או
ספר האופטימיות

תל-אביב, 2000-1982
[לא הופיע מעולם בספר מודפס]

פרק שנים-עשר

המשך הסיפור האמיתי. הרצאת הסופר אבבטן על פתח-תקווה:
שמיטה ראשונה ואחרונה, ספרדים טובים ואשכנזים רעים,
סכנות וסיכויים.

"המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה," מזג הסופר אבבטן כוס מים בפתח הרצאתו ההיסטורית, וכשלגם נרטב שפמו בטיפות אחדות שהפריעו לרני להתרכז בהבנת הנשמע, "נוסדה בסוף השנה 1878. אחרי שנתיים רכשו המייסדים קרקע נוספת ומכרו ממנה בחיפזון חלקות, בעיקר לאנשי ירושלים. הבעלות על מרבית החלקות במושבה הצעירה היתה מצוייה מעתה בידי אנשים שלא גרו בה ולא העלו על דעתם לגור בה.
"בהשפעת הבעלים-השותפים חדשים אלה נערכו בחירות לוועד הראשון של 'החברה פתח-תקווה'. זכות ההצבעה ניתנה לא על פי היושבים במושבה בפועל אלא על-פי מחזיקי החלקות. לירושלמים, שלא גרו במושבה, והחכירו את חלקותיהם לאריסים ערביים תמורת חלק מן היבול – היו בהצבעה קולות כמיספר החלקות שברשותם.
"בוועד החברה שנבחר נהפכו מתיישבי פתח-תקווה למיעוט: רק שניים לעומת חמישה חברים שהתגוררו בירושלים. כך נזרע זרע ההרס של המושבה. מעתה נחתכו ענייניה על-פי המחלוקות והמריבות שבין בעלי החלקות שגרו בעיר הקודש, ועל-פי הנהגת רבניה הקנאיים, בראשות הרב יהושע ליב דיסקין. הרב דיסקין עלה לירושלים מבריסק בשנת 1878 והיה למנהיג המחנה החרדי, שהתנגד ליישוב הארץ. סביב חצרו התרכזו אנשי 'כולל אונגארן', תקיפי החלוקה. לדעתם היה צריך להתרכז רק בלימוד תורה בישיבות, לא לעבוד, ולחיות על חשבון תרומות העם היהודי בגולה. כך נוצר פער של ממש בין הקונים החדשים לבין חבורת המייסדים, שהיו אנשים דתיים אך מתונים בדעותיהם.
"שנת תרמ"ב, 1882-1881, היתה שנת השמיטה הראשונה במושבה העברית הראשונה והיחידה אז בארץ. הרבנים הירושלמים הקנאים ראו מלכתחילה את קניית החלקות בפתח-תקווה כעניין הקשור רק במילוי מצוות התלויות בארץ, כגון תרומות ומעשרות, או בסידור פרנסה לעניים. הם לא ראו בכך מפעל התיישבות לאומית. לכן החליטו ללא היסוס כי בשנת השמיטה יופקרו השדות ואין רשות לשום מתיישב יהודי לחרוש ולזרוע את אדמתו.
"לרוע המזל, דעתם חייבה את כל המתיישבים, שרובם החל נואש כבר מישיבתו במושבה, בגלל שאר הצרות שנפלו עליהם – המלריה, השטפונות, עול המיסים לממשלה התורכית, מות השוורים הדמשקאיים ששימשו לחריש, התנכלויות הערבים והיעדר תמיכה ותשתית ציבורית – כביש, בית-מרקחת, בית-מרחץ, בית-ספר, או אפילו בית-כנסת.
"כך נגזר דינה של פתח-תקווה בירושלים. מתיישבי פתח-תקווה ידעו כי לא תיתכן התיישבות חקלאית אם כל שנה שביעית יהא צורך להפקיר את השדות ולחזור לחיות על חסדי 'החלוקה' – אך הם היו מצויים במיעוט ודעתם לא נשמעה. מצוות הדת חזקה על הרבנים החרדים ותקיפי 'הכוללים' בירושלים יותר מחלום התחייה של שיבת העם לחיות חופשי על אדמתו! – תו! – תו! – "

מרוב התרגשות נפלטה מהמרצה נפיחה חצוצרתית בעלת צליל סידרתי לח, שאמנם נעלמה כמעט כליל מקהלו המנומנם (שלא היה נידהם או צוחק כי הפלצות בעצלתיים מתקבלות בטבעיות גמורה אף יותר משיעול או עיטוש כי הן סימן לבריאות הגוף) – אבל גרמה לו להשתתק ולרדת בדחיפות מהבמה.
"מה קרה?" נדאג רני, "שוב חטף שלשול?"
"לא, כרגיל, מהחומוס – " פיהקה גברת ליליסימה, "חמק לו פלוץ רטוב ושמנפוצקלה ממהר לשירותים לשטוף היטב את הסדק כי קשה לו מאוד להתרכז בעניינים רוחניים כשהוא מלוכלך. הוא לא כמו אחרים..."
"לא ידעתי שהשכל קשור כל-כך במצב התחת!?" לחש רני בפליאה.
"יש לך עוד הרבה מה ללמוד. אתה ידעת למשל איך הסופר ישן בקיץ?"
"לא..."
"ערום תחת שמיכת פוך בחדר קר ממוזג."
"ואתה יודע מה אמא שלי היתה אומרת על נפיחה?" התערבה בשיחה גברת צ'ירי.
"לא..."
"אַ-פִּישׁ אוֹן אַ-נפיחֵע – איז וִי אַ-גַלַח אוּן אַ-פְלִיכֵע! – אתה מבין?"
"לא..."
"השתנה בלי נפיחה מהתחת – היא כמו כומר בלי קרחת!" צחקה.
"מה מצחיק? מה זה כומר?"
"זה כמו הרב של..." התפרצצה צ'ירי מצחוק יחד עם אחייניתה ליליסימה...

...אבל אבבטן שב לבמה והמשיך בקול ישנוני: "ליום הכיפורים של שנת תרמ"ב, שלהי 1881, נותר בקושי מניין מתיישבים במושבה. לנגד עיני מייסדה הנידהם, דוד מאיר גוטמן, הלכה המושבה בת השלוש ונחרבה. השכנים הערבים עקבו בעיניים פקוחות אחר המתרחש. עוד קודם לכן עיבדו חלקות רבות כאריסים ותרמו בכך לערעור מצב הביטחון במושבה הזעירה. ואילו לבעלי החלקות שלא גרו בפתח-תקווה, וקיבלו תמורת ההחכרה חלק מהיבול, לא היה איכפת שהמושבה פרוצה לכל גנב ושודד, שלעיתים הוא המעבד את אדמתם! עתה החלו שכנים אלה לפשוט בגלוי על השדות, על הרכוש, וגם על הבתים שבעליהם עזבו אותם ונמלטו בבהלה לירושלים. השממה ביישוב הקטן חזרה לקדמותה, ועקבות המתיישבים החדשים, ובייחוד הירקונים, נמחו כמעט כליל.
"לקראת שנת השמיטה הבאה תרמ"ט, 1889-1888, כבר היו בארץ-ישראל תשע מושבות צעירות ובהן ראשון-לציון, זכרון-יעקב, ראש-פינה וגדרה. הווותיקה בהן היתה פתח-תקווה בת העשר, שיושבה מחדש לאחר חורבנה. השאלה עמדה שוב במלוא חריפותה. איכרי המושבות, אנשים מסורתיים ברובם, ביקשו חוות דעת רבנית בשאלה שעלתה מחדש, לגבי רובם היתה זו שנת השמיטה הראשונה.
"כבר מתחילת 1888 התלקח הוויכוח בכל תוקפו. תנועת חובבי-ציון, שתמכה במושבות אחדות בארץ, וכן הפטרון של מרבית המושבות, הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד, שהיה אדם דתי, חיפשו פתרון שלא ישבית את העבודה החקלאית למשך שנה ואף יותר, שהרי בשנת השמיטה אסור גם להכין את השדות לקראת השנה שאחריה.
"רבני ירושלים החרדים, האשכנזים, ובראשם הרב יהושע לייב דיסקין והרב שמואל סלאנט, התנגדו נמרצות לכל תיקון או הקלה בדיני שנת השמיטה. מצידם, שתעבור החקלאות לידי הערבים, והמושבות תישמנה. ממילא הן מהוות תחרות קשה למימסד החרדי הירושלמי על תרומות העם היהודי בגולה. יהודים מוטב שילמדו בישיבות ובכוללים ולא יעסקו בעבודת האדמה.
"הרבנים הספרדים בירושלים, ובראשם הראשון לציון הרב רפאל מאיר פאניז'ל, נטו דווקא למצוא פיתרון, אך חששו לפעול לבדם. היה עליהם לחץ מצד הפחה של ירושלים, מוחמד רעוף, ששלח מכתב לרב פאניז'ל ובו הביע חשש שהשבתת החקלאות היהודית למשך שנה עלולה לגרום נזק להכנסות הממשלה התורכית ממיסים, ולכן ביקש מהרב הראשי הספרדי 'למצוא אופן להרים המכשול הזה לפי הדת היהודית.'
"הפתרון אכן הושג כאשר הרחק מגבולות הארץ, ביוזמתו ובתרומותיו של הברון רוטשילד, ובהשפעתם של חובבי ציון – פירסמו שלושה רבנים אשכנזים נודעים במזרח-אירופה – הרב שמואל מוהליבר מביאליסטוק, הרב ישראל יהושע טרונק מקוטנא והרב שמואל זנוויל קלפפיש מווארשה – 'היתר עבודה בשמיטה' בארץ-ישראל, שכלול בו היתר מכירת קרקע לנוכרי, אמנם לשדותיהם של יהודים עניים בלבד. לדעתם הצטרף באיגרת נפרדת אחד מגדולי הרבנים בדורו, הרב יצחק אלחנן ספקטור מקובנה, שעל שמו נקראת השכונה נחלת יצחק בתל אביב. וכל זאת חרף התנגדותם של רבני ירושלים האשכנזים. רוב איכרי המושבות ראו בכך היתר לכל דבר, והסכימו לעבד את אדמותיהם בשנת השמיטה.
"אך היו איכרים שהתרגלו לחיות 'עלא חַשַׂב (בשי"ן שמאלית) אל-בארון', על חשבון הברון, ועתה צידדו בדעתם של הרבנים סלאנט ודיסקין... ואולם כוחו של הברון באמצעות פקידיו במושבות עמד לו להפר את עצת הבטלנים ולהעמיד גם בשאלת השמיטה את מפעל יישובה של ארץ-ישראל על יסוד איתן לדורי-דורות.
"בעקבות ההסדר שהשיג הברון אזרו גם הרבנים הספרדים אומץ ואישרו את היתר מכירת הקרקעות לנוכרי. לא ידוע על איומים או חרמות עליהם אך יש לזכור שהם העזו לעשות את הצעד המכריע רק לאחר שהיתה להם תמיכה של ארבעה רבנים אשכנזים נודעים מרוסיה ומפולין, תמיכה שמאחוריה עמדו גם השפעתו ונדיבותו של הברון.
"באותה תקופה יהודי חכם אחר, קארל מארקס, קבע שהחברה האנושית מונעת על-ידי החומרנות – הרכוש, העבודה, האבטלה, העושר, העוני. שההווייה קובעת את ההכרה. שכדי להבין תהליכים חברתיים צריך תמיד לחפש את המניע הכלכלי, מאיפה בא או לא בא הכסף ועימו הפרנסה.
"ואני אומר לכם, אזרחי עצלתיים, שלא יזיינו לכם את השכל בדיבורים ריקים! – שום דבר לא השתנה מימי הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד וקארל מארקס! הסתכלו היטב סביב וגם בראי – מהמשיח וחסידיו השוטים ועד אחרון הפועלים הזרים העובדים אצלנו בלילות, וגם הפרופיסורים, הרבנים, האורי זוהר, העיתונאים, הזונות, השורפים, פקידי המס, הספסרים, המחזירים בתשובה, החקלאים, עובדי חברת החשמל ובחורי הישיבות – חוץ אולי מחיילי שירות החובה וציבור התינוקות – כל אחד מנסה בסך הכול למצוא הצדקה לדרך שלו להתפרנס, ואם אפשר גם קצת על חשבון הברון! וכל השאר בולשיט! קוסמטיקה ורבאלית!
"הרבנים דיסקין וסלאנט, ועימם רבנים אשכנזים נוספים, פירסמו בימים הראשונים של שנת השמיטה, באוקטובר 1888, צו 'לאסור על הקולוניסטים [איכרי המושבות] כל עבודה בשדה האסור בשביעית.' העוברים על האיסור הוזהרו שמדובר בעוון חמור שכבר 'הסב לנו חורבן בית קודשנו ותפארתנו, וכל איש יודע הייעודים הטובים המובטחים לנו בשמירת שנת השמיטה.'
"הרבנים הספרדים לא הצטרפו לצו והמשיכו לדבוק בהסדר מכירת הקרקע לנוכרי גם בשנים הבאות..."
"ספרדים טובים! אשכנזים רעים!" קרא-נחר בקול משתיל-הדשא האגרונום אמדיאוס זולפיקר.
"אקוולוס ארן ורדאדרוס ספרדים, אי נו קומו אקוולוס די אוי, קי ני סאבן ספניולית אי סה ויסטן אן נגרו כומו אידיש!" – [ Aquellos eran verdaderos Sefaradim, y no como aquellos de hoy, que ni saben Spaniolit y se visten en negro como Yiddish! – אלה היו ספרדים אמיתיים, טהורים, ס"ט, ולא כמו אלה של היום שאפילו ספניולית אינם יודעים ומתלבשים שחור כמו אידיש!] – החרה אחריו בנחירו הדק הקוסמטיקאי מואיז-יוחנן אבדלחק.
"עכשיו כבר כמעט אין אף אחד מהצאצאים של משפחות הספרדים שעלו לארץ במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה – שאפשר לקרוא אותו ס"ט, ספרדי טהור – כי כמעט כו-לם שמעו בעצת אבותיהם והתחתנו עם אשכנזיות ואשכנזים!" קבע בביטחון אמדיאוס זולפיקר.
"טוב, אלה היו חכמים!"
"ועשירים!"
"טוב, הם באו לפני שהתחיל כאן כל הווג'עראס [כאב ראש, מהומה, בערבית] של הציונות ושל הספרדים אלה שלא יודעים ספניולית!"
"אלה שידעו היו אנשים נאורים, תענוג! לא כמו החניוקעס הירושלמים!" הטיל אבבטן לוויכוח את כובד מישקלו ההיסטורי. "הנה אברהם מויאל, ס"ט מיפו, הצטרף כבר בשנת 1885 ל'חובבי ציון' ועזר למושבות הראשונות פתח-תקווה, ראשון-לציון, גדרה, יסוד-המעלה, עקרון ובאר-טוביה ונחשב לאפוטרופוס של אנשי ביל"ו. הגביר ק. ז. ויסוצקי – התה שלו קיים עד היום – נשלח לארץ מטעם 'חובבי ציון' ברוסיה, וכתב על מויאל: 'יליד הארץ הוא, יודע בטוב-טעם את השפה המדוברת [הערבית], רב תושייה, בעל כוח אביר ורצון נמרץ. מעורב עם הישמעאלים [הערבים], שריהם ונכבדיהם, על פיו ועל-ידי השתדלותו ניבנתה המושבה עקרון. כל הכסף שמוציא הנדיב הידוע [רוטשילד] על ראשון-לציון ועקרון, עובר תחת ידו.'
"אברהם מויאל דרש בבתי-הכנסת נגד הפרושים, אלה החרדים האשכנזים בירושלים – בתור אדם שמייצג את הדור החדש הרוצה לחיות על עבודתו, לדבר עברית, להתיישב בארץ ולבנות אותה, בניגוד גמור לגישה החרדית של היישוב הישן."
אבבטן פיהק פיהוק רחב שנבלעה בסופו גם נחירה. "אומרים שמשוררנו הלאומי ביאליק לא אהב את הספרדים ולכן ביקש שיקברו אותו על הבטן, אבל גם לו חסד גדול הם עשו בכך שההברה הספרדית היא שניצחה בשפה העברית ואנחנו מתייחסים לשירים שלו על פי תוכנם ולא מושפעים מהמישקל ומהחריזה האירופאית שלהם.
"ההסדר של מכירת הקרקעות לנוכרי בשנת השמיטה, הקיים עד היום, קיבל תוקף מחודש לקראת שנת השמיטה תר"ע, 1910-1909 – בפסיקתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב האשכנזי הראשון בארץ-ישראל, שהסכים לו וקבע אותו. לעומת הגישה הזו פסק חזון אי"ש, ר' אברהם ישעיהו קרליץ, שהיה רב אשכנזי חרדי, שיש איסור מוחלט, ואף קבע כי מכירת הקרקע אינה תקפה. הרבנות הראשית הולכת בעקבות הרב קוק, מוכרת את אדמת ארץ-ישראל לערבי ונותנת היתר ליהודים לחרוש, לזרוע ולקצור. החרדים הולכים בעקבות חזון אי"ש ואינם מעבדים את האדמה. לאחרונה החרדים התחזקו ומנסים שההלכה שלהם היא תהיה הקובעת, ועלינו לטכס עצה..."

...בנקודה זו נירדם גם אבבטן וההרצאה, שזכתה להצלחה ניכרת, הסתיימה. אכן, מדי פעם הופסקו דבריו בגל פיהוקים קולניים, המשמשים בעצלתיים במקום מחיאות-כפיים. כך למשל במדוד חיה צ'ופצ'יק מטר וחצי נקניקיות במחרוזת לסופר אבבטן בפונדק "החרדל המחבק" של אפרם קונסטנטין חביתותצקי, היא טרחה להדגיש כי בזכות המוסף התרבותי של עיתונו "ידיעות עצלתיים" נירדמים ילדיה כל ערב. היא מתחילה לקרוא ממנו סיפור, ומיד נופלת עליהם תרדמה כבדה. בכל עיר אחרת היו דברי גברת צ'ופצ'יק נשמעים כעלבון, אבל בעצלתיים הם היו מחמאה כבירה כי מי שמצליח להרדים זוכה לתשבחות, ואבבטן הצטיין במיוחד באמנות ההרדמה ובאליפות השיעמום, אפילו כאשר השמיץ סופרים אחרים ואמר שהם המשעממים או שחזר על דברי רכילות ששמע בנעוריו מפי הסופר אביגדור המאירי: "המשורר זלמן שניאור הוא גס כשק של זבל!" או – "עגנון חזיר עטוף בטלית!"
ועוד ברכה בה: ילדים שנירדמים מהר לא נעלמים בלילות לארץ אהש"ן, לא נוטשים את עצלתיים ולא מפצחים פיסטוקים כשרים ללא חשש שביעית מג'נין בלילות ההתעוררות.
וכך, הצלחת אבבטן בהרצאה היתה כה רבה עד כי חלק מהקהל לא רק פיהק בקל רם אלא ממש נירדם, ועד מהרה עלו והתגברו קולות הנחירה על גלי הפיהוקים, וגג האולם של "בית העצל" עלה וירד בקצב נחירותיו של הקהל הישן באולם. ההצלחה היתה כה כבירה, שגם אבבטן עצמו התחיל לפהק לקראת סוף הרצאתו והיה נידמה שהנה-הנה יירדם על הבמה.
בהגיע מועד טיכוס העצה כנגד גזירת השביעית על יבול עצי שערות-הסוכר של עצלתיים – כבר לא היה כמעט איש אחד ער אחד באולם, וסערת הנחירות הריעה לאבבטן בקצב, עד שהגג המתרומם-ויורד כמעט נשבר מעוצמת ההתלהבות.
וכאשר עלו על הבמה פסנתרנית-הצמרת קארין תוחעסצוצקי, על גבה החשוף מודבקת תווית [סטיקר] מחאה:

יתוקן המצב של יותר כישרונות מקהל!

וזמרת-הצמרת ניבה צביתותצקי, על גבה החשוף:

לא בצימצום הכישרונות אלא בהגדלת הקהל!

– נחר כבר אפילו אבבטן, והשתיים, שהגישו צרור שירי-ערש במיקצב נחירותיים, נירדמו אף הן אט-אט עם כלבלביהן, כמו בסימפונית הפרידה של הקומפוזיטור יוזף היידן, ששם מסתלקים הנגנים אחד-אחד מהבמה ובסוף לא נותר איש מן התזמורת.
ומי היחיד שנותר ער בנחיריאדה הזו? – בישנוניה? – בנירדמיאת השמיטה הראשונה והאחרונה, סכנות וסיכויים?
רני, כמובן.
ואז –
ואז –
ואז –

קר לי ואני הולך למיטבח לשתות כוס תה ולהתחמם. אוה, הנה הופיעה דינה קורדובה. מה, בחיי, אני ממש לא יודע מה לעשות איתה בפרק הבא.

המשך יבוא