בחלקו הראשון של המאמר, התייחסתי לעלילת הדם המרושעת על פיה חיסול ראשי התארגנות הטרור בקונייטרה נועד לצרכי בחירות. ניסיתי להפריך את הטענה, לא רק בהצגת הרשעות שביסוד החשדנות שבה, אלא גם בהצגת הסיכון הכרוך בפעולה כזאת, שבעטיו ההחלטה עליה מנוגדת לכל היגיון אלקטורלי. כן, הזכרתי את הרקורד של נתניהו, שלטוב ו/או לרע הוא הססן יותר מכל ראש ממשלה אחר בהפעלת כוח צבאי, ובוודאי אינו נוטה להרפתקנות ביטחונית.
הטענה המכוערת הזאת אינה לגיטימית. אולם דיון רציני על עצם הפעולה, לגיטימי גם לגיטימי. הלקח ממלחמת יום הכיפורים הוא שאל לאזרחים לומר אמן אחרי ההחלטות הביטחוניות של הדרג המדיני ושל הדרג הצבאי; מותר ורצוי לשאול שאלות, לתהות תהיות, להטיל ספק ואף להתנגד להחלטות. עם זאת, יש לעשות זאת בצניעות, מתוך הכרה בעובדה שאין בידינו כל המידע הקיים בידי מקבלי ההחלטות.
בחלקו השני של המאמר, אנסה למפות את השיקולים המצדיקים את הפעולה ולעומתם השיקולים השוללים אותה.
תחילה אתייחס לעצם העיקרון של הסיכול הממוקד. הסיכול הממוקד שנוי במחלוקת מוסרית ומבצעית. מוסרית – המתנגדים לו מציגים אותו כ"הוצאה להורג ללא משפט". בעיניי, ההתנגדות הזאת היא בלתי מוסרית, כי היא מתעלמת ממהות המלחמה הא-סימטרית בין מדינת חוק דמוקרטית ומסודרת לבין ארגוני טרור שאין להם אלוהים, אין להם חוקים, אין להם קווים אדומים ומבחינתם הכל מותר. המדינה הנאבקת בהם כפופה לחוק הבינלאומי ולחוקיה ולא אחת ידיה כבולות. אין פעולה מוסרית יותר מסיכול ממוקד של ראשי הטרור, תוך הימנעות מֵרבית מפגיעה בבלתי מעורבים. הדבר נכון כאשר נשיא ארה"ב מורה לחסל את בן לאדן וכאשר ראש ממשלת ישראל מורה לחסל את השייך יאסין. התנגדות בשם ה"מוסר", כביכול, לסיכולים ממוקדים, היא התגלמות המושג "אידיוטיזם שימושי" – שירות הרוע והרֶשע מתוך טמטום כביכול מוסרי.
לעומת זאת, אין לזלזל בהתנגדות הפרגמטית לסיכולים. הטענה היא שאין מנהיג טרור שאין לו תחליף ושהסיכול יוצר תאוות נקם שתגרום להקצנה של הארגון ושל המנהיג החלופי. לטענה הזאת יש הוכחה של ממש – חיסול מוסאווי.
ב-16 בפברואר 1992 יצאה סיירת מטכ"ל למבצע "שעת לילה", לחטיפתו של מזכ"ל חיזבאללה השייך עבאס מוסאווי, כדי להעמיד אותו לדין בישראל, אך למעשה בעיקר כקלף מיקוח לשחרורו של הנווט השבוי רון ארד. כיוון שמוסאווי היה מוקף באזרחים רבים, אי אפשר היה להוציא את הפעולה לפועל. הרמטכ"ל אהוד ברק וראש אמ"ן אורי שגיא יזמו חלופה – סיכול ממוקד באמצעות תקיפה במסוקים של שיירת מוסאווי בתום האירוע בו נכח. ראש הממשלה שמיר ושר הביטחון ארנס אישרו את הפעולה ומוסאווי חוסל.
כידוע, את מוסאווי החליף נסראללה, מנהיג קיצוני יותר ומוכשר יותר ממוסאווי, וחיזבאללה הוציא בתגובה שני פיגועי טרור גדולים נגד שגרירות ישראל בארגנטינה ובניין הקהילה היהודית בארץ זו, בהם נהרגו 114 יהודים וישראלים. בדיעבד, מוסכם שחיסול מוסאווי הסב נזק רב.
אולם לעומת המקרה הזה, ניתן להצביע על מקרים הפוכים רבים. חיסול ראשי "ספטמבר השחור" – יחידת העילית הטרוריסטית של אש"ף, בעקבות הטבח במינכן, הביא לחיסול הארגון. חיסולו של פתחי שקאקי, מנהיג הג'יהאד האסלאמי, בהוראת ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, בידי סוכני המוסד ובסיוע שייטת 13 במלטה, באוקטובר 1995, שיתק את פעילות הארגון למשך עשור שלם. חיסולם של מנהיגי חמאס השיח' אחמד יאסין והשייך רנטיסי, בהוראת ראש הממשלה שרון בירי מטוסי חיל האוויר במרץ ובאפריל 2004, היוו מכה קשה לארגון והיו בין גורמי הניצחון על מתקפת הטרור ("האינתיפאדה השניה").
המשמעות העיקרית אינה החיסול הבודד של מנהיג זה או אחר, אלא יצירת מצב שבו הארגון יקצה חלק גדל והולך מזמנו, מרצו, חשיבתו, תשומת לבו ומשאביו למגננה, לחיפוש מסתור, להחלפת מקום שהיה מידי לילה וכו' ובכך תפגע באופן משמעותי יכולתו המבצעית.
במאזן כולל של עשרות שנות מלחמה בטרור, אין לי ספק שהסיכולים הממוקדים הם כלי חשוב ואפקטיבי במלחמה בטרור.
הסיכול הממוקד של ג'יהאד מורנייה ופמלייתו ובכיר משמרות המהפכה האיראניים גנרל אללה דדי, נועד לסכל התארגנות טרור חיזבללאית-איראנית בגולן, שנועדה להפעיל טרור כלפי יישובי הגולן וכוחות צה"ל בגולן. פגיעה כזו בתשתית הפיקודית של ההתארגנות, מסיגה את היכולת שלו לאחור באופן משמעותי. וחשוב יותר – היא מעבירה מסר קדימה, שישראל לא תהסס להמשיך ולסכל את ההתארגנות אם תחודש, ולא תאפשר פתיחת חזית טרור חדשה. ולכן, הפעולה הזאת מוצדקת מאוד.
אולם יש גם צד שני למטבע. הצד השני הוא העובדה שסוריה, איראן וחיזבאללה מצויות בעיצומה של מלחמה קשה נגד ארגוני הג'יהאד העולמי הפועלים בסוריה, ובראשם הארגונים הסונים דאעש, ג'בהאת אל נוסרה ואל-קאעידה. שעה שארגונים אלה לוחמים אלה באלה, מוטב שישראל לא תתערב, אלא תשמור על נייטרליות מוחלטת. ספק בידי, אם בשיאה של מלחמה לחיים ולמוות בין הצדדים – מלחמה חסרת רחמים, חלק ממלחמת הכל בכל בסוריה שכבר גבתה חיי כמעט רבע מיליון איש ומיליוני פליטים – חיזבאללה באמת היו מבזבזים תחמושת נגדנו, ומסתכנים בפתיחת חזית נוספת נגד צה"ל. במצב כזה, מוטב היה לקחת את הסיכון, ולתת לשני הצדדים להרוג זה בזה, בלי להתערב.
אין לי ספק שמי שהחליטו על המבצע, לקחו בחשבון את מכלול השיקולים שהצגתי. האם הכרעתם היתה נכונה? אני בספק. אולם אין לי ספק שהיא היתה עניינית, ונבעה אך ורק משיקולים טהורים של ביטחון ישראל. יש לשבח את ההחלטה להגיב באופן מדוד ומתון על פיגוע הנקם של חיזבאללה, ולא להיגרר להסלמה רבתי.

נ.ב. – לפני שאשכח... "על פי מקורות זרים," כמובן.

2. נאום נתניהו – לחשֵׁב מסלול מחדש
השאלה הרלוונטית בנוגע למו"מ בין ארה"ב לאיראן אינה האם יהיה הסכם טוב או רע, אלא האם יהיה הסכם רע או לא יהיה הסכם. הסיבה לכך, היא שתוצאותיו של כל מו"מ תחומות בין עמדות הפתיחה של שני הצדדים. כיוון שעמדת הפתיחה של ארה"ב מאפשרת הפיכתה של איראן למעצמת-סף גרעינית, הרי גם במקרה הדמיוני שבו ההסכם יהיה כעמדת הפתיחה האמריקאית, זהו הסכם רע, המאיים על שלום העולם ועל שלומה של ישראל.
חובתה של ישראל לעשות כל שלאל ידה כדי לסכל את ההסכם. אין לישראל מנופי לחץ, אלא שכנוע מוסרי בצדקת דרכה. אם ישראל יכולה לשכנע את בתי הנבחרים בארה"ב להטיל סנקציות נוספות על איראן, הדבר עשוי להביא את האיראנים לפוצץ את המו"מ. גם אם הנשיא אובמה יטיל וטו על החלטה כזו, עצם קבלתה תהווה תמרור אזהרה ברור לאובמה, שבתי הנבחרים לא יתנו יד להסכם כניעה עם איראן.
חובתה של הנהגת מדינת ישראל לעשות כל הניתן כדי למנוע את ההסכם. ראש ממשלה ישראלי שלא יפעל בכל מאודו לסיכול ההסכם ימעל בתפקידו ובשליחותו הלאומית. אם פעולה אפקטיבית לסיכול ההסכם תיצור משבר עם נשיא ארה"ב, זהו מחיר כדאי, כיוון שעומק היחסים בין המדינות עמיד בפני כל משבר חולף.
אם נאומו של נתניהו בפני בתי הנבחרים, עשוי להשפיע באופן אפקטיבי על סיכול ההסכם, ראוי שנתניהו ינאם אותו, גם אם יהיה לכך מחיר לטווח הקצר.
אולם במצב שנוצר, כנראה שהנאום לא ישיג את מטרתו ואולי אף עלול להזיק לה, ולכן המחיר הכרוך בו אינו כדאי.
נאומו האחרון של נתניהו בפני בתי הנבחרים היה בעיצומו של משבר קודם בין אובמה ונתניהו. נתניהו נשא נאום מזהיר, אך חשיבות האירוע לא היתה תוכן הנאום, אלא ההתייצבות החד-משמעית של בתי הנבחרים, משתי המפלגות, לצד נתניהו. נאומו הופסק פעמים רבות לתשואות רמות וממושכות מצד חברי בתי הנבחרים משתי המפלגות. הנאום הזה הביא למהפך – בעקבותיו אובמה, שהבין את הרמז, יצא מגדרו כדי לרצות את נתניהו ולפייסו. בקרב בין אובמה לנתניהו – נתניהו ניצח.
כאשר נתניהו הוזמן לשאת את דבריו בפני בתי הנבחרים, היה לו יסוד טוב להניח שכך יהיה גם הפעם. אלא שלמרבה הצער, הפעם זה יהיה אחרת. הפעם חלק ניכר מחברי הקונגרס הדמוקרטים יחרימו את הנאום. במקרה כזה, המושבים הריקים יהיו הסיפור המרכזי, ולכן ללא קשר לתוכן הנאום, שכרו ייצא בהפסדו.
איך זה קרה? מי שטוען שהנאום תוכנן בידי הרפובליקאים שרצו לסייע לנתניהו בבחירות בישראל, או שנתניהו גויס למאבק הרפובליקאי נגד הדמוקרטים, לוקה בתפיסת עולם עסקנית וילדותית. הסיפור אחר לגמרי.
יש כאן מאבק בין נתניהו החותר לסכל את ההסכם עם איראן לבין אובמה החותר להסכם עם איראן. עדין לא ברור אם יהיה הסכם, אולם בקרב על הנאום בבית הנבחרים, אובמה ניצח. הפעם, בקרב בין נתניהו לאובמה, ידיו של אובמה היו על העליונה. יש להודות בכך.
אובמה נעמד על שתי רגליו האחוריות והטיל את מלוא כובד משקלו כדי לפגוע במהלך של נתניהו, ממנו חשש. הוא הצליח להסיט את המחלוקת למאבק הפנים אמריקאי בין הרפובליקאים והדמוקרטים, וכך גרם לרבים מהדמוקרטים, כולל מתנגדי ההסכם והתומכים בסנקציות, להתייצב לצידו. כמובן שהמאבק חסר האחריות של האופוזיציה בישראל נגד הנסיעה והנאום של נתניהו, מתוך אינטרס אלקטורלי ציני, הקל מאוד על אובמה ופגע בהצלחת המהלך החשוב של נתניהו.
במלחמה, המטרה היא ניצחון. אם בדרך לניצחון נבנתה תוכנית, אך מתברר שהתוכנית עלולה לסכן את הניצחון, יש לחשב מסלול מחדש ולשנות את התוכנית. אין לדבוק בתוכנית, אלא במטרה.
כך גם במדינאות. המטרה – סיכול הסכם מינכן 2 בין ארה"ב לאיראן, היא מטרה עליונה של מדינת ישראל. אולם במצב שנוצר, הנסיעה לארה"ב והנאום בפני בתי הנבחרים לא יקדמו את השגת המטרה, אלא להיפך.
במצב שנוצר, מן הראוי שנתניהו ימצא סולם כדי לרדת מן העץ, ויחפש דרך חלופית להשיג את המטרה.

3. צרור הערות 8.2.15

* בסדרה "זגורי אימפריה", האב לא עמד בצפירה ביום השואה, ואמר שלא יעשה זאת בטרם יהיה "יום המעברות". איני מכיר את הסדרה, ולמדתי על כך ממאמר ב-ynet של פרופ' דליה גבריאלי נורי שהצדיקה את האב, והסבירה זאת באפליית יהודי המזרח וההתעלמות ממורשתם.
מה שעומד מאחורי התפיסה של יוצר "זגורי" ושל גבריאלי נורי, זו התייחסות לשואה כאל שואת ה"אשכנזים". אך אין זו שואת האשכנזים אלא שואת היהודים. לא רק כיוון שנטבחו בה גם יהודי יוון, לוב וטוניס, אלא כיוון שגם יהודי פולין והונגריה שהושמדו, לא הושמדו כאשכנזים אלא כיהודים, והמטרה היתה להשמיד את העם היהודי כולו – הפתרון הסופי.
ההשוואה הנואלת בין השואה למעברות, מחנות המעבר בהם ישבו העולים (אגב גם עולי אירופה) בהגיעם למדינת ישראל, שלא יכלה לתת מענה דיור הולם מיידי לכל, היא סוג של הכחשת שואה, ומבטאת שנאה עמוקה למדינת ישראל.

* ללא קשר להשוואה הנואלת, אכן יש להעמיק את הכרת המורשת המפוארת של יהדות המזרח, שכן שורשינו התרבותיים כיהודים, נמצאים בכל מקום שבו חיו, פעלו ויצרו יהודים. עלינו להתחבר לשורשים הללו, שהם השורשים של כולנו – לא כמורשת "מזרחית", אלא כמורשת יהודית.

* ומי חגג על ההשוואה הנואלת הזאת? "הארץ", כמובן. "הארץ", שהניכור – אומנותו; ניכור כלפי מדינת ישראל, כלפי עם ישראל וניכור גם כלפי זכר השואה. אורי משגב מצטיין באובססיה מטורפת של גימוד השואה, הגחכת השואה ובוז לזכר השואה, שכן אלה מביאים ל"לאומנות... קורבנות... הסתגרות..." ושאר הבלה-בלהאות מהג'יבריש המאוס שלו. והוא לא לבד.
רוגל אלפר יצא מגדרו בהתלהבות מהמסר של בוז לזכר השואה בפרק של "זגורי אימפריה", והצביע עליה כעל האמירה החשובה ביותר בטלוויזיה הישראלית מאז שידור "חירבת חיזעה" שאישר את ה"נראטיב" של ה"נכבה". איזה כיף! "עד חמש הדקות האחרונות כופר בבר זגורי בקדושת יום השואה, ללא כחל ושרק. הוא מסרב בתוקף לעמוד בצפירה: 'זו לא המשפחה שלי שמתה, אני לא עומד.' הוא מסביר ש'הווזווזים', כלשונו, שנרצחו בשואה, לא היו אבות אבותיו."
מה יכול להלהיב את רוגל אלפר יותר מ"זה לא המשפחה שלי," הרי אם זו המשפחה שלו, יש חיה כזאת שנקראת עם ישראל, ומה מאוס בעיניו יותר מעם ישראל? במיוחד הוא מתלהב מ"בבר טוען שהגזענות במעברות היתה המשך ישיר לשואה, ומשווה בין המעברות למחנות ההשמדה" (לדעתי, אגב, ההשוואה הזאת עושה עוול לנאצים, כאשר היא משווה אותם לציונים הנתעבים).
אבל סוף הפרק הורס לו, לרוגל. כי בסוף הפרק, האימא מביעה אמפטיה וכאב על קורבנות השואה, ואף מביעה שביעות רצון מכך שיש לנו מדינה. עם אמירות כאלו רוגל אינו מוכן להשלים. בשום אופן אין הוא מוכן להשלים עם אמירות לאומניות כאלו. אבל יש לו הסבר איך קרתה התאונה הזאת. "כנראה שב'הוט' מפחדים מפוליטיקאים כמו איילת שקד ויריב לוין, ומצופים נזעמים שלא מסוגלים לספוג כזה ערעור על דת השואה הרשמית בישראל. ולכן מיד אחרי נאום השואה של בבר, שלא היה מבייש את מלקולם אקס, מתיישבת בתו הקטנה גולי על ספסל ליד ניצול השואה הקשיש אדון לוי, שמראה לה את המספר שנצרב בידו באושוויץ. זה מהלך תסריטאי גמלוני, מיותר, פלקאטי ומגמתי... זה כאילו שחמש הדקות האחרונות של הפרק שוכתבו על ידי איזה פקיד צנזורה. 'בשנה הבאה אנחנו עומדים בצפירה. כולנו, גם הילדים,' מסכמת ויויאן. זו לא שורה מנומקת בתסריט דרמטי. זה מס שפתיים."
"הארץ" ראוי לשבח ולגנאי. הוא ראוי לשבח על היכולת המופלאה שלו להבחין בין טוב ורע. הוא ראוי לגנאי על כך שהוא מקפיד לבחור ברע ולמאוס בטוב.

* בעל תפקיד מקצועי בכיר במשרד התחבורה (איני יודע את שמו ותפקידו, כי לא האזנתי לתחילת הראיון) התראיין בתוכניתה של עדי מאירי ברשת ב', בעקבות התאונה המחרידה בכביש 31, שגבתה חיי שמונה נשים מחורה.
כל הראיון התמקד בחיפוש אחרי האשם במחדל. לא בשאלה האם היה מחדל. לא בשאלת הגורם האנושי שגרם לתאונה. והכל בנימה מזלזלת, המציגה את משרד התחבורה כמשרד של חדלי אישים, אימפוטנטים ובורחים מאחריות. המרואיין נתן תשובות טובות והסברים טובים בנוגע לטיפול של המשרד בכביש הזה ובכבישי האזור, אך את המראיינת זה ממש לא עניין.
וכשהוא סיפר שהוקמה ועדת חקירה לחקור את התאונה בראשות המדען הראשי של המשרד, מיד עבר הראיון לנימה של "ועדת טיוח", "המשרד חוקר את עצמו," "עכשיו ברור מה תהיינה התוצאות" וכו'. ולא עזרו כל ההסברים, שמטרת הוועדה, שהיא רב זרועית ואינה מורכבת רק מאנשי משרד התחבורה, אינה חיפוש אשם פלילי, אינה חקירת משטרה, אינה תחליף לחקירת משטרה, אלא תחקיר מעמיק לצורך הפקת לקחים כדי למנוע את התאונה הבאה. והמראיינת אינה מרפה. היא רוצה "ראשים". היא מחפשת דם. איך נמנע את התאונה הבאה, אם אף אחד לא ישלם מחיר?
רוח הראיון מבטאת תרבות קלוקלת המשלבת את שתי הרעות החולות של החברה הישראלית – המשפטיזם והפרסונליזציה.
ללמוד? לשפר? להפיק לקחים? את מי זה מעניין? את מי מעניין תחקיר? רוצים ראשים. יש להקים מיד ועדה בראשות שופט כדי שתמצא אשם, הרי צריך להקריב מישהו למולך. ואם אין אשם, זו ועדת טיוח. ואם יש אשם, תמיד הוא יהיה "הש"ג" כי תמיד יהיה מישהו בכיר יותר שוועדת הטיוח חיפתה עליו כאשר הפילה את התיק על הש"ג.

* לפני שבועות אחדים ברחו שלושה קרנפים מן הספארי. השומר נרדם ולא ראה אותם. הסיפור הסתיים בשלום, ללא נפגעים או נזק.
מי אשם במחדל? הש"ג. הוא נרדם. תפקידו להיות ער ולא לתת לזה לקרות. הוא – ולא אחר; לא מנהל הספארי, לא ראש העיריה, לא ראש הממשלה ולא מזכיר האו"ם. תרבות של אחריות, תובעת אחריות מכל אחד, ברמת האחריות שלו. הש"ג הנמצא בעמדה, הוא הרמטכ"ל של העמדה. כפי שאין לגלגל אחריות כלפי מטה, לא נכון לגלגל באופן אוטומטי את האחריות כלפי מעלה ולשחרר את הקצין הזוטר ואף את הטוראי, ואף את העובד בקצה, מאחריותו.
המונח תסמונת הש"ג נכנס לשפתנו בעקבות ליל הגילשונים. ב-25 בנובמבר 1987 חדר מחבל מלבנון באמצעות גלשון, חדר למחנה "גיבור" ופתח במסע ירי שבו נהרגו 6 חיילים בשנתם, עד שאחד החיילים התעשת והרג את המחבל.
בעקבות האירוע הודחו קצינים רבים ובהם מח"ט הנח"ל. אולם את העונש הכבד ביותר קיבל רוני אלמוג, החייל שאייש את עמדת הש"ג, וכאשר ראה את המחבל ברח. הוא ישב בכלא שנה וחצי. האם אפשר לפטור את החייל מאחריות, כי הוא בסה"כ הש"ג? להיפך. כל אחריותו היא לשמור בשער. לא אחריות מורכבת במיוחד. וכאשר זיהה את המחבל היתה לו משימה אחת ויחידה – לעשות הכל כדי לעצור אותו, לירות בו ולנסות להרוג אותו. או לפחות לעכב אותו, עד שחיילים נוספים יתעוררו וישיבו אש. אך הוא ברח. כל הטענה על הפלת התיק על הש"ג, כביכול, מופרכת לחלוטין. אין לשחרר את הש"ג מאחריות.
אגב, בעקבות האירוע אלוף פיקוד הצפון יוסי פלד ביקש להתפטר ושר הביטחון רבין לא קיבל את התפטרותו.

* תשתיות הכבישים הן גורם משמעותי בתאונות, אך הגורם העיקרי הם הנהגים. נהג הנוהג בפראות, נהג המסמס בשעת הנהיגה, נהג העולה על הרכב בגילופין וכן הלאה, הם הגורמים העיקריים לתאונות. אסור לנו לשחרר את עצמנו, הנהגים, מאחריות ולהטיל אותה אוטומטית על "המערכת".

* האזנתי לראיון, שעה שנסעתי בכביש 65 מקדרים למחלף גולני. לאורך הנסיעה, לא הפסקתי לראות מאות כלים צהובים, העובדים במיזם האדיר של שיפור תשתיות הכבישים 65 ו-85, שהוא חלק מרשת מסועפת של תשתיות תחבורה משופרות, נוחות ומהירות מן הצפון ועד הדרום. העבודה מתקדמת בקצב רצחני, 24 שעות ביממה ולצערי גם בשבתות ובחגים. זוהי מהפכה תשתיתית, כלכלית וחברתית, חסרת תקדים. הטרוניות האוטומטיות מנותקות מן המציאות.

* החזרת השגריר הירדני היא בשורה טובה ומשמחת, אולם חשוב לא להתבלבל. ישיבתם של השגרירים בישראל ובירדן היא המצב הנורמלי המתחייב מהסדר השלום. העובדה ששלושה חודשים השגריר לא היה בארץ, היא הקלקול, היא הפרה של הסכם השלום, היא הפרה של רוח השלום ולא היתה לה כל הצדקה. מסתבר שעבדאללה נוהג כמו מובארק – מתייחס לתנאים המינימליים המתחייבים מהסכם השלום כאל צ'ופר שהוא כביכול מעניק לישראל, המותנה ב"התנהגות טובה". וכמו מובארק הוא פועל בניגוד לרוח השלום של המנהיג האמיץ שקדם לו, שחתם על הסכם השלום. מובארק פעל בניגוד לרוח פטרונו סאדאת ועבדאללה נוהג בניגוד לרוח אביו חוסיין.

* מעניין אם יש קשר בין החטיפה והרצח של הטייס הירדני בידי דאעש לבין החזרת השגריר לישראל. אולי הירדנים מבינים סוף סוף את מערך הכוחות במזרח התיכון, ומכירים בכך שעל המשטרים הערביים הנורמליים (לא הדמוקרטיים, אין חיה כזאת מדינה ערבית דמוקרטית, אבל הנורמליים) לשלב ידיים עם ישראל במלחמה נגד הטרור האיסלמיסטי המאיים על שלום האזור ושלום העולם.

* ציפי לבני התחייבה היום שלא תשב בממשלת ליכוד-ימין-חרדים. פירוש הדבר שהיא מוכנה לשבת בממשלה בראשות הליכוד, אם "המחנה הציוני" יצטרף אליו, כי זו כבר לא תהיה ממשלת ליכוד-ימין-חרדים. וההסבר שלה יהיה, שהיא קיבלה מנדט מן הבוחר למנוע ממשלת ליכוד-ימין-חרדים ולשם כך היא הצטרפה לממשלה.

* ראיון עם פוליטיקאי נשמע בדרך כלל כראיון עם הודעה מוקלטת – שטחי, רדוד, סיסמאתי; דקלום דפי מסרים יח"צניים. ראיון עם בני בגין, הוא חוויה מתקנת. בראיון עימו אנו מוצאים עומק, אידיאולוגיה, אמונה, יושרה, דבקות בדרך, טיעונים מובנים ומבוססים, רהיטות וגם מורכבות, מתוך הכרה במורכבות החיים. בגין התראיין ל"מקור ראשון", ראיון מעניין, מהותי ומשמעותי. כך חשתי כלפי טיעוניו הרבים עימם הסכמתי ולא פחות מכך כלפי טיעוניו הרבים עליהם חלקתי.
באופן בסיסי, עמדותינו חלוקות. אני דוגל בפשרה טריטוריאלית, בוויתור על חלקי א"י המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים, ורואה בשלמות הארץ איום על צביונה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. בני בגין הוא אולי אחרון המוהיקנים שמאמינים באמת ובתמים בשלמות הארץ, ולא ייתן ידו לעולם לנסיגה מאף שעל בא"י. בכך, אגב, הוא שונה לחלוטין מנתניהו, ואף שהחמיא מאוד להתנהלותו של נתניהו כמדינאי, לא הסתיר את המחלוקת עמו בשאלת שלמות הארץ והמדינה הפלשתינאית.
בגין התבקש להסביר את התנגדותו לרעיון של בנט, לספח את שטחי C למדינת ישראל. היו לו טיעונים טובים לשלילת ההצעה. הוא טען שסיפוח חלק מהשטח, יתפרש כוויתור על שאר השטח ואולי אכן יבטא ויתור כזה. לשיטתו, כדוגל בשלמות הארץ, יש צדק בדברים. טיעון נוסף היה ריאל פוליטי – הנזק שצעד כזה יגרום לישראל במערכת המדינית הבינלאומית, לעומת תועלתו הנמוכה לאחיזתנו בשטח, הנקבעת בעיקר באמצעות ההתיישבות. הניתוח הזה נכון, ומתאים יותר לדרכה ההיסטורית של תנועת העבודה מאשר לגישה הרוויזיוניסטית.
הטיעון השלישי היה קצת מוזר, לטעמי. "אמרת סיפוח? אין מספחים מולדת."
את הטיעון הזה קיבל בני בגין ב-DNA. אביו, מנחם בגין, נהג לומר זאת. אולם הוא אמר זאת דווקא כאשר תבע לספח את יהודה ושומרון (בהיותו באופוזיציה) וכאשר הוא סיפח את הגולן כראש הממשלה (אגב, צעד שבו היה מעורב מאוד בני בגין, שבדרך כלל הקפיד מאוד לא להתערב בעבודת אביו). הטיעון של מנחם בגין היה נגד השימוש במילה סיפוח. כאשר סיפח את הגולן, הקפיד להגדיר זאת בנוסח המשפטי היבש "החלת החוק, המשפט והמנהל הישראלי," וטען שבשימוש במילה סיפוח, אנו כאילו מקבלים את הטענה שהשטח אינו חלק מא"י.

* בני בגין הוא דייקן ודקדקן וקשה למצוא אצלו שגיאות עובדתיות. אבל בראיון הזה הוא טעה, כאשר אמר שאפרים סנה היה סגן שר הביטחון בממשלת רבין, בזמן הסכמי אוסלו. זאת טעות. סגן שר הביטחון בממשלת רבין היה מוטה גור. סנה היה סגן שר הביטחון בממשלת ברק.

* את מי שמאמין שהעלאת אחוז החסימה תורמת למשילות, כי היא מצמצמת את מספר המפלגות, אני מפנה לראיון ב"מקור ראשון" עם מי שעלול, חלילה, להיות בקרוב ח"כ, ברוך מרזל. מרזל הסביר בראיון בפשטות, שהצטרפותו לאלי ישי היא טכנית, ולמחרת הבחירות הם ייפרדו: "יום או ימים אחרי הבחירות – זה עניין טכני כי אפשר לעשות זאת רק אחרי שנשבעים – אנחנו מתנתקים והופכים למפלגת עצמאית, עם דרך עצמאית כפי שיורו לנו רבותינו הרב דב ליאור ורבנים אחרים שמנווטים את המפלגה. יש לי הרגשה שגם אלי ישי מעוניין בהיפרדות הזו ואנחנו ניפרד כידידים. אני אפעל כסיעת יחיד ששומעת לרבנים שלה. נקודה."
וכך לאחר העלאת אחוז החסימה כך שלא תבחרנה מפלגות בנות פחות מארבעה מנדטים, סביר להניח שתהיינה מפלגות בנות מנדט אחד. מרזל וחבריו, גם כאשר חברו לגורמים פחות קיצונים כמיכאל קליינר ואריה אלדד, לא עברו את אחוז החסימה. דווקא עכשיו הסיכוי שלהם גדול. הסיבה היחידה לכך שאלי ישי צירף אליו את מרזל, היא חששו שמא לא יעבור את אחוז החסימה. מרזל עצמו אמר זאת בפירוש (ואף הודה על כך, בסרקזם, לליברמן, אף שציין שמגיעה לליברמן תודה גם מ"האויב הערבי" שיכניס, בזכותו, עוד שלוש חנין זועבי). כלומר, אלי ישי מוכן לצרף את מרזל, כדי שהקולות שלו יסייעו לו לעבור את אחוז החסימה, מתוך ידיעה שאחרי הבחירות מפלגתו תאבד רבע מהמנדטים שקיבלה, כיוון שהאלטרנטיבה היא אפס מנדטים.
אמנם, איני חושב שבעיית המשילות בישראל היא המפלגות הקטנות, אולם מי שרצה להעלות את אחוז החסימה כדי לבלום את המפלגות הקטנות, יכניס לכנסת רסיסי מפלגות.

* אין זה מן הנמנע, שגם הרשימה הערבית המשותפת, המורכבת מקומוניסטים, לצד דתיים קיצונים, לצד לאומנים חילונים, תיפרד לגורמיה המקוריים, אם לא מיד אחרי הבחירות אז בהמשך הקדנציה, ותתאחד שוב לקראת הבחירות הבאות. וכך, עצם הליכתן המשותפת תיצור סינרגיה שתגדיל את כוחן, אך בכנסת הן תפעלנה כסיעות קטנות.

* תהיה החלטת ועדת הבחירות המרכזית בעניינם אשר תהיה, בסופו של דבר מועמדותם לכנסת של חנין זועבי וברוך מרזל תגיע להכרעת בית המשפט העליון. יש סיבות טובות בעד ונגד פסילתם, אולם לא תהיה כל דרך להסביר החלטה לפסול אחד מן השניים ולאשר את משנהו. החלטה כזאת תהיה איפה ואיפה מובהקת.

* יש לי שני דברים לומר על התוכנית "הכל שפיט" בערוץ הראשון – חיובי ושלילי. החיובי – טוב שניתנה רצועת שידור לסאטירה ימנית. השלילי – חבל שהיא כל כך גרועה וחסרת הומור וכישרון.

* בראיונות עבודה או קליטה, איני נוהג לשאול את השאלה המעצבנת – מה החסרונות שלך? אני יודע שלא אקבל תשובות רציניות לשאלה, אלא תשובות כמו: "הבעייה שלי שאני פרפקציוניסט," "אין לי סבלנות לטיפשים," "אני לא יודע להגיד לא" ושאר אמירות שמשמעותן היא, שהעובדה שאני כל כך צנוע נובעת מהיותי מושלם.
לפני זמן מה ניסיתי את השאלה, וקיבלתי את התשובה: "יש לי יכולת לצפות 2-3 מהלכים קדימה, וזה מעצבן את האנשים שעובדים אתי..."
ולמה נזכרתי בכך? ב"7 ימים" נערך ראיון עם ליהיא לפיד על בעלה, ובו היא דיברה כמו גרופי על אלילהּ. אז "איפה יאיר טעה?" ליהיא: "בחודשים הראשונים לכהונתו הוא מיעט להתראיין ולהגיב. הוא אמר שאין לו זמן לתקשורת. מה שקרה זה שרק המתנגדים דיברו, ורק כל אלו שפחדו שייגעו להם בשמנת התראיינו."

* מאה שנים מלאו השבוע להולדתו של אבא אבן, מגדולי הדיפלומטים של התנועה הציונית ומדינת ישראל הצעירה, שגרירנו הראשון בארה"ב ובאו"ם ושר החוץ בשנות ה-60 וה-70. אבא אבן היה נואם מזהיר ופולמוסן מבריק, שהיטיב להביא את דברה של המדינה הצעירה לעמים וליהדות הגולה.
בעשרה במאי 1951, התכנסו יהודי ניו-יורק לעצרת חגיגית לציון שלוש שנים להקמת המדינה, בהשתתפות ראש הממשלה דוד בן גוריון. מטרת העצרת היתה פתיחתו של "מלווה העצמאות" (הבונדס) לגיוס מיליארד דולר מיהדות ארה"ב באמצעות מכירת אגרות חוב של מדינת ישראל, כדי לאפשר את קיומה הכלכלי של המדינה ויכולת לעמוד במשימה הגדולה של קליטת העליה ההמונית של יהדות המזרח.
הנה משפטים אחדים מנאומו של אבן באירוע: "הדברים שבישרו יסוד מדינתנו הם תעודה נוגעת עד הלב בתולדות החירות. אולם עיני שר ההיסטוריה לעולם תהיינה תלויות במעשים שבאו אחרי הדברים. עם המעלה שנה-שנה, על פני כל הדורות, את זכר פרשת יציאתו הראשונה לפני שלושת אלפים שנה, מעבדות לחירות, לעולם לא ישכח לספר על מעשה שחרור שהתרחש רק לפני שלוש שנים ואינו נופל בגבורתו מהראשון.
"הנה עם שעמד על נפשו, על שלום ביתו ופתיחת שעריו, בפני חמת אויב רב-כוח; שיסד נאות דמוקרטית, חופש וקידמה, במדבר העריצות והזוהמה, המתפשט למרחבים מכל עבריו; שנתן מקלט ל-600,000 אחיו אשר עלו מעמקי פורענויות ומצוקה, שהירבה יישובים וטיפח חקלאות למעלה מכל מה שניתן לשער לפני-כן; שהתחיל לחקור ולגלות אוצרות האדמה, אשר היו חבויים ומוזנחים מאות בשנים; שהוציא מים מישימון-קדומים, מקרקע-בראשית; שהרחיב יסודות קדמתה התעשייתית, שפתח פרשה של עלילות תרבותיות גדולות ככל שנודעו בדברי הימים ומיוצאי ארצות שונות ורחוקות יצר חברה מאוחדת בלשון עברו של ישראל וברוחו; שקבע דגלו עם דגלי אומות העולם ונתן ביטוי לכמיהת ישראל, מאז ומקדם, לשים שלום בעולם. כל זה הגשים העם היושב בישראל בפרק זמן קצר זה, בעזרת היהודים שבכל העולם. האין בכך ראיה חותכת לאומץ ולחיוניות, לגמישות, לעוז-רוח ולמסירות-נפש הטמונים בלב עמנו במדינת ישראל ובקהילות היהודים בכל קצוות תבל?
"אולם לא למען נעמוד וניהנה מזיו העבר הקרוב התאספנו כאן הערב ברוח של דבקות... המאבק טרם תם ואין לנו עוד ניצחון גמור. אחרי שהבטחנו את קיומנו הגשמי והשגנו הכרת מדינתנו, הוסב עיקר דאגתנו על בעיית הביצור הכלכלי. ... כאן נקודת-התורפה הגדולה בחזיתנו. מדינת ישראל חלשה מבחינה כלכלית לא תוכל להיות חזקה מבחינה צבאית. מדינת ישראל שאיננה חזקה מבחינה צבאית וכלכלית לא תעצור כוח, מבחינה מדינית בפני הלחצים שעודם לוחצים על ענייניה החיוניים. החזק בכלי-זיננו במאבק הזה הוא מלווה העצמאות, שהננו עדים לפתיחתו הערב. כמה נאדרים הסיכויים, כמה איום הסיכון שבמעשה הנועז הזה! תהי-נא לנו שעה זו שעת אמונה עילאית, שעת התלהבות וחזון – שעת 'קולות וברקים.. וקול שופר חזק מאוד'. ... אם תדבקו בעניין כזה לעת כזאת, באלמוות אתם נדבקים."

* מהקמת הבונדס עד מלחמת ששת הימים גייס הבונדס 1.1 מיליארד דולר. היום הוא מגייס 1.2 מיליארד דולר בשנה. מאז הקמתו גייס הבונדס 33 מיליארד דולר למדינת ישראל. זהו אחד הביטויים הבולטים של היות ישראל מדינת העם היהודי ושל התגייסות העם היהודי למען המדינה ומשימותיה הגדולות.

* בקבוצת הפייסבוק "קול העברית כולה" עלתה השאלה איך כדאי לקרוא בעברית ל"ויאגרה". אולי ניצבון?

* ביד הלשון: ישנן ראשי תיבות שהפכו למילה בפני עצמה, ולעתים אף נוצר מהן פועל, כמו הפועל לדווח מראשי התיבות דו"ח.
בסלנג הצה"לי כל חייל יודע מה פירוש למגלר את הנשק ומהו המגלר, אך כמה זוכרים שהמגלר הוא במקור ראשי תיבות של מברשת-גילוח-לניקוי-רובה? אולי כיוון שאפילו כשאני הייתי חייל לפני שלושים שנה ומעלה, כבר לא השתמשו במברשת גילוח לצורך גילוח.
יש מקרים שבהם ראשי התיבות שהפכו למילה, יוצרים צירופי סלנג משעשעים, בעיקר בשפה הצה"לית.
שתי דוגמאות:
סס"ל צהוב – סס"ל הוא סרט סימון לבן. כאשר הוא צהוב, הוא כבר לא סס"ל, אולי סס"צ. אך נהוג להשתמש בביטוי סס"ל צהוב, כלומר סרט סימון לבן בצבע צהוב, כדוגמת המשפט הגששי האלמותי "באיזה צבע אתה רוצה את הפס כסף?"
חפ"ק אחורי – ראשי התיבות של חפ"ק הם חוליית פיקוד קדמית. אם היא אחורית, היא כבר אינה חפ"ק.