צל"שים נלחמו בצבא של "אנחנו" או בצבא של "הם"?

* כפי שהבחנתי וציינתי כבר בשבוע שעבר, דבוקת שוקן ב"הארץ" שינתה כיוון והחלה להפנות את חיציה נגד "המחנה הציוני". הקמפיין הזה נמשך גם השבוע. את השבוע פתחו מאמרים ברוח זו של אורי משגב, קובי ניב, עודא בשאראת, יוסי ורטר וגדעון לוי. משגב האשים את "המחנה הציוני" ב"ממלכתיות חלבית וזהירה". לוי חושש שניצחון "המחנה הציוני", שהוא "מפלגת הכיבוש" האמיתית, עלול לבטל את הסנקציות על ישראל ש"עשויות" או-טו-טו לצאת לפועל, ישראל לא תישפט בהאג וכו'. ולכן, הוא מעדיף את נתניהו על הרצוג. כותרת מאמרו – "רק לא הרצוג". במאמרו הוא קורא לאבו מאזן לא לתת יד למשחק של הרצוג, המעוניין למזמז במשך שנים "תהליך מדיני" עקר.
קובי ניב אינו מסתפק במתקפה על "המחנה הציוני", אלא מצביע על הכיוון הנכון – הצבעה בעד הרשימה הערבית המשותפת, הנושאת בשורה גדולה לעם ... ישראל (!) – מי צריך להצביע למפלגה הערבית המאוחדת, אליבא דניב? "כל יהודי שוחר טוב." לפחות יש לבָּחוּר חוש הומור.
למה כל כך חורה לי הזינוב של "הארץ" ב"מחנה הציוני"? לא בגלל "המחנה הציוני" ולא בגלל הבחירות, אלא בגלל החברה הישראלית והבוקר שלמחרת הבחירות.
הבחירות הללו לעומתיות ומכוערות כפי שלא היו עשרות שנים. הקמפיין של "המחנה הציוני" מאוד תוקפני, מבוסס על דמוניזציה קשה של נתניהו. המסר אינו ששתי מפלגות לגיטימיות מתמודדות באופן דמוקרטי על השלטון, אלא שזאת "מלחמה על הבית" ומוכרחים "להוריד את הזבל." זהו מסר חסר אחריות, כאילו אין מחר.
וכאשר בתוך המערכה הזאת "המחנה הציוני" מואשם בקמפיין חלבי, צמחוני, אנמי, ממלכתי (שזאת כנראה מילה גסה בקרב ה"שמאל" הקיצוני), חלש, דפנסיבי ונרפה והוא מומרץ לקמפיין תוקפני יותר ומלא שנאה יותר, יש סיבה רבה לדאגה.

* שלי יחימוביץ' נבחרה לראשות מפלגת העבודה כיוון שידעה להיות לוחמת אידיאולוגית, אך חפה מדמגוגיה אישית. כראש אופוזיציה וכיו"ר מפלגה, הקפידה לכבד את יריביה ובהם נתניהו ולתקוף אותו רק עניינית, לא אישית. בכל פעם הקפידה לציין שהיא מכבדת אותו, אך הבעייה אינה הוא אישית, אלא דרכו. ולפתע, בבחירות הללו, היא מצטרפת לעליהום האישי, ומוסיפה כמעט מידי יום עוד קיסם למדורת האש הזרה הזאת. כאילו הלקח שלה מהפסדה להרצוג, הוא שזה מה שהקהל רוצה. וחבל, כי העוצמה שלה היא האותנטיות שלה והאותנטיות שלה היא הענייניות והאידיאולוגיה. במגרש ה"רק-לא-ביבי", ההתלהמות והפרסונליזציה, היא תמיד תהיה צל חיוור של ציפי לבני. חבל.

* מתי נגלית יושרה עיתונאית? כאשר עיתונאי נוהג ככלב השמירה של הדמוקרטיה, גם כאשר צריך לנשוך את המחנה האידיאולוגי שלו, ובמיוחד אם הוא עושה זאת בזמן בחירות. בימים אלה, שבהם כל העיתונים הפכו לביטאונים, יש לציין את החריגים.
אני מציג שני עיתונאים כאלה כמופת של יושרה. האחד הוא קלמן ליבסקינד, איש הציונות הדתית, שחשף את השיטה המושחתת שבה ח"כים מן "הבית היהודי" העבירו תקציבים למוסדות של הציונות הדתית. השניה היא קרן נויבך, אשת "שמאל" מוצהרת, שיצאה בגלוי נגד שיטת העמותות החיצוניות, שאינן כפופות למגבלות התקציביות של חוק הבחירות, המסייעות למפלגות השמאל.
אין לי ספק שהסביבה של שני העיתונאים הללו מלקה אותם על כך. אבל הרווח שלהם, הוא שכאשר קלמן יתקוף את ה"שמאל" וכשקרן תתקוף את ה"ימין" נאמין להם, ולא נחשוד בהם בתועמלנות גרידא.

* על יושרתו של בן דרור ימיני אין צורך להכביר במילים, הרי היא מן המפורסמות (הגם שיש מי שמנסים בצורה מגושמת לקעקע את אמינותו). אף שהוא טרם כתב למי הוא יצביע, אין לי ספק שהוא יתמוך ב"מחנה הציוני". אך גם הוא כתב שהפעילות של V5 היא פעילות בחירות מובהקת, ולכן עליה להיות כפופה לחוק מימון הבחירות.

* הליכוד האשים את "המחנה הציוני" בעבירות על חוק הבחירות ושימוש אסור בעמותות. "המחנה הציוני" והעמותות מכחישים. ובאופן אוטומטי, תומכי הליכוד משוכנעים שההאשמות נכונות ותומכי "המחנה הציוני" משוכנעים שההכחשה נכונה. מה לעשות, ואיני מסתחרר מסחרירים, ואין לי מושג האם ההאשמות נכונות או לא. אין לי אלא להמתין למידע רב יותר.
עם זאת, מאחר והוזכרה עמותת "קול אחד", מצאתי מה האידיאולוגיה של אותה עמותה. האידיאולוגיה באה לידי ביטוי במפת מדינת ישראל, לשיטתם. על פי המפה ההזויה הזאת, הגולן כולו עד הכינרת יימסר לסוריה. ונשאלת השאלה, לאיזו סוריה הם רוצים למסור את הגולן ואת חוף הכינרת? לחיזבאללה או לדעאש?
האם הם רוצים למסור את ביתי לאנשי ג'ובהאת אל נוסרא, או לחייליו של ג'יהאד מורניה?
מטורפים!

* בעקבות הודעתה של ציפי לבני השבוע נגד נסיגה מהגולן – הודעה הראויה לברכה ולשבח, ציין נפתלי בנט שבעבר היא תמכה בנסיגה מהגולן. לבני הכחישה, וטענה שמעולם לא תמכה בנסיגה כזאת.
מה האמת?
האמת היא שבמאי 2008, נפתח באנקרה מו"מ בין ממשלת אולמרט לבין הסורים על נסיגה מהגולן, בתיווכו של המתווך ההוגן ארדואן. כיוון שהסורים סירבו ללחוץ את ידי הישראלים ולקיים מו"מ ישיר, היו אלו "שיחות קירבה" – שליחי ארדואן התרוצצו בין המלון הישראלי והמלון הסורי והעבירו מסרים. שר החוץ הסורי וליד מועלם אמר אז שסוריה הסכימה למו"מ רק לאחר שישראל התחייבה לסגת לקווי 4.6.67. אולמרט הכחיש וטען שלא ניתנה התחייבות מראש. עם זאת, ברור על מה דיברו שם. אולמרט אמר בעיצומו של המו"מ, שאנו קרובים להסכם יותר מבכל פעם אחרת בעבר. וכזכור, כבר הוצעה לסורים נסיגה מכל הגולן. למשל, הסורים דחו את הצעתו של ברק, בשל כמה עשרות (!) מטרים על חוף הכינרת.
המו"מ נפסק, כיוון שהסורים פוצצו אותו במחאה על מבצע "עופרת יצוקה".
ומי הייתה שרת החוץ בממשלת אולמרט? ציפי לבני.
ככל הזכור לי, בזמן המו"מ לבני לא התבטאה בזכות נסיגה מהגולן, ואמרה שהתנאי של ישראל להסכם הוא התנתקות של סוריה מאיראן. אולם היא בשום אופן לא אמרה שהיא נגד נסיגה מהגולן. ובכל מקרה, ברור לחלוטין על מה דובר במו"מ.

* יש לזכור, שגם נתניהו ניהל מו"מ עם סוריה והסכים לנסיגה מהגולן. הוא אף עשה זאת בצורה מכוערת יותר – במחשכים, בדרכי מרמה וכחש. בזמן שהוא שלח את רון לאודר, מקורבו, למסור לאסד את נכונותו לנסיגה מהגולן, הוא שלח באופן קבוע את עוזי ארד לשר קהלני ולח"כ יהודה הראל מ"הדרך השלישית" לספר להם עד כמה הוא שומר על הגולן ואינו מוכן לדון על כך עם הסורים.
המו"מ הופסק כאשר אריק שרון התמנה לשר החוץ, ונודע לו על כך. הראשון שרמז בפומבי על המו"מ היה שר הביטחון בממשלתו הראשונה של נתניהו יצחק מרדכי, לאחר שהתפטר והקים את מפלגת המרכז, בעימות הטלוויזיוני עם נתניהו ("תסתכל לי בעיניים").
נתניהו הכחיש, אך לאחר סיום תפקידו הפרטים דלפו בהדרגה. היום נתניהו טוען שהוא הסכים לסגת "רק" לקו המצוקים, כלומר נסיגה מ-90% מהגולן ועקירת כל יישובי הגולן. וגם זאת אינה אמת, הוא הסכים עקרונית לנסיגה מלאה.
למרבה השמחה, הן נתניהו והן ציפי לבני התפכחו.

* בתקופת המאבק על הגולן סוכל פיגוע התאבדות, כאשר שני המפגעים נהרגו ב"תאונת עבודה", בטרם ביצעו את זממם. המחבלים היו ערבים אזרחי ישראל.
כששמעתי את הדברים, כתבתי תגובה, כדובר ועד יישובי הגולן, שבה בירכתי על שלוש ההצלחות: א. הפיגוע סוכל ונצלו חיי אדם. ב. המחבלים נהרגו. ג. פחות שני קולות בעד הנסיגה מהגולן במשאל העם.
התגובה הזאת היתה בדיחה פרטית. הראיתי אותה לחבריי, אבל לא עלה על דעתי לפרסם אותה. למה? הרי הכל נכון. הכל נכון, אך זו דמגוגיה – סעיף ג' משחיר את כל התומכים בנסיגה.
נזכרתי בכך השבוע, כאשר נתקלתי בחגיגה בפייסבוק בעקבות איזו ידיעה על כך שיגאל עמיר אמר שהוא יצביע ל"בית היהודי". אח, איזו שמחה. איזו שמחה דמגוגית. איזו דמגוגיה נפסדת.
אגב, קשה לי להאמין שהרוצח לא יצביע בעד רשימה שמועמד מיספר 4 שלה הוא מסוגו.

* מה יקרה אם הרצוג ולבני יעלו לשלטון?
אין לי מושג.
אבל ברור לי מה לא יקרה. לא יהיה שלום עם הפלשתינאים.
למה? מה, הרצוג ולבני אינם רוצים שלום עם הפלשתינאים?!
ודאי שהם רוצים. מה זה קשור?

* השר"פ הוא שירות מושחת, המעניק בריאות טובה ואריכות ימים לעשירים, על חשבון בריאותם של העניים, במוסדות בריאות ציבורי שמומנו בידי משלם המסים הישראלי. התוכנית של "המחנה הציוני" לביטול השר"פים וחיזוק הרפואה הציבורית, שהינה פרק בתכנית הכלכלית חברתית של המחנה, מקובלת עליי מאוד.
ובכלל, התוכנית הכלכלית חברתית רצינית ומרשימה, בעצם העובדה שהוצגה תוכנית כוללת שהושקעה בה מחשבה רבה ובעיקר – בתכניה.

* בחודשים האחרונים, עוזי ברעם כותב מאמרים ב"הארץ". וכמעט בכל מאמר שהוא כותב, הוא משתלח באובססיביות ב"ישראל היום". הוא שוכח להוסיף כוכבית קטנה של גילוי נאות, שהוא היה בעל טור קבוע ב"ישראל היום" מיום הקמתו ועד לפני חודשים אחדים. כנראה שהאובססיה שלו לכתוב נגד "ישראל היום" היא הכרח להיטהר בפני האינקוויזיציה על חטאו הכבד.

* עם החזרת השגריר הירדני לישראל, צפוי גינוי בישראל למלך עבדאללה שהתגייס לטובת הקמפיין של ביבי. מה, הוא הצטרף למפלגה הרפובליקאית?

* התפטרותו של שאבאס, יו"ר ועדת מועצת זכויות האדם של האו"ם לרקימת עלילת דם נגד ישראל וצה"ל, היא הישג מדיני ודיפלומטי חשוב של ישראל. עם מינוי המחליפה של שאבאס, על ישראל לשתף פעולה עם הוועדה ולא להפקיר את הזירה לאוייב. על ישראל למנף את קיומה של הוועדה להסברה ולמתקפת אמת מול תעשיית השקרים.

* כל העולם הזדעזע מרצח החטופים בידי דאעש. אז הזדעזע. השאלה היא – מה עושה העולם נגד הטרור הג'יהאדיסטי? מעמיד לדין בהאג את הדמוקרטיה המגינה על אזרחיה המותקפים בידי הטרור הג'יהאדיסטי? מנהל מו"מ עם מעצמת הג'יהאדיזם על הכרה בה כמדינת סף גרעינית?

* מי שעשה מעשה הוא נשיא מצרים א-סיסי, שהכריז על הזרוע הצבאית (בינתיים) של חמאס כארגון טרור.

* ביד הלשון: בסדרי ט"ו בשבט שאני עורך, אחד השירים הקבועים הוא שירה של רחל "כינרת", המוכר יותר כ"שם הרי גולן". בעבר כבר כתבתי על פניני העברית הנפלאה בשיר, שאותו כתבה עולה חדשה, ששנים אחדות קודם לכן כלל לא דיברה עברית.
אך בשיר יש גם טעות בעברית. "יש ימים פי שבע". זאת טעות. כאשר אנו אומרים מיספר סתמי, אכן אנו אומרים אותו בלשון נקבה, ומכאן שצורת היסוד של מיספר היא נקבה. אולם כאשר אנו אומרים מספר כפלי – "פי X", השימוש הוא בלשון זכר. ולכן, נכון היה לכתוב "יש ימים פי שבעה."
אותה טעות מופיעה גם בשיר שכתבה מלחינת השיר "כינרת", נעמי שמר. השיר הוא "שיר השוק". הבית השני נפתח במלים "השושנים יפות פי שבע". אין ספק שנעמי שמר ידעה שזו טעות, אך נהגה בחירות המשורר, כדי להתחרז עם השורה "אבל אנחנו מול השפע."