או
ספר האופטימיות

תל-אביב, 2000-1982

פרק שלושה-עשר

שלושה-עשר הוא לא מיספר מזל, ולכן תבוא בו התפוצצות.

דינה קורדובה נכנסה באופן בלתי צפוי לאולם "בית העצל" לתרבות מנמנמת ובכך שינתה בבת-אחת את מהלך הפרק שבו תיכננו נדודים בן פקח בן רמליהו למשפחת בלישינה, ועימו תלמידיו הצעירים הערים-תמיד מארץ אהש"ן אורבים בחוץ מזמזמים שירים חסידיים במטרה לפוצץ את הגג של אולם "בית העצל" ובכך להעיר את יושביו משנתם העמוקה ולא להניח להם עוד לשקוע בשלוות נחירות של לילות עצלתיים. הם גם פרשו בחשאי כרזות גדולות והדביקו סטיקרים שרק הם ראו אותם בחושך:

אייטולה, אייטולה, בוא נחטיף מכות לשולה!

מצווה: ספר-תורה לבית-סוהר יוכנס בידי הרב משיח גנב קדוש!

מצווה: במקום להדליק זונות אפשר לשפוך נפט על ירקות שנת שמיטה!

יושפל הראשל"צ! יורם המר"ן!

יצוייד כל ילדון בספר שבחי האדון
האסור ב"מגדל עוז" שבגליפולי!

ישוחרר הקדוש הדרוס רבי מאיר בעל השאכטה
מבית-סוהר שונאי ישראל בניו-יורק!

דינה ניגשה אל רני שישב בפינה עצוב למדי ונלחם בקורי-השינה שחיבקו גם אותו כחרדל המחבק נקניקיה בבאגט מרוח בחמאה אצל אפרם קונסטנטין חביתוצקי. רני שאל את עצמו אם גם המטאטבוט הניצב ליד אדוניתו הנוחרת נסיכת-הקסם צ'ירי הוא ער או ישן, ואם רובוט יכול בכלל לישון?
"יש לך משהו לאכול? אני רעבה."
דינה היתה מבוגרת מעט מרני. שנה, אולי שנתיים.
"אולי נישארה חתיכת שטרודל על הדלפק," התנדב רני לעזור לה.
"מה זה שטרודל?"
"מין מאפה. בצק מגולגל. כמו בורקאס, אבל של אשכנזים, מתוק."
"מגעיל. מה זה דלפק?"
"המתנ"ס של השטרודל, בווז-ווזית."
"שמע, אני לא מכירה אותך, אבל יש לך מזל שהאוזן כואבת לי. אחרת הייתי כבר מראה לך!"
"תגידי, קוראים לך דינה?"
"יה! איך היכרת אותי?"
"שלום דינה קורדובה," שמח רני על בואה כי ילדי עצלתיים שפגש עד כה היו נדירים או מנומנמים ועצלים כך שלא הצליח למצוא חבר למשחק. "קראתי עלייך בסיפור של רותי. אם האוזן עוד כואבת לך, אפשר ללכת למד"ע בשדרות עצלתיים. גם הסופר אבבטן היה עושה כך."
"מה, אתה באמת מכיר גם אותו?"
"הלא הוא המרצה שנירדם על הבמה, ואני אורח-הכבוד שלו, ישן אצלו בבית. ככה נודע לי שביקרת אצלו."
"מכשפות כאלה! הושיבו אותי על המטאטא והטיסו אותי הביתה. תנסה אתה לטוס בלילה על החולה הרוחשת יתושים של קדחת הנילוס המערבי ועוד כשכואבת לך אוזן!"
"אמרתי לך שאפשר לגשת למד"ע, זה על יד אמ"ע."
"אמכ עליכ, תגיד לי, למה אתה מתעקש לקלל אותי?"
"אני לא מקלל אותך אלא מסביר שמגן דוד עצלתיים נמצא על יד אגודת מגרמי עצמות עצלתיים בשדרות עצלתיים."
ככל שהתבונן יותר בדינה קורדובה כך מצאה חן בעיניו. היה בה יופי פראי, תימהוני במקצת. העיניים מבריקות, שחורות, פנים שחומות ועור חלק מאוד. שיער שחור קלוע מאחור בצמה עבה ורפוייה. פניה וגופה היו מעוגלים ומאוד נעימים אבל החזה מחודד וקצת חצוף ונשמעה גם תוקפנות מפתיעה בקולה שהיה עבה ממה שהיית מצפה למצוא בנערה שאתה כמעט בן-גילה.
"סוף-סוף אני בעצלתיים! – – – " הרימה דינה קולה כדי להתגבר על מקהלת הנחירות, "ריבונו-של-עולם, נמאסו עליי הקטיושות, המיקלטים, והפחד מפני מה יכול ליפול עלינו אם יחליטו שוב להפגיז את קריית-שמונה מלבנון. לא מגיע גם לי ללקק קצת גלידה מהבריכה המצופה וניל של עצלתיים? ולשחות בה ערומה, ושימצצו לי ושיגעו לי ושגם אני אוכל ללטף זיינים של גברים מפורסמים ושתהיה תמונה שלי עליהם בעיתונים? ושגם לי יחגגו מסיבת יומולדת כמו לדוגמנית-הצמרת אנבל ציצקי-תוחעס? ושגם אני אצא מתוך עוגת-ענק מצופה קצפת במכנסיים קצרים בצבע זהב מבריק? ושכל הזמרים, הבדרנים, הדוגמניות, השחקנים, מעצבי-השיער, העיתונאים והצמרתִיִים [תי"ו ויו"ד ראשונה בחיריק] יבואו ליומולדת שלי?! ושגם אני אדבר עברית אנגלית כמו הבחורות הכי יפות והכי חתיכות והכי פצצות-ציצים בעצלתיים! ושגם יתנו את הסיפור שלי 'רותי המגעילה' במוסף התרבותי של 'ידיעות עצלתיים'? למה שכו-לם יעשו חיים ורק אני אשב מפוחדת מהקטיושות? – נכון, אני אוהבת את הגליל, יש מים וירק ופירות נהדרים, אבל את אנבל ציצקי-תוחעס אני אוהבת יותר כי אני קוראת עליה כל מה שכתוב ב'לאישה המתופחת' ורואה אותה הכול בטלוויזיה וגם תמונה שלה בפרסומת לסדין-חשמלי עם חזייה שקופה שרואים לה את הציצים הנהדרים אפילו יותר משל דנה אינטרנשיונל, אני משתגעת עליה, ואני לא מתכוננת לחזור לקריית-שמונה לפני שאני אראה את אנבל ואגע בה ואלטף אותה! מה זה שאי-אפשר להזיז פה אף אחד ולהעיר אותם? אם לא היו נוחרים הייתי חושבת שמתו כו-לם. תעזור לי, שטרודל!"
"קוראים לי רני."
"תגיד," פתאום לחשה לו ואפילו קצת הסמיקה, "נכון שצריך למצוץ לאבבטן בשביל לפרסם אצלו סיפור? – שככה עשתה רותי המגעילה בשביל לתקוע אצלו את הסיפור על הביקור שלי אצלה? – שקודם מוצצות, אחר-כך מדפיסות, ככה מתחילות הסופרות?"
"מציצות? שמעתי מציצות?" התרוממה ישנונית אחת פרועת-שיער והתקרבה אליהם בהליכה קוקטית של דוגמנית בגלל רסיסי-הבטון שעל רצפת האולם וקרעי התצלומים של הילדים שנולדו בזכות תרופת הפיריון המופקת מהשתן האליטיסטי של נשות עצלתיים, "קוראים לי יקירה מצצְתְ [צ"די ותי"ו שוואיות] כלומר אני אישתו החוזרת-בשאלה של הרב מצצת היושב זמנית בכלא מעשיהו על מציצת אברכים. כלומר ממש מגיפה. אני אומרת לכם, אפילו נשיא ארצות-הברית נמצץ. כלומר כל גבר מה-זה עומד לו בפיתוי, כלומר לא עומד בפיתוי. הסופר אבבטן לא יותר מוסרי מהרב מצצת. כלומר ימח-שמם כל הגברים – קבר אחים! ואותי – שכחו..."
"מציצות הן לא חלק מהכתיבה. לא צריך למצוץ בשביל להתפרסם," אמר רני, "אבל אימא צועקת על אבא בלילה: 'אולי תפסיק כבר להסתכל במציצות בטלוויזיה? בוא כבר לישון!'"
בעודם מדבר השתטחה יקירה מצצת על הריצפה – "כלומר, נכד שלי ראה פעם ראשונה תיש ואמר: 'הנה עז עם שני שופרות על הראש!'..." – ונירדמה בפה פעור כשהיא מלטפת בשתי אצבעות את דגדגנה וממלמלת: "כלומר, שופרות..."
"אלינו אפילו הסרטים כאלה לא מגיעים. כמה טוב לכם כאן במרכז, בעצלתיים! טוב, תזיז ת'עצמך רני. מה אתה מסתכל עלי כאילו לא ראית אף פעם גלילית? נכון אני לא נראית עשר כי כואבת לי האוזן אבל עוד יותר מזה אני רעבה שאני מוכנה לאכול אפילו בורקאס אשכנזי שטרודל! למה חושך בחוץ? למה תמיד אני מאחרת לכל דבר טוב? מגיע גם לי שתזרח עכשיו השמש הנהדרת של עצלתיים ואני אלך לשחות ללקק גלידה בבריכה המצופה כמו שכתוב במוסף התרבותי של 'ידיעות עצלתיים'!"
רני מצא עבורה שני זנבות שטרודל בלי מילוי על דלפק המזנון, וכוס פלאסטיק לבנה שכבר שתו ממנה אוראנג'אדה עד החצי. דינה אכלה והאכזבה ניכרה על פניה. "אם החיים טובים אצלכם כמו החשטינדה שטרודל – אז אני לא יודעת מדוע כו-לם מקנאים בכם ורוצים לגור אצלכם!"
רני נדהם מהדברנות שלה וכלל לא היה מוטרד מהשאפתנות שבערה בה. "מה שנוגע לאוכל, היית צריכה לבוא לפונדק 'החרדל המחבק'."
"מה נותנים שם?"
"נקניקיות בחרדל."
"איחס, תעזוב אותי מזה!"
"ומה שנוגע לקטיושות אז עלינו נפלו סקאדים וזה הרבה יותר מסוכן."
"בעצלתיים?"
"בתל-אביב. ובקשר לשמש, צריך לחכות לבוקר, אולי את חושבת שגם השמש מקפחת אותך?"
"מה אתה עושה לי חידונים? קופחת, קפחת!"
רני הירהר שבעצם נדודים היה יכול לעזור אילו בא לקחת אותם לבריכה באור-יום הלילה של ארץ אהש"ן – היתה דינה יכולה לשחות כבר עכשיו כשהשמיים בהירים. כמובן, אם העצלתנים היו מרשים לה להיכנס לבושה. "ובקשר לבריכה, דינה, כאן אסור להיכנס אם את בבגד-ים!"
"אז איך אתה חושב שאיכנס, עירומה?"
"כך מתרחצים כאן כו-לם."
"יאללה! אתה עובד עליי! רותי בטח כבר ליכלכה עליי."
"בעצלתיים לא עובדים. הייתי היום בבריכה וראיתי."
"מה ראית? ספר, ספר! אפילו ב'לאישה המתופחת' לא הזכירו חיים משוגעים כאלה!"
"ראיתי בלי."
"וליקקת גלידה?"
"ועוד איך. ובבריכה כו-לם ערומים ולאף אחד לא איכפת, כמו שכתוב בתורה על אדם וחווה בגן-העדן: 'ולא יתבוששו'!"
"בוששו, בוששו. שמע, אתה מתחיל למצוא חן בעיניי – דלפק, אמ"ע! מד"ע! פונדק! ממש גזעי." מפני שהיתה קצת מבוגרת ממנו הירשתה לעצמה דיבור מגבוה. "הי, את מי אני רואה כאן ימח שמו! המטאטא שגירש אותי מהבית של אבבטן והעיף אותי כמו טיל לקרית-שמונה! בוא איתי בוששו, מתחשק לי לשבור אותו קצת!"
"לא!" נבהל רני, "דודה צ'ירי תכעס מאוד כשתתעורר!"
"אז בוא נעיר אותם, שטרודל, נעשה שמח!" התחילה דינה לטלטל את כתפי היושבים ראשונה בשורות אך ללא הועיל. "קום שטרודל, עזור לי! נגלגל את המזרון העגול מהבמה!"
"זה לא מזרון, זה הסופר אבבטן!"

אותה שעה נדודים בן פקח בן רמליהו למשפחת בלישינה, שארב שם מראשית הערב, דבוק לחלון גבוה בראש להק מטאטבוטי-תקיפה של סיירת המצוות של ארץ אהש"ן, שנמצאו מרחק פיצוח שלושה פיסטוקים כשרים ללא חשש שביעית מאחוריו, מוכנים לזנק איתו בכל עת – נדודים היה נרגז מאוד וקצר-רוח. הוא הבין כי אם יחכה יאחר את המועד. דינה קורדובה תעיר את אבבטן שיכריז על סיום המסיבה והכל יתפזרו מנומנמים לבתיהם ואפילו לא ישמעו את הפיצוץ –
לכן הוא נתן את האות,
והצית באש שחורה,
פתיל-השהייה לבן,
אשר בתוך אולם
"בית העצל" לתרבות מנמנמת
נהפך לפתיל שחור
שבער באש לבנה –

המשך יבוא