"וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת..." (בּראשית כ"ט, י"ז)
וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת
אַךְ עִם כָּל רַכּוּתָן תִּקֹּבְנָה
כְּמוֹ הַדִּין אֶת הָהָר, עֲמֻקּוֹת וּבוֹרְקוֹת
אֶת תּוּגַת הַיַּלְדָּה מִקּוֹבְנָה.
וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת
מִצִּמְאוֹן אַהֲבָה וְעֶלְבּוֹן
הָעֶרְגָּה שֶנִּדּוֹנָה עַד בּוֹש לְחַכּוֹת
בִּבְדִידוּת הַסְּטוּדֶנְטִית מִבּוֹן.

וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת
אַךְ לוֹטְפוֹת אֶת יַלְדֵּי הַגַּנּוֹן
עִם הַ"דּוֹדָה שֶל שוּםאִיש" פְּצוּעַת הַשְּתִיקוֹת
מִן הַבַּיִת בִּרְחוֹב אַרְנוֹן.

וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת
כְּדִמְעוֹת בַּעֲלַת הָאַרְמוֹן
אַךְ יָפְיָן מְסֻתָּר בַּהֲמוֹן צַלָּקוֹת
שֶהֶחְבִּיאָה תֶּרֶזָה דִי-מוֹן.

וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת
אַךְ הָרֹךְ הַזֶּה יֵש בּוֹ מִין כּוֹחַ
הַכּוֹפֶה עַל הַשִּיר, כְּבָר שָנִים אֲרֻכּוֹת,
אֶת עֵינֵינוּ אֵלֶיהָ לִפְקֹחַ.

וְהַכּוֹחַ הַזֶּה, שֶלָּאַט
בִּלְחִישָה אֶת עָצְבָּהּ וּנְכָאֶיהָ
עוֹד שוֹבֵר אֶת לִבְּךָ הַזּוֹכֵר מַה מְּעַט
אַהֲבָה הִיא יָדְעָה בְּחַיֶּיהָ.

וְעַד מַה כְּפוּי-טוֹבָה הוּא הַזְּמַן שֶחָטָא
בְּאוֹתָהּ הַצָּתָה מְאֻחֶרֶת
בְּחַלְּקוֹ אַהֲבָה רַק אַחַר שֶכָּבְתָה
הָאַחַת שֶצָּמְאָה לָהּ, נִחֶרֶת.

רַק שָעָה שֶכְּבָר כּוֹס הָאִירוֹנְיָה מְלֵאָה
וּפְגוּעֶיהָ מִזְּמַן לֹא חַיִּים הֵם.
כֵּן, כַּיּוֹם עֲצוּמוֹת הֵן עֵינַיִךְ, לֵאָה,
אַךְ שִירַיִךְ
תָּמִיד
דּוּדָאִים הֵם...