ב-21.10.04 שלחתי לאליהו הכהן את הקטע הבא מתוך היומן, שהקלדתי לאחרונה:

לבחור אליהו הכהן שלום רב,

אני שולח לך דף מהיומן שלי. אולי אתה זוכר עוד מאותו טיול. בייחוד היכן חדרו של ברנר.

שלך בידידות,

אהוד

11.7.72. כ"ט בתמוז תשל"ב. יום שלישי. הבוקר הייתי מוקדם בבריכה ואחר-כך ערכתי טיול לפי הזמנתו של שלמה שבא בסמטאות נווה-צדק ונווה-שלום. שם היינו לפני כשנה וחצי יחד עם יהושע [קנז]. השתתפו בסיור: נחום גוטמן. משה שמיר [יחד עם אביו]. תמר מרוז. ובחור בשם אליהו הכהן אשר מאסף ספרי ארץ-ישראל.

כמו תמיד יש בטיול במחיצתו של שלמה משום השראה רבה. גם נחום גוטמן לא פסק מלחבקני ולדבר עליי ואליי טובות. [כנראה גם בזכות דודתי אסתר, שאותה לא ראה כבר שנים רבות]. הוא אמר שפגישתו עימי היא החלק היפה ביותר של הטיול. גם הזמין אותי לבקר אצלו.

הלכנו בעקבות מגוריהם של ברנר ועגנון והרב קוק. במסלול הרגיל. עם זיכרונותיו של גוטמן. ומקום בית אביו ש. בן-ציון. היינו בקומה השנייה, העזובה, של בית שמעון רוקח, באולם ששימש ל"בני ברית", ושם מצאה בעליית הגג תמר מרוז חלק ראשון מן הכרך השני של "מלחמה ושלום" בתרגום טריווש בהוצאת שטיבל, ורשה תרפ"ב.

סיימנו את הטיול על גג מגדל שלום. בקפה. ושם נתנה לי תמר בהקדשה את הספר, נחום גוטמן הוסיף ציור בחתימתו, ושלמה שבא חתם אף הוא למזכרת. נחום גוטמן גם אמר לי שישמח לצייר כל ספר שאכתוב על הימים ההם בארץ-ישראל. אותו דבר אמר גם לשמיר. עם משה שמיר עשיתי הכרה. חייכנו לפולמוס שבינינו [בעקבות מאמרי על הסקר] בלא טינה. גם שוחחנו מעט. אמרתי לו שמעניין כי מעבר לחילוקי הדעות שבינינו אנו באותו צד כאשר מדובר ברגשות לארץ-ישראל הישנה.

[כמה אני מצטער שדווקא בעקבות הסיור הזה הייתי קמצן בדיווח ולא רשמתי ביומן יותר דברים ויותר הסברים, בייחוד אלה ששמענו מפי נחום גוטמן. אם אינני טועה הוא הראה לנו את מקום חדרו של ברנר בפינה המערבית-דרומית בקומה הראשונה של מה שהיה נקרא "בית הסופרים" ובו שכנה מערכת "הפועל הצעיר", וזה מתאים להבדל בין חדרו הגבוה של עגנון לחדרו הנמוך של ברנר, לפי תיאוריו של עגנון].

סיימנו, שלמה שבא, אליהו הכהן, תמר מרוז ואני, בשתייה קלה במזנון בית העיתונאים.

על כך ענה לי אליהו היום, גם כן באי-מייל:

אהוד יקירי, שלום לך,

שלחת לי פיסת זיכרונות נשכחת. אני זוכר היטב את המפגש ההוא. אם תזכור אני הוא שהצעתי לכם לעלות לרגע אל עליית הגג בביתו של רוקח, שהיה אז עזוב ונטוש, כדי להראות לכם מוצג מעניין – הפסנתר שהקדיש מאיר דיזנגוף לאשתו צינה, פסנתר שהיה מאובק ושבור ומוזנח, כמו כל עליית הגג ההיא, ואמרתי לתמר שכעתונאית היא צריכה להתריע על הבושה הזאת, ואכן כתבה בעקבות הביקור מאמר ב"הארץ" על כך, עם צילום הפסנתר. 

בעליית גג זו נערך טקס בר המצווה שלי בעצם ימי מלחמת העצמאות, 22 במרץ 1948. זה היה מעמד בלתי נשכח. שרתי אז בקול סופראן דקיק את המפטיר וההפטרה של פרשת השבוע, ומסביב שרקו כל העת כדורים שנורו ממסגד חסן בק, שנשמעו כליווי מוזיקלי הרמוני לקולי.

לאחר שראינו את בית עגנון, פסענו ברחוב שלוש ומול בית שלוש נכנסנו לרחוב אמזלג, והראיתי לכם מרחוק את בית ילדותי, הבית שבנה אבי על המגרש הפנוי האחרון בנוה צדק. גם במועד הביקור ההוא עדיין היה קטע הרחוב מול ביתי דרך עפר בלתי סלולה כמו בכל שנות ילדותי.

חדרו של ברנר היה בקומה התחתונה הפינתית של מה שנקרא היום בית הסופרים בצד הפונה אל רחוב נווה צדק, מול הגינה.

דרישת שלום ליהודית

מהבחור המאסף