ציפי לבני הכחישה בתוקף את טענתו של נפתלי בנט שבעבר היא תמכה בנסיגה מהגולן. ניתן לערער על אמינות ההכחשה, כיוון שלבני היתה שרת החוץ בממשלת אולמרט שנשאה ונתנה עם סוריה על נסיגה מהגולן, בתיווכו של המתווך ההוגן ארדואן, בשיחות קירבה באנקרה (2008). הסורים פוצצו את השיחות כתגובה על מבצע "עופרת יצוקה", אך אולמרט עצמו הגדיר את המו"מ כזה שבו הצדדים היו קרובים להסכם יותר מכל מו"מ בעבר. האם שרת החוץ התנגדה למהלך הזה?
אך די בעובדה שהיום לבני מתנגדת לנסיגה ומתכחשת לנכונותה בעבר, כדי להזעיק את רביב דרוקר, שפרסם בתגובה מאמר ב"הארץ", בו הביע צער על כך שישראל לא נסוגה מהגולן. המאמר רצוף סילופים היסטוריים, ומסקנתו היא, שאילו ישראל נסוגה מהגולן, סוריה הייתה הופכת למדינה פרו-מערבית יציבה.
הוא כותב במאמר, שבמו"מ בשנת 2000 חאפז אסד הרחיק לכת יותר מאי פעם בהליכתו לקראת ישראל, אך נתקל בעקשנותו של אהוד ברק. מהי אותה הליכה של אסד לקראת ישראל? הוא דרש נסיגה ישראלית מוחלטת לקווי 4.6.67. יש לציין, שהוא הקפיד על קווי הארבעה ביוני ולא על הגבול הבינלאומי (להבדיל מהסכם השלום עם מצרים), כיוון שנסיגה זאת כללה ויתור על שטחים שעל פי הגבול הבינלאומי והסכם שביתת הנשק אחרי מלחמת העצמאות היו בריבונות ישראל, ובשנים הראשונות אחרי קום המדינה הסורים השתלטו עליהם, ובהם חמת גדר, רמת בניאס והחוף הצפון מזרחי של הכינרת.
ברק, שהיה נחוש להגיע להסכם, הסכים לנסיגה כזאת, למעט רצועה של כמה עשרות מטרים (!) בחוף הכינרת. רביב דרוקר יודע זאת היטב, כיוון שבספרו על שלטון ברק, "חרקירי", הוא עצמו הגדיר את הצעתו של ברק לאסד כנסיגה מ-110% מהגולן. כאשר קלינטון נפגש עם אסד בז'נבה, ב-26 במרץ 2000, והגיש לו את הצעתו של ברק, דחה אותה אסד מכל וכול. ייתכן שהסיבה לכך היא חוף הכינרת, ויתכן שהסיבה לכך היא אי נכונותו בשום תנאי להסכם שלום, כיוון שמיתוס האוייב הציוני היה אחד הגורמים שבהם החזיק אסד את הלאומיות הסורית המלאכותית ואת שלטון המיעוט שלו, המיעוט העלאווי – משטר ברזל שֶׁרָדה באכזריות ב-90% מהאוכלוסייה.
הטענה שנסיגה מהגולן הייתה מונעת את מלחמת האזרחים בסוריה, שכבר גבתה חיי כמעט רבע מיליון איש, חסרת שחר. האם נסיגה מהגולן היתה מונעת גם את קריסת תימן, לוב, עיראק ואת התפוררות מדינות הלאום הערביות?
אילו ישראל נסוגה מהגולן, השאלה היום היתה האם דאעש או חיזבאללה יישבו על הכינרת.
דרוקר טוען שאילו אכן כך היה, כל העולם היה מקבל את זכותה של ישראל לכבוש מחדש את הגולן. האם העולם מוכן לכיבוש מחדש של עזה, כיוון שאחרי הנסיגה ממנה היא הפכה בסיס לטרור וירי טילים על אזרחי ישראל? הרי גם ללא כיבושה מחדש, העולם מתנגד לעצם מימוש זכות ההגנה של ישראל על אזרחיה.
שיחרורו מחדש של הגולן, אילו חלילה היתה נסיגה, היה עולה לנו במאות הרוגים – הרוגי שווא, שלבטח ניתן היה להגדיר אותם "קורבנות השלום", שלא לדבר על שיגור אלפי טילים לעבר ישראל מסוריה, לבנון, עזה ואיראן. אין לנו ילדים למלחמות מיותרות.
מה גורם לישראלי לטעון היום שצריך היה לסגת מן הגולן? יש לכך גורם אחד בלבד – חוסר היכולת להוציא מן הפה את המילה "טעיתי".

הכותב, חבר קיבוץ אורטל בגולן, היה דובר ועד יישובי הגולן בתקופת המאבק נגד נסיגה.

2. צרור הערות 11.2.15

* הצהרתו של נתניהו שלא יקים ממשלה עם "המחנה הציוני" היא איוולת פוליטית. אין שום היגיון בכך שראש הממשלה, בקולו, בגלוי, יכבול את ידי עצמו ויגביל את כושר התמרון שלו, בטרם בחירות. אין הוא יודע מה תהיינה תוצאות הבחירות ומהן האפשרויות שתעמודנה בפניו. הוא מעצים מראש את כושר המיקוח של שותפותיו הפוטנציאליות למו"מ הקואליציוני, כיוון שהוא מתנדב להיות תלוי בהן.
הפוליטיקה היא אמנות האפשרי, ובכל מצב על השחקנים לשקול את הדרך המיטבית לקדם את אמונותיהם והאינטרסים שלהם. לשם כך, עליהם להשאיר לעצמם מרחב תמרון רחב ופתוח ככל הניתן.
הלעומתיות והשנאה במערכת הבחירות הזאת, מהמכוערות במערכות הבחירות שידענו, שיבשו את שיקול הדעת הפוליטי של נתניהו.

* הקמפיין הנגטיבי, בעיקר (לא רק) של שתי המפלגות הגדולות, המבוסס כולו על השחרת הצד האחר במקום על הצגת תכניותיהן בתחומים השונים, הוא עלבון לאינטליגנציה של אזרחי ישראל.

* שלי יחימוביץ' התראיינה ליומן הבוקר ב"קול ישראל", ואמרה בביטחון מלא: "הרי אין אפילו אדם אחד שמאזין לנו, שמאמין באמת שנתניהו נוסע לנאום בגלל העניין האיראני ולא כדי להרוויח עוד כמה קולות בקלפי."
ובכן, שלי, את טועה. יש לפחות אדם אחד שהאזין ומאמין. אני.
אין לי צל של פקפוק בצורך במאבק נחוש לסיכול ההסכם שאובמה רוקם עם איראן, הסכם מינכן 2. ואני מאמין לנתניהו שהוא מבין שאחריותו כראש ממשלת ישראל לעשות כל הניתן כדי לסכל את ההסכם הרה האסון הזה. אין לי ספק, שזאת סיבת נסיעתו.
השאלה היחידה שצריכה להנחות את נתניהו בהחלטה הסופית אודות הנאום, היא הערכת המצב לגבי האפקטיביות שלו. ובשאלה זו, איני משוכנע שנחישותו לנאום היא הצעד הנכון.

* אם בנושא המלחמה בטרור אין אופוזיציה וקואליציה, כפי שהטעימו הרצוג, לבני וידלין לאחר הפיגוע ברג'אר, קל וחומר שבנושא האיראני לא תהיה קואליציה ואופוזיציה. אילו האופוזיציה היתה מתייצבת מאחורי ראש הממשלה בשליחותו החשובה, ולא מעדיפה שיקולי בחירות זרים על פני טובת המדינה, גם התגובה האמריקאית היתה אחרת.

* זוכרים את הצונאמי המדיני א'? הצונאמי המדיני ב'? הצונאמי המדיני ג'? עכשיו אנו נמצאים בשיאו של מסע הפחדה מפני השלכות הנאום של נתניהו בפני בתי הנבחרים. כותרת ב-ynet "מנתחת" את האסון המדיני, הביטחוני, הכלכלי שיהיו תוצאת המהלך, וכמעט משכנעת שעדיפה איראן גרעינית על פני הנאום של נתניהו.
ההבדל בין מסעות ההפחדה הללו לבין אגדת ה"זאב זאב", הוא שבאגדה בסוף באמת היה זאב.

* כותרת ב-ynet שניסתה להגחיך את יובל שטייניץ הציגה אותו "אורב" לסגן נשיא ארה"ב ביידן, ונכתב שם שבעוד הליכוד תקף את הרצוג שנפגש עם ביידן על כך שהוא "חצה את הקווים האדומים", שטייניץ עצמו ארב לביידן כדי ללחוץ את ידיו.
אולם איש לא ביקר את הרצוג על פגישתו עם ביידן, אלא על כך שבנאומו בוועידת מינכן תקף את ממשלת ישראל, בניגוד לכל הכללים המקובלים בדמוקרטיות ובישראל. בכך הוא אכן חצה את הקווים האדומים. ושטייניץ לא "ארב" לביידן, אלא ניגש אליו ללחוץ את ידו. הרי ישראל אינה מחרימה את ביידן, ואך טבעי שהרצוג ושטייניץ ילחצו את ידו.
איזו תעמולה זולה.

* אם נתניהו ינצח בבחירות, תהיה זו במידה רבה ריאקציה ציבורית על הקמפיין האישי הארסי נגדו, בהובלת נוני מוזס.

* נמשך מצעד הכותבים ב"הארץ", המצהירים שיצביעו בבחירות לקרטל הלאומנות הערבית. והפעם – נירית בן ארי.

* ואילו גדעון לוי לועג לערבים שישתפו פעולה עם "המחנה הציוני", שנוא נפשו. הרי כאשר מדובר בערבים, הוא אוהב לאומנות, וככל שהיא קיצונית יותר, הרי זה משובח. אצל היהודים הוא אוהב בוגדנות עלובה. במאמרו "המחנה הביזיוני" הוא כתב את תמצית משנתו בקצרה: "ציונות ודמוקרטיה לא יכולות לדור בכפיפה אחת. יש סתירה פנימית, מובנית ובלתי נמנעת, בין הציונות העכשווית לבין זכויות המיעוט הערבי במדינה, ויש כמובן גם סתירה עמוקה בין 'יהודית' ל'דמוקרטית'. מבחינה זאת העלה המחנה הציוני תרומה לאמת: אין דבר כזה יהודית ודמוקרטית". ובלשון בני אדם: מאחר ואין דבר כזה יהודית ודמוקרטית, והוא הרי דמוקרט ידוע, חלום חייו, פסגת חלומותיו הוא חורבן המדינה היהודית.

* מיותר לציין, שאם לא תהיה כאן מדינה יהודית, תהיה כאן מדינה ערבית. ואם תהיה כאן מדינה ערבית, היא תהיה דמוקרטית כמו שאר עשרים המדינות הערביות.

* אופטימיות ב"הארץ". בהמשך לזאב שטרנהל וגדעון לוי, גם דימיטרי שומסקי מגלה אופטימיות. כמוהם גם הוא מיואש מהסיכויים להחליף את השלטון וכמוהם גם הוא סבור שאף חילופי שלטון לא ישנו את מדיניות אקיבוש-איטנכלוט-כולונייליזומ, אבל הוא לא מרים ידיים. יש תקווה ומקום לאופטימיות: "יש לייחל לתקומה של ישראל אחרת, שבה העקרונות של מרצ, הנתפשת היום על ידי רבים כגדולת 'עוכרי ישראל', ייהפכו לעמודי התווך של הזהות הלאומית, בדיוק כשם שהתפישות הליברליות של ה'גרמניוּת', שנחשבו ברפובליקת ויימאר לביטוי של 'בגידה באומה הגרמנית', היו למרכיבים לאומיים מקובלים בתודעה הגרמנית בימינו. ואולם, למרבה הצער, ישראל תוכל להגיע למקום מיוחל זה רק לאחר שרוב אזרחי ישראל ישתכנעו, כי פרויקט הכיבוש וההתנחלות הוא רע ומזיק להם. בכך הם יוכלו להשתכנע, רק לאחר שדרכו של נתניהו – שהייתה דרכן של ממשלות ישראל במרבית שנות קיומה של המדינה, ואין כל סימן שתשתנה מעצמה גם תחת ממשלת הרצוג־לבני – תנחל כישלון כלכלי, דיפלומטי ומדיני צורב באמת."
כן, מה שנדמה לכם שאתם מבינים, זה בדיוק מה שהוא מתכוון. כולל ההשוואה. בעיקר ההשוואה. או ההשואה.

* הניסיון לפגוע ב"ישראל היום" בטענה שהוא מגויס לבחירות היא עזות מצח וצביעות, בעיקר כשהיא באה מצד "ידיעות אחרונות" ו"הארץ", שהנם עיתונים מגויסים לבחירות. מטרתם אחת – סתימת פיות ומונופול על המידע המגיע לציבור.
נכון, "ישראל היום" מגויס. הוא תמונת ראי של "ידיעות אחרונות". אולם בדמוקרטיה יש מקום גם לעיתונים מגויסים. חופש הביטוי כולל גם עיתונים מגויסים. חופש העיתונות כולל גם את החופש של העיתונים להתגייס. אני מודה שהגיוס אינו לטעמי, אך מה שאינו לטעמי, לגיטימי בדיוק כמו מה שלטעמי.
אילו עיתונות מגויסת היתה עבירה על החוק, ראוי היה לסגור קודם כל את "ידיעות אחרונות" ו"הארץ". ומכל מקום, כל ניסיונות סתימת הפיות מבטאים תופעה שלילית בחברה הישראלית; התערערות התפיסה הדמוקרטית.

* מה ביקשנו, בסך הכול? עיתון אחד, אחד (!), שיספק מידע אמין ובלתי מוטה, ישקף את מגוון הדעות הרחב, יאתגר את המחשבה ויכבד את קוראיו, שידעו לגבש דעה בלי שיאכילו אותם בכפית.
אין היום אפילו עיתון אחד שמתקרב לתיאור הזה.

* במסגרת מחקר אקדמי, אני קורא, לאחרונה, את העיתונות המפלגתית של שנות החמישים והשישים. מקובל להציג את העיתונות הזאת כ"פרבדה", מין מחלת ילדות שקדמה לעיתונות החופשית של ימינו.
על מיספר עובדות אי אפשר להתווכח – המקום הנרחב לפובליציסטיקה באותם עיתונים היה גדול לאין ערוך מכפי שהוא היום. האיכות והרמה של הפובליציסטיקה גבוהה הרבה יותר מבעיתונים היום. מדורי הספרות והתרבות היו עשירים הרבה יותר, מעניינים הרבה יותר וכתבו בהם באופן קבוע גדולי הסופרים, המשוררים ואנשי הרוח של התקופה.
מצד שני, כמעט שלא היו בהם תחקירים, חשיפות וכד', כלומר הם לא היו כלב השמירה של הדמוקרטיה, מן הבחינה הזאת. רמת הצנזורה והצנזורה העצמית הייתה גבוהה יותר, מבחינה זאת ודאי שהעיתונות היום חופשית יותר.
אולם כאשר אני משווה אותם לעיתונים של היום במה שאמור להיות המגרעת הגדולה שלהם, היותם ביטאוני מפלגה, לעיתונים הכביכול בלתי תלויים היום, אני חייב לציין שהם היו יותר פתוחים, יותר אמינים, מציגים מגוון דעות רחב הרבה יותר. האופן שבו "על המשמר", "דבר" ו"חירות" תיארו את האירועים קרוב הרבה יותר זה לזה, מאשר האופן המוטה שבו "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" מתארים היום את האירועים, כאשר הבדל של יום ולילה קיים בין השניים, וברור שאינם משקפים את המציאות. העיתונות המפלגתית היתה הרבה פחות פמפלטית ותעמולתית מהעיתונות של היום. גם אז היה קו ל"הארץ", אך הוא לא היה עיתון רדיקלי קיצוני, ביטאון שולי השוליים, ולא היה אופוזיציה למדינה.
דוגמה בולטת היא סיקור דיוני הכנסת. העיתונות התייחסה הרבה יותר ברצינות ובכבוד לדיוני הכנסת, וסיקרה אותם בהבלטה. נכון שב"על המשמר" פירסמו את נאומו של מאיר יערי במלואו, ב"למרחב" את נאומו של גלילי וב"חירות" את נאומו של בגין. אולם בכתבה שסיקרה את הדיון, פורסמו עיקרי הדברים של כל הדוברים מכל המפלגות ובהרחבה רבה. כלומר, העיתון מסר את המידע האמין כשירות לקורא, ולצידו הבליט את הקו האידיאולוגי שלו.
אי אפשר להשוות בין העיתונות המפלגתית של אז לעיתונות החופשית של היום, כי אין היום עיתונות חופשית. אין אפילו עיתון חופשי אחד. ניתן להשוות בין העיתונות המוטה של אז לעיתונות המוטה של היום. ובהשוואה הזאת, העיתונות המפלגתית עדיפה. האינטרס שלה אידיאולוגי ולא כלכלי. ההשתייכות הפוליטית שלה גלויה ואינה סמויה. אין היא מתיימרת להיות אובייקטיבית, אך היא יותר אובייקטיבית מהעיתונות המתיימרת להיות אובייקטיבית היום. והרמה שלה והאיכות שלה גבוהה לאין ערוך.
האם אני מתגעגע לעיתונות המפלגתית? במידה רבה, התשובה חיובית, בעיקר בהשוואה לעיתונות הקיימת היום. אולם בראש ובראשונה אני כמה לעיתון מודרני, אמין, פתוח, פלורליסטי, המשקף את שוק הדעות בישראל ובאמת מכבד את קוראיו. לדאבוני, אין היום עיתון כזה בישראל.

* אפרופו קמפיין "לא מתנצל". האם "הבית היהודי" מתכוון להציע הצעת חוק לביטול יום הכיפורים?

* הדחתם של פרופ' אבנר הולצמן ופרופ' אריאל הירשפלד מוועדת פרס ישראל לספרות, היא שערורייה. אין ספק שמדובר בשנים מחוקרי הספרות הטובים והחשובים בישראל. התאמתם לתפקיד אינה מוטלת בספק. כמובן שניתן היה להקים ועדה בהרכב אחר, לא פחות טוב, אולם אחרי שהם נבחרו ונאמר להם שהם חברי הוועדה, אין כל הסבר אפשרי להחלטה, זולת נקמנות פוליטית והתערבות פוליטית זרה וגסה. לא בכדי הסופרת גיל הראבן התפטרה מן הוועדה במחאה ולא אתפלא אם חוקרים וסופרים שיפנו אליהם יסרבו להצטרף. ניצול העובדה שנתניהו הוא כעת שר החינוך בפועל כדי לנסות להקים ועדה מטעם, היא ז'דנוביזם.
פרס ישראל הוא פרס ממלכתי על מצוינות, לא פרס מפלגתי על עסקנות. הבחישה הזאת מגעילה, הופכת את הפרס לפארסה.
זהו עוד ביטוי לטירוף המערכות שפוקד את המערכת הפוליטית והתקשורתית בישראל בחודשים האחרונים.

* נמשך גל ההפגנות באירופה של פמיניסטיות חשופות חזה. והפעם, נגד הכלכלן והפוליטיקאי לשעבר שטראוס כהאן.
למה הן מפגינות בעירום? התשובה ברורה. הפגנה בנושא צרפתי פנימי, שלבטח לא היתה מוזכרת כלל בישראל, קיבלה כתבה גדולה ב-ynet ובה לא פחות מ-13 (!) תמונות גדולות. מן הסתם, כך בכל אמצעי התקשורת בכל העולם.
הפגנה נועדה למשוך תשומת לב, ואין ספק שבכך המפגינות הצליחו בגדול.
אולם יש לכך הגדרה אחת – החפצת גוף אישה, ככלי לשירות אינטרסים אלה או אחרים. וכאשר פמיניסטיות עושות זאת, ותורמות להפיכת גוף האישה לחפץ, לכלי, איך תוכלנה להלין על אחרים?

* ביד הלשון: האופניים המיתולוגיים של שלי יחימוביץ', בהם היא מתניידת ברחובות ת"א, נגנבו. היא יצאה בפניה נרגשת בפייסבוק למוצא הישר לדווח לה, או למי ש"לקח בטעות" להשיב אותם.
בדרך כלל שלי יחימוביץ' רהוטה והעברית שלה מדויקת. אולם על האופניים היא כתבה בלשון נקבה: "אופניים קשורות", "רוכבת עליהן" וכן הלאה.
אופניים הם לשון זכר – הכפלה של אופן. אופן (גלגל) הוא בלשון זכר. כך גם מכנסיים – הכפלה של מכנס, מגפיים – הכפלה של מגף, גרביים – הכפלה של גרב, ברווזיים – הכפלה של ברווז, יומיים – הכפלה של יום, שבועיים – הכפלה של שבוע, חודשיים – הכפלה של חודש.
לעומת זאת, נעליים אנו אומרים בלשון נקבה – נעליים יקרות, זולות, שחורות או חומות. נעליים – הכפלה של נעל, ונעל היא נקבה. כך גם ידיים – הכפלה של יד, רגליים – הכפלה של רגל, אוזניים – הכפלה של אוזן, שנתיים – הכפלה של שנה.

יהודה עמיחי, מתוך מחזור "ירושלים ירושלים למה ירושלים" בספרו "פתוח סגור פתוח":

למה ירושלים תמיד שתיים, של מעלה ושל מטה / ואני רוצה לחיות בירושלים של אמצע / בלי לחבוט את ראשי למעלה ובלי לפצוע את רגלי למטה. / ולמה ירושלים בלשון זוגית כמו ידיים ורגליים, / אני רוצה להיות רק בירושל אחת / כי אני רק אני אחד ולא אניים.