מתוך היומן

4 באוקטובר 2004. יום שני. בבוקר אנחנו נוסעים עם יפה [ברלוביץ] לחיפה, לביתם של סמי מיכאל ורחל יונה ברחוב בירם 1. הם מקבלים אותנו במאור פנים. לאחר שאנחנו שותים קפה ומשקאות קרים, יורדים במכונית של יהודית לוואדי ניסנאס, כאשר סמי יושב לידה ומנחה אותה.

אזור ה"וואדי" ציורי מאוד. שוק הומה. חנויות. ריחות קפה. אווירה נעימה. זהו אזור מגורים ערבי. אנחנו עולים בשתי סימטאות שלאורכן מוצבים שלטים במסגרת "דרך סמי מיכאל" ובהם מובאות מתוך ספריו בעברית ובעברית תוך התייחסות למקום, שבו התרחשו חלקים מספריו. השלטים של סמי הם בכחול-אפור ויש גם שלטים באדום-לבן של אמיל חביבי, וגם שלטים עם שירים של סמיח אל-קאסם, נתן זך, ואחרים. זה מאוד יפה שעיר מכבדת סופר שלה עוד בחייו ויוצרת אתר היסטורי ואפילו תיירותי הקשור ביצירותיו.

אנחנו פוגשים קבוצת מטיילים פרטית והם שמחים לזהות את סמי ונכנסים בשיחה עימו. חלקם מודים שקראו את ספריו אך אישה אחת מבקשת ממנו לספר לה מה כתוב ב"חצוצרה בוואדי" כדי שהיא תיזכר ותוכל להמשיך בשיחה איתו. מישהו אחר שואל אותו אם "מים נושקים למים" מבוסס על סיפור אוטוביוגראפי וסמי אומר שכן, הכול חוץ מסיפורי האהבה. האיש שואל אם גם הקטע שבו הגיבור נכלא בטעות במיבנה בטון על המים ליד הגבול בגליל, וסמי אומר שכן, ובמציאות זה היה עוד הרבה יותר גרוע!

אני לא מתאר לעצמי מסלול כזה בעקבות "המושבה שלי" בפתח-תקווה, אף לא בעקבות אסתר ראב. סמלי גם שהשלטים הללו מוצבים דווקא בלב אזור מגורים ערבי מובהק, שרבים מהם נוצרים. לרחוב השוק או לסמוך לו קוראים בשם רחוב יוחנן הקדוש. יש גם ציורי קיר ופסלים פה ושם, רובם של יוצרים יהודים, ויש ערבוב של ישן וחדש בבנייה.

לכאורה היה עליי לקנא בסמי שהוא כל-כך פופולארי. והוא הרי נכנס לספרות העברית הרבה אחריי, למרות שהוא מבוגר ממני. אבל אני כבר לא מקנא כי השלמתי עם מצבי. אני יוכל לומר שדבר אחד לפחות "הרווחתי" מכישלוני כסופר, שאני חי חיים שקטים ואיש לא מבלבל לי את המוח. סמי מתאונן שבלי סוף מטרידים אותם בטלפון, בעיקר משום הוא עומד בראש האגודה לזכויות האזרח. לאחר הפיצוץ במסעדת "מקסים", במבואות הדרומיים של חיפה, קיבל שיחות-טלפון בנוסח – חבל שאתה לא היית שם עם הידידים הערבים שלך!]

אנחנו קונים קפה עם הל, טחינה גולמית, ארבעה קילו של זיתים ירוקים קטנים וחצי קילו שחורים עשויים טריים. אני מוצא גם מלפפונים זעירים להחמצה, כשלושה קילו, וסמי עומד לידי ועוזר לי לבחור את הקטנים ביותר, והוא יודע לבחור. אני אומר לו שככה צריכים שני סופרים אמיתיים להיפגש, ליד ערימה של מלפפונים טריים להחמצה, ולא בשיחות פלצניות.

יפה גם היא נהנית מאוד וקונה קפה וכמה ירקות. אנחנו יורדים גם למאפייה ששם סמי ורחל קונים פיתות מקמח מלא ומקלונים אפויים פריכים בטעם אניס. "בית מאפה חורי" ברחוב חורי 43. בקיצור, חגיגה של טעמים, מראות וריחות במזג-אוויר נעים, לא חם מדי. הדירה של סמי ורחל מפולשת לרוח ואין בה צורך במזגן ואף לא במאוורר. הנוף הנשקף ממנה יפה ומדהים מאוד. רואים צפונה עד ראש-הנקרה.

מתברר שסמי הוא הבשלן הראשי בבית, וכן אימה של רחל, שמביאה להם סירים וקדרות. רחל אינה עוסקת בבישול אבל היא מנהלת את כל עסקיו הספרותיים של סמי ומניחה לו להתפנות בשלמות לכתיבה.

סמי בישל למנה ראשונה דג מטוגן בבצל ומבושל בפלחי תפוז ולימון. מעולה. למרות שחשדתי שמדובר ב"נסיכת הנילוס", דג שאינני אוהב, הרי הבישול או האפייה כאן חיפו על טעמו המקורי של הדג. מנה עיקרית, קנוייה – קובה, ומקורית – סמי בישל בשר כבש עם גרגירי חומוס ופלחי קישואים ואולי קצת עגבניות. מעולה. נתן לנו מנה לקחת הביתה. הוא הכין גם אורז מתובל באורז פראי דק ושחור. מעולה. סלט חצילים. סלט סלק וסלט רגיל. היתה אווירה טובה וקצת גם ריכלנו על סופרים.

בדרך חזרה עברנו את עוספיה ודליית-אל-כרמל. בהמשך, ליד חורשות הזיתים, יש שתיים-שלוש עמדות קבועות של רוכלים דרוזיים שמוכרים שמן-זית, זיתים, לבנה, פיתות טריות ועוד. אני קונה ליטר שמן ירוק, שהמוכר אומר שהוא טרי מכבישת השנה, בשלושים שקלים, כעשרה שקלים פחות מאשר בתל-אביב. בבית אני טועם אותו והוא יותר טוב אפילו משמן ה"אקסטרא וירג'ין" של קיבוץ בית-ניר, שהוא מן הטובים בשוק.

אחר כך אנחנו עוצרים אצל שוורצמן בבת-שלמה ומחדשים את מלאי הגבינות והיוגורט.

*

5.10.04. יום שלישי. לרחל וסמי היקרים שלום רב, כל כך נהנינו אתכם אתמול, זה היה יום בל-יישכח – גם חזרנו דרך עוספיא ודליית אל-כרמל וקנינו ליד החורשות בדרך שמן זית דרוזי טרי ועצרנו לקנות גבינות ויוגורט במשק שוורצמן בבת-שלמה, בקיצור, חזרנו עם מכונית מלאה מזונות שאנחנו אוהבים, וכבר הבוקר טעמתי שני זיתים טריים למבחן והם מצויינים ומלאים שמן, ואני מאוד ממליץ גם לכם לקנות מאותם זיתים ירוקים קטנים.

בצהריים עוד התענגנו על תבשיל בשר הכבש, גרגרי החומוס והקישואים של סמי, ועוד נותר למחר כדי שגם הבן שלנו יטעם. אם לא גמר לקרוא בתיכון את "חסות" – לפחות יגמור לאכול את התבשיל של הסופר. גם מאבא שלו הוא מכיר יותר טוב את הסלטים מאשר את הספרים.

המלפפונים הקטנים שהחמצתי כבר אתמול, יצאו נהדר והוכנסו למקרר כדי שיישארו ירוקים-למחצה. וכמובן שגם כירסמנו את מקלות האניס של המאפייה ברחוב חורי, וכבר הרתחתי קפה עם הל.

מה אגיד לכם, צירוף כזה של כיף חיים בשוק יחד עם הדרך המתועדת של סמי בוואדי ניסנאס הוא ממש יוצא-דופן במציאות הישראלית הדחוסה והמתוקשרת והקצת מטומטמת. אולי באמת יש שמץ תקווה בחיים המשותפים ובאווירה הטובה בוואדי, ולא לחינם ראה הרצל ב"אלטנוילד" את חיפה, שבה לא ביקר מעולם, כעיר העתיד של מדינת ישראל, ואפילו תיאר בה חיים משותפים של ערבים ויהודים.

באשר לקרבות על "החווה הסינית" אני חייב הסבר לרחל. מה שאמרתי נגד הסרט וההאשמות המועלות בו, זו לא דיעה קדומה שלי או הערצת הגנרלים. אני שמעתי את ניר טויב, הבמאי, שהוא אגב בן של מכירים שלנו, שאף היה לו תקופה משרד בקומת הקרקע של הבניין שבו אנו גרים – שמעתי אותו נלחץ בראיון חי ברדיו בקשר לאותנטיות של סרטו, וכאשר נוכח לדעת שיודעי העובדות מביכים אותו, הודיע שמדובר ב"יצירת אמנות" וכי כך יש לקבל את הסרט שלו! –

על הקרבות האכזריים שהתרחשו ב"חווה הסינית", ועל כל התקלות וההחלטות השגויות – כבר נכתב באריכות ואין מה לחדש. זה חלק מאסון מלחמת יום כיפור כולה, שבכל זאת הסתיימה בניצחון צבאי מדהים. אבל מי שמפרש את מה שקרה ב"חווה הסינית" כמלחמת גנרלים-לעתיד לקידום מעמדם, שייך לאותם "היסטוריונים חדשים" שבאין להם דבר חדש לגלות הם מרעננים את היסטוריה בעזרת שקרים וסברות-כרס וקוצרים תהילה קצרת-טווח בתקשורת ובקהלים שזיכרונם קצר או שהידע שלהם מועט.

לעניות דעתי עם ישראל צריך לבקש סליחה ומחילה בעיקר מאיציק מרדכי, שכל מה שלחם וסיכן נפשו עבורו כל השנים לא עמד לו ביום צרה (בגלל שעמד לו) – ונזרק בבוז לפח האשפה של ההיסטוריה הישראלית. ברומאן האחרון שלי, "חנות הבשר שלי", הוא זוכה שוב ושוב לרהביליטאציה מפי הגיבור המטורף שלי, המאניאק, בעל חנות הבשרים.

דרישת שלום מיהודית ואני יודע שגם יפה נהנתה מאוד.

שלכם

אהוד