מתוך היומן, נכתב ב-2003

23.4.03. יום 50 בירנטון, אוקספורד. יום רביעי. חג אחרון של פסח. אורה ואהוד עם יהודית עדיין מטיילים בלייק דיסטריקט, ומחר, מאוחר בערב, הם יחזרו. אני חשבתי שיחזרו ביום שישי כך שיהיה לי עוד יום אחד חופשי. לא נסעתי איתם כי אני קצת חולה בשיעול טורדני.
בבוקר היו לי כמה וכמה רעיונות פוריים בקשר לרומאן ["והארץ תרעד"] ורשמתי אותם להמשך העבודה, ובינתיים משום מה דבק בי הצורך לכתוב מאמר ארוך בשם "בעתיד הניראה לעין" ואני עדיין עובד על שיפוצו כי הוא מעין "אני מאמין" שלי מעבר לגבולות ישראל.
לפנות-ערב אני קופץ עם יונתן גולדשטיין במכוניתו, צפונה, לוודסטוק, ושם מטיילים קצת ונכנסים לפאב בשם Star Inn שנמצא מצד ימין בסוף שדרת החנויות במרקט פלייס 22, כאשר צועדים לכיוון הכניסה האחורית של אחוזת בלנהיים.
אני מזמין, כי יונתן שלח על חשבונו בדואר אוויר את המעטפה שלי עם המונודרמה על אסתר ראב, לחנה מרון, וגם מסיע אותנו במכוניתו; ואני חוקר אותו כל הערב, בשאלות שונות שקשורות לרשימות שאני כותב – להערכות מצב שלו, והוא תורם לי הרבה ידע, דווקא לא בתחום ההתמחות הסיני שלו, בארה"ב.
אני מזמין את ה"פיש אנד צ'יפס" עשוי היטב, ויונתן לוקח צלי כבש, וזה יוצא עם שתי בירות חצי פינט, יחד 16.75 פאונד שהם כמאה שלושים וארבעה שקל. לא נורא, מה עוד שהמנות ענקיות והדג טעים בצורה בלתי רגילה, מטוגן ביותר, גם הצ'יפס, ויונתן מחסל את המנה הענקית שלו ומשבח גם אותה. מתברר שהמחיר כלל גם קפה או תה בסוף, ואני סירבתי כי חשבתי שזה אקסטרה אבל האמת שהייתי כה מלא, וכבר היה תשע בערב, שטוב שוויתרתי. אבל טוב לדעת לבוא לכאן פעם נוספת עם חברים. מה עוד שהיה מקום בשפע, ואווירה שקטה ותרבותית אף כי בקדמת הפאב עמד נוער וצפה במשחק הכדורגל של מנצ'סטר יונייטד, אנגליה נגד ריאל מדריד, ספרד. וכל גול גרם לתרועות רמות אבל כשיצאנו היה ההפרש לטובת הספרדים.
ייתכן שהשיחות עם פרופ' גו'נתן גולדסטין [יונתן גולדשטיין], הסינולוג האמריקאי בירנטון, תרמו לי להבהרת הנושאים שעליהם כתבתי באותם הימים במאמר.

*
26.4.03. יום 53 בירנטון, אוקספורד. שבת. לאחר עריכה נוספת אני מחליט שהגיע הזמן להקפיץ למים הקרים את המאמר המקיף שלי, שכתבתי ביום רביעי שעבר, בבוקר, כשהייתי עדיין לבד בבית, ודווקא בתוך כתיבת הרומאן שגם היא זרמה קדימה. אני שולח את המאמר לעיתון "הארץ" ולנבחרת הידידים באי-מייל, בתוספת ציון שהמאמר נשלח ל"הארץ" אבל ודאי לא יידפס בו.
אני מקבל תגובות טובות, מנתן יובל, בעלה של נורית, ומד"ר יעקב זמיר, שמכיר את חיי הערבים בייחוד בעיראק מבפנים, ובעקבות דבריו של יהושע קנז אני שולח את המאמר גם ל"מוסף השבועי" של "הארץ".

בעתיד הניראה לעין

בעתיד הניראה לעין אין סיכוי שמדינות "העולם השלישי" יצליחו לשפר בהרבה את מצבן. עשרות ומאות מיליוני הרעבים והחיים על סף העוני והבערות, או המשועבדים לעריצות, בעיקר במדינות אפריקה ואסיה, לא יצליחו לשפר את מצבם וזאת בגלל הגידול הטבעי המהיר, היעדר מעמד-ביניים חופשי, מבוסס, יצרני ומודרני, ובגלל שחיתות ההנהגות ואכזריותן.

בעתיד הניראה לעין אין סיכוי שמישטרים דמוקרטיים מבשרי עתיד טוב יותר יתקיימו במרבית המדינות האלה. להיפך, תגבר בהן הפלגנות השבטית, הקנאות הדתית, דיכוי הנשים וכל התופעות החשוכות של חברות מפגרות שאינן מסוגלות להושיע את עצמן ואינן משכילות דיין כדי לקבל סיוע מן החוץ. לא תחזור התופעה המדהימה של התאוששות יפן אחרי מלחמת העולם השנייה, של שגשוג קוריאה הדרומית, של המתרחש בסין כיום. חברות לא-אירופיות שהיו במידה רבה זרות לציביליזאציה המערבית בשפות, בדתות ובאורח החיים, אך השכילו לאמץ את כל הישגי הציביליזאציה הזו מבלי לוותר על ייחודן הלאומי והתרבותי. והרי גם הן יכלו להשקיע את עצמן באותו סוג של פיגור שקיים באפריקה ובחלק ממדינות ערב, אלא שמשהו בתשתית האנושית שלהן, ברצון החיים הלאומי, בחריצות, בפתיחות הרוחנית לחידושים, בהתמקדות בבניין מדינתך ובנטישת הדרך של הרס מדינות ועמים אחרים, הציל אותן מגורל דומה.

בעתיד הניראה לעין, כל מי שירצה למלט עצמו ומשפחתו מגורל החיים במדינות חשוכות עתיד ועתירות אוכלוסין, ואפילו הן מדינות שאינן במצב קטסטרופאלי, כגון הודו (שבגלל היעדר פיקוח על הילודה עתידה לעבור את סין בגודל אוכלוסייתה), מקסיקו, בנגלדש, פיליפינים וכדומה, כל מי שרוצה לחיות אורח חיים מערבי במדינה דמוקראטית מסודרת במאה העשרים ואחת, יהא עליו להחליט אם הוא מקדיש את חייו להעלאת ארצו-שלו למדרגה הזו, או נישאר בארצו מהיעדר ברירה או גם מתוך שהוא נהנה מהמותרות המערביים של שכבה דקה עליונה ולעיתים קרובות מושחתת מאוד ואנטי-דמוקרטית, או שהוא מהגר למערב.

בעתיד הניראה לעין, גם אם מדינות מסויימות באפריקה ובעולם הערבי והמוסלמי היו זוכות, או כבר זכו כביכול בדמוקרטיה – זה לא רק שלא היה משפר את מצבן אלא מדרדר אותן למלחמת אזרחים מתמדת. העולם המוסלמי ובייחוד הערבי אינו יכול להיות דמוקרטי. רק מנהיג גדול כאתא-תורק הצליח להציל את עמו מחזרה אל הבערות האיסלאמית בכך שקטע אותם מהכתיב הערבי והכריח אותם לעבור לכתיב לטיני, והציב את הצבא לשמור על כך שלעולם, גם לא בהליך "דמוקרטי" – לעולם לא יחזור האיסלאם לשלוט בטורקיה המודרנית. צל-של-צל של בדיחה היה סאדאם חוסיין, שמתברר שלא רדף את שלושה רבעי מיליון הנוצרים בעיראק, שעתה מפוחדים עד מוות מן העתיד, אבל כֵּן רדף את השיעים, שישים אחוז ממדינתו, ואסר עליהם את פולחניהם, את תהלוכות ה"עשורה" שבה הם חובטים עצמם עד זוב דם בשרשראות ובחרבות בדרכם לקברי הקדושים שלהם. עכשיו, לאחר ש"השתחררו" והם צועדים, נדמה שהשד השתחרר מהבקבוק, וכי שישים האחוז השיעיים מבטיחים בשם ה"דמוקרטיה" עיראק מוסלמית בתכלית שבה נשים תלכנה ברעלות, וכל השאר השיפורים לאחור, כמו באיראן.

בעתיד הניראה לעין ילך ויגבר זרם המהגרים מהארצות העניות, המדוכאות וחסרות העתיד אל הארצות העשירות, המפותחות, החיות כבר היום את העתיד של המאה העשרים ואחת. גם טובי האנשים מאותן ארצות, הלומדים במערב, עומדים בפני משבר בחייהם אם לחזור למדינות המפגרות שלהן ולחיות שם לעיתים ללא חופש אמיתי ולשרת מישטרים מושחתים, או לעשות ולביתם ולמצוא תעסוקה בארצות המארחות אותם ללימודים. יש להניח כי מי שרק יכול להסתדר בעבודה, נשאר במערב ללא היסוסים.

בעתיד הניראה לעין, תהליכי ההגירה מהעולם המפגר לעולם המפותח יגבירו את אי-השקט הבין-גזעי בעולם המפותח – וזאת ככל שאחוזי המהגרים יהיו גבוהים יותר. ויש לזכור שמרבית ההגירה אינה דווקא מהעשירון העליון והמשכיל אלא מעובדי-הכפיים שנדרשים למלא עבודות פשוטות במדינות העשירות. באופן פרדוכסלי, ואולי כלל לא, ככל שנדידת האוכלוסין העולמית תגבר, היא תצבע את החלק העשיר של העולם באותם סימפטומים של החלק העני. לא מיד. לא על פני השטח. אבל האזרחים המקוריים של המדינות העשירות והמבוססות במערב לא כל כך יאהבו את המחשבה שיום אחד הם עלולים לאבד את הזהות האתנית והתרבותית שלהם בהיותם מוקפים בשלל מיעוטים מרחבי העולם, שרובם אינם רוצים להיטמע בתרבות ארץ המקור, (ואלה שכן נטמעים, הופכים אותה לעיתים למשהו אחר, אולי פורה מאוד, אך גם אחר ומוזר). ולכן, ככל שיגבר תהליך נדידת העמים, שהוא בעצם בריחת כל מי שיכול ממקום שאין סיכוי לחיות בו למקום שיש סיכוי – יתגברו האיסורים על ההגירה, ויגבר המתח הבין-גזעי.

בעתיד הניראה לעין, אותו חלק לא-מפותח בעולם האיסלאמי, החלק ה"פרימיטיבי", השומר על קנאות דתית ומשתמש בהישגי המערב כדי ללמוד כיצד להשמיד ולא כיצד לבנות, הוא ילך ויגביר את מלחמתו באלה שיש להם – כלומר טרור, טרור ועוד טרור, וזאת כדי שישרור צדק עולמי נוסח בן-לאדן: גם לנו גם לכם לא יהיו חיים טובים או לא יהיו חיים כלל! – וגם כדי להפחיד את אלה מבני עמו ואמונתו שסבורים שימצאו מקלט לעצמם וחיים חדשים במדינות חופשיות מהעריצות הדתית של האיסלאם, ועתה רק על פי מראה פניהם הם ייחשדו כמשתפי-פעולה פוטנציאליים עם הטרור האיסלאמי.

בעתיד הניראה לעין, שקט לא יהיה. רק אחריותה הגלובאלית של ארה"ב, ואומץ הלב של אנגליה, הקטנה יחסית לעומת מדינות כצרפת, כגרמניה וכרוסיה – עומדים בין תחילתה של הידרדרות עולמית כללית לבין צל של תקווה שאולי לא יהיה יותר טוב אבל גם לא יותר גרוע כי לפחות יש מי שדואג כל הזמן לא רק לכבות את האש אלא גם לנסות וללכוד את מציתיה.

בעתיד הניראה לעין לא מסתמנת הופעתו של מגן אחר לסדר העולמי זולת ארה"ב. במאה העשרים חזינו וחזו הורינו בנפילתן, ובעלייתן ובנפילתן של ממלכות ומדינות שניראו בשעתן שוות-כוחות לארה"ב: האימפריה העות'מנית, האוסטרו-הונגרית, הקיסרות הבריטית, הרייך השלישי, יפן ורוסיה הסובייטית. היעלמותן לא היוותה סכנה לשלום העולם, להיפך, קריסתן של גרמניה הנאצית ויפן היתה הצלה לעולם. ואולם אם ארה"ב תחדל להיות מדינת-על, מדינת-עולם – שום מדינה אחרת לא תוכל לבוא במקומה. לא אירופה המאוחדת באיגואיזם ובפחדנות שלה. ולא סין, שהיא אמנם ענק מתעורר אך לא מי שייקח על עצמו אחריות לעולם כולו. בקושי היא מתמודדת עם גודל ועם קיום אוכלוסייתה שלה-עצמה.

בעתיד הניראה לעין יתברר שהעתיד החל באחד-עשר בספטמבר אלפיים ואחד. עד אז חשבו גם האמריקאים, חרף אזהרותיה של ישראל, שאפשר להימנע ממלחמה כוללת בכוח הסהרורי והקטלני שהוליד מתוכו האיסלאם, כוח של "אירגונים" ומדינות המשתעשע במחשבה להשמיד בנשק מודרני, גם לא קונבנציונאלי, את מעוזי הכוח של הציוויליזאציה המערבית, וזוכה על כך לתשואות ברחבי העולם הערבי והמוסלמי לתפוצותיו, כמי שהשיב להם את גאוותם וכבודם החשובים בעיניהם יותר מן החיים, החמלה והאנושיות. בזכות כוח הטרור הדמוני הזה, אשר כאש בשדה קוצים מלהיב את עצמו והופך את מנהיגיו הפאנאטיים הפרימיטיביים למוכי שיגעון גדלות – נעשה נשיא אמריקאי נלעג, אלכוהוליסט-לשעבר, איש עסקים כושל, בור בפוליטיקה העולמית, שעל חודם של קולות מפוקפקים נכנס לבית הלבן – לאחד מנשיאיה הגדולים של ארה"ב, וקנה את מקומו כמגן העולם החופשי מפני שלטון העריצות והרוע, תפקיד היסטורי שמילאו צ'רצ'יל ורוזוולט במלחמת העולם השנייה. עם היבחרו, איש לא היה מאמין שכך יקרה לו, גם לא הוא עצמו.

בעתיד הניראה לעין, הדוגמה של העם האמריקאי, שנוצר וקם מהגירתם של עמים אחרים, היתה צריכה להיות פיתרון לעולם כולו: ארצות-הברית של אירופה, של אפריקה, של העולם הערבי, של ברית-המועצות בשעתה, ואפילו אצלנו, חזון הסהר הפורה של רטוש, אבי הכנענים, מדינה חילונית רב-לאומית ורב-דתית בכל המזרח התיכון. למעשה, החזון של ארה"ב הצליח רק במדינה זערורית אחת, ישראל, ורק בקרב אזרחיה היהודיים. בכל שאר ארצות העולם לא ניראה סיכוי שהגיוון הרב-גזעי והרב-דתי, הגדל והולך, ייפתר על ידי היווצרות עם חדש אחד במדינה דמוקראטית גדולה אחת ושוות זכויות לכול. ואי-אפשר לומר שאין בעיות גם בארה"ב כיום. הם מאוד מקפידים על חוקי ההגירה, ויודעים לבחור היטב מכל ארץ את הטובים ביותר כדי לתת להם, ולא בקלות, זכות אזרח. לא פעם לרעת אותן ארצות שגידלו את הצעירים האלה והשקיעו בהם ויוצא שסיבסדו את מערכת הרפואה או את תעשיית המחשבים של ארה"ב. אבל אולי ארה"ב היא כן פיתרון לעולם כולו בכך שבזכות העובדה שקמה מעמים רבים, רובם אירופאיים, הרי היא כבר קרוב למאה שנה (ועם לא מעט חריקות), הכוח המציל את העולם מן הכוחות הקמים עליו להורסו. לא לחינם היתה הבדיחה הנפוצה, ערב מלחמת עיראק: מָה רוצים מהצרפתים שאינם עוזרים לאמריקאים בעיראק? הרי הם גם לא עזרו לצבא האמריקאי לשחרר את פריס מהנאצים!

בעתיד הניראה לעין אין גם כל סיכוי לסיום הסכסוך הישראלי-פלשתינאי. הדיבורים על ההסכמים, וההסכמים אם ייחתמו, והצעדים אם יינקטו, כל שליחי הנשיא האמריקאי לא יכבו כהוא זה את התבערה הגלוייה והעוממת של שנאת הערבים לישראל. אם תהיה מדינה פלשתינאית עצמאית, לא יהיה שלום אלא היא תהיה ראש גשר למלחמה נוספת. ואם יהיה שלום, אזיי המדינה הפלשתינאית לא תהיה עצמאית אלא מפורזת ובת-חסות של ישראל, (ושל ישראל בלבד, כי אי אפשר לסמוך על שום גורם כאשר מדובר בביטחון ישראל), והתוצאה תהיה אותה תוצאה – עוד מלחמה. כל זמן שיימצאו פלשתינאים צעירים מתוסכלים, יימצא מביניהם המתאבד-המתפוצץ הבא. ולא ייתכן שלא יהיו מתוסכלים כל זמן שעצם קיומה של ישראל מרגיז אותם ומטריף עליהם את דעתם. ולא ייתכן שלא יהיו, כל זמן שהוריהם הפרימיטיביים מייצרים אותם באחוז הילודה הגבוה בעולם כדי להגביר את הייאוש ואת חוסר התקווה של הדור הפלשתינאי הצעיר וכדי לגבור מיספרית על היהודים בתקווה שכך יכריעו אותנו. וככל שיתקרב השלום (האמיתי או המדומה), כן יגבר הטרור, שגם בימים רגילים אין מנוח ממנו, ויטרפד אותו.

בעתיד הניראה לעין עדיין כדאי לזכור כי בשנת 1938 הגדיר נוויל צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה, את האיום של היטלר לפלוש לצ'כוסלובקיה: "סכסוך בארץ רחוקה בין עמים שעליהם איננו יודעים דבר."
ירנטון, אוקספורד, אפריל 2003

*
לאהוד שלום רב,
נהניתי לקרוא את המאמר ששלחת לי ואתה כל כך לא מאמין שיפורסם בעיתון הארץ, כי זה עיתון של אש"ף... אני מסכים עם כל מילה שכתבת. באשר לערבים הרי אבי ז"ל נהג לאמר שאפילו בעוד אלף שנה הם לא יהיו בני אדם. אני משנה מעט ואומר שגם בעוד שלושת אלפים שנה הם  לא יהיו בני אדם. וכל מי שחושב אחרת או טוען כך הוא פשוט נאיבי עד כדי פשיעה. וזכור את צ'מברלין שאת דבריו ציטטת בסיום מאמרך.
ניתחת יפה ונכון את המצב של האנושות היום. ואני דווקא כן חושב שהעיתון יפרסם את דבריך אך ייתכן שיקצר בו. הם קוראים לזה "עריכה" אך קראתי באוטוביוגראפיה של צ'רלי צ'פלין, שגם הוא היה עורך את הסרטים שצילם לפעמים עשרות שעות ומהם היה צריך להציג רק שעתיים. אגב לעריכה הוא קרא "CUTTUNG", שם מתאים בהחלט.
מסור דרישת שלום לגברת הנחמדה שלך שלום ולהתראות,
בברכה,
ד"ר יעקב זמיר

*
אילו אני עורך "הארץ", הייתי מפרסם את המאמר הזה, ככל שהוא אפוקליפטי, מלטוסיאני, איסלאמופובי, מניח ליניאריות בהיסטוריה ומתעלם מהדיאלקטיקה שלה.
אילו אני עורך "הארץ" הייתי מעוניין לפתח ויכוח על החזון הקשה הזה, שנחבא בירכתי ליבו של כל אחד מאיתנו, אם כפחד עמום ואם כאפשרות נגזרת מן ההווה.
אילו אני עורך "הארץ", הייתי מציע אפילו לעורך המוסף השבועי לפרסם את זה, כדי להגיע למעגל רחב יותר של קוראים.
אילו אני עורך "הארץ", הייתי דואג שהטקסט הזה יפורסם בין דפי עיתוני, מפני שהוא כתוב היטב ושונה מרוב המאמרים המתפרסמים שם מדי יום ביומו.
שיהיה גם ירמיהו אחד, מה יש?
אבל גם אני מתקשה להאמין שזה יתפרסם כמו שהוא ב"הארץ".
שלכם,
להשתמע
יהושע [קנז]

אהוד: כמובן שהמאמר נדחה על-ידי "הארץ" ועיתונים אחרים בארץ, וזו אולי אחת הסיבות שכעבור פחות משנתיים, בפברואר 2005, התחלתי לערוך ולפרסם את "חדשות בן עזר" – כדי שתהיה לי במה חופשית – גם אם אינני סופר חשוב, שגם מלקק לפלסטינים.
המאמר גדפס לראשונה בשבועון "מקור ראשון", במוסף "יומן שבועי" בתאריך 29 בספטמבר 2004, אבל לקהל הרחב הוא לא הגיע.