או
ספר האופטימיות

תל-אביב, 2000-1982
[לא הופיע מעולם בספר מודפס]

פרק חמישה-עשר

סוף טוב הכל טוב. נמצא הבן האובד,
חטף סטירת לחי,
נתגלה סוד האנרגיה והודפס הסיפור של דינה מקרית-שמונה.

"הקץ לשלטון עצלתיים! החלה המהפכה האהש"נית! נמאס לנו לטאטא בלילה את הרחובות ולאסוף את שערות-הסוכר!"
לבוש בפיג'אמת-הפסים בתכלת ובצהוב, הכומתה הכחולה לראשו, ניצב נדודים על הבמה של אולם "בית העצל" לתרבות מנמנמת. "כל לילה מצטרפים אלינו עשרות ומאות ילדים, נערים ובחורים שנמצאים בהתעוררות ושאינם ישנים בלילות. הם מטפסים על הגבעות ומכינים אבנים ובקבוקי-הארה לבניין בית מקדשנו במצוות אדוננו מורנו ורבנו זבדיה גילולי ישתבח שמו לעולם ועד! – לא! לא עוד נניח לכם לישון בלילות ולנחור כחזירים! לא עוד תלקקו גלידה מהבריכה האליטיסטית שלכם! לא עוד תטילו את העבודות הליליות עלינו, האהש"נים! מעתה ישרור שיוויון גמור בינינו – אנחנו לא נעבוד ואתם לא תישנו!"
"מה הוא מקשקש?" לחש רני לדינה, "הייתי בארץ אהש"ן וראיתי מה הם עושים בלילות – מפצחים גרעינים כשרים ללא חשש שביעית מג'נין ומספרים בדיחות, הפושטאקעס האלה! השבאבניקעס! הם בכלל לא עובדים – "
"רק אם לעבוד עלינו זה נקרא עבודה!" אמרה דינה.
שני בחורים מאהש"ן ששמעו את דבריהם התקרבו אליהם במבט שלא בישר טובות, אבל כאשר ראו שדינה לא אשכנזייה, סלחו לה.
"ואם יתחשק לנו לא לישון בלילות ולהרעיש לכם," המשיך נדודים לצעוק במערכת ההגברה, "אז איש לא יגרש אותנו מכאן כי הארץ הזאת היא שלנו ממש כמו ארץ אהש"ן! וכל מקום שהאהש"נים עובדים בו בלילות חוזר ונעשה מקום שלהם כבימי קדם בתקופת הכנענים!"
"ש-ל-נו! ש-ל-נו!" קראו כל האהש"נים.
"מהיום והלאה כל עבודה בעצלתיים, גם טיאטוא הרחובות בלילה, תהיה מוטלת על כו-לם. גברים לחוד, נשים לחוד ירחצו בבריכה, כך גם הקטנים! אסור יהיה ללכת ערום, לחשוף את המנוש והטיטס, למצוץ זרגים ולאונן! משכב זכר יהיה מותר רק לשומרי מצוות. גילוי-עריות יהיה אסור בתכלית האיסור כל שנת שביעית. נסיעה לאומן בחגים תקנה תואר חג' ותטהר גנבים חרדים אנסים יראי-שמיים, מקדשי השם והבאבא, שגרים שם עשרים-שלושים גברים בדירה אוקראינית אחת בלי מים ושירותים, משתינים ומחרבנים בחצרות ובגנים, והכול לשם שמיים! – אתם, הלא אפילו את הבנות שלכם בועלים! – ובתולות נישארות אצלכם רק אלה שרצות מהר יותר מאבא! – זאת חידש לנו בדין רודף מסכת בבא נקבות מר"ננו אדמו"רנו הקדוש זבדיה גילולי ישתבח שמו לעולם ועד! – אבל לא עוד! לא עוד תנמנמו אנשי עצלתיים כל הימים ותוציאו עצלים מהעצלתומטים בלי-חשבון ותשקיעו אותם בבורסה במניות של המצופים, הגלידות, הערוצים הכחולים וההי-טק! – אנחנו נשרוף את העצלתומטים! – לא, לא עוד תמצצו עצמות ותזללו נקניקיות-בחרדל ובאגטים בחמאה! – אנחנו נשרוף את האיטליזים והמסעדות הלא-כשרות ואת מכוניות הדואר המפיץ דברי תועבה ואת הרמזורים בצמתים שבהם נוסעים בשבת! – נפוצץ עם טנקים של מצוות ברחובות שלכם! – מעתה אתם תממנו את החיים שלנו בארץ אהש"ן נחלת אבותינו השלימה, הארץ של צבא חיילי השם שבלעדיהם תימעך עצלתיים בידי אויביה כדלעת רקובה! – אין שלום בלי דם ואין גאולה בלי מלחמת אזרחים! קדימה אברכים יאללה יחדיו בשם אללה! – אין אלוהים מבלעדי אלוהים ואדוננו שליח אלוהים! – ארץ עצלתיים היא שלנו! ש-לנו! ש-ל-נו! – "
"ש-ל-נו! ש-ל-נו!" צרחו הבחורים.
" – ממש כמו ארץ אהש"ן! – בתפילין, בציצית, נפדה את עצלתיים!"
"בתפילין, בציצית, נפדה את עצלתיים!"
"נכשיר את אדמותיה ופריין ולא נמכור אותן בשביעית לנוכרי! – ואנחנו, אנחנו נשנה אורחותיה, נחזיר עטרה ליושנה ונחררררוש אותה מן היסוד!"
"ש-ל-נו! ש-ל-נו!" צרחו הבחורים, "משיח, משיח, משיח לא גנב! לדארווין, לדארווין, לדארווין יש זנב!"

לפתע התרחש דבר מוזר.
שמתם לב שהסופר אבבטן בן-עצל נעלם ואין שומעים עליו מרגע שנירדם. איפה הוא? מה קרה לו? מי חטף אותו?
ובכן, בחברת הפסנתרנית קארין תוחעסצוצקי והזמרת ניבה צביטותצקי ישן אבבטן שנת ישרים בירכתי-הבמה, על מזרון-הספורט הגדול ששימש את הספורטאים של עצלתיים לאימוני-תנומה לקראת אולימפיאדת עצלים בבאר-עצלונה. אפילו ההתפוצצות האדירה לא העירה את אבבטן וידידותיו. שלושתם היו עייפים מאוד אחרי ההופעה המיישנת שלהם, שכבו על הגב, זרועותיו העבות של אבבטן השוכב בתווך שימשו להן ככר, וידיהן שלהן היו מונחות על הביצים של אבבטן כדי לשכך את עוצמת הוויבראציות. שלושתם נחרו אך איש לא שם לב אליהם במהומה.
אבל –
כאשר נדודים עושה את שגיאת-חייו (והזכיר את מעדני עצלתיים והגיע למרק הכרוב עם העצמות הממוייחות, ולתפוחי-האדמה האפויים ברוטב בצל מטוגן, ולגולאש האדמדם המדיף ריח פפריקה חריפה, וללחם השחור הטרי עם השוויסקים החמים, ולסאלאט המלפפונים הצעירים בחומץ ובשמיר, ולשעועית האפוייה, ולמעיים הממולאים גלדי-שומן ובצל-מטוגן וקמח, ולפשטידת תפוחי-העץ האפוייה בפירורי ביסקוויט ובאגוזים ומכוסה קציפת ביצים שחומה, וכל שאר נפלאות מיטבחה של הבשלנית המעולה גברת ליליסימה בן-עצל, רשימה שגירתה מאוד את אזרחי עצלתיים הרעבים) –
– התעורר אבבטן מחלום מציק שקירקרו בו נדודי רעב בן שעתיים ותיאבון צעיר שלא בא על סיפוקו, והופיע מתנודד בחברת הפסנתרנית והזמרת, תלויות על זרועותיו או תומכות בו, היה קשה לדעת כי שלושתם היו הלומי-שינה והתקשו לעמוד על רגליהם. הם חגו כשיכורים, ראשו הגדול של אבבטן מתרומם ושט כדלעת גבוה מעל השתיים, גבותיו הצהבהבות הזדקרו, שפמו החום קצר רטט, ולעיניו הכחולות המימיות היתה הבעה ישנונית של מי שעדיין שרוי בחלום.
שלושה כלבלבונים התרוצצו על הבמה. אנבל ציצקי-תוחעס, הדוגמנית יפהפיית-עצלתיים, שלחה את כלבלבה להרצאה אך היא עצמה טרם באה.
והנה, מה ראו עיניהם?
לא גג –
לא אוכל –
לא קהל ישנים-מעריצים –
רק בחור צעיר בפיג'אמת-פסים תכולים-צהובים ובכומתה כחולה, עומד על הבמה ונואם –
הם שיפשפו עיניים פעם ופעמיים כדי להיווכח שאינם חולמים, ואז נתן אבבטן קולו בזעקה שכאב ושמחה נשמעו בה כאחת –
"דודי!"
שלושה הכלבלבונים נמלטו מפחד.
"דודי שלי! חזרת!?"
גבו של נדודים, שהיה באמצע נאומו החוצב הלהבות וקובע אמות מידה מוסריות חדשות – התכווץ קצת כאילו חשש לרגע הזה. הוא הסב פניו רגע לאחור ואמר –
"אבא, תפסיק!"
"דודי! ראות פניך לא פיללתי!" פסע אבבטן לעומתו בזרועות פשוטות כדי לחבקו, "דודי שלי, בני האובד! חזרת?!"
"אבא, אל תתחיל לי שוב בהצגות שלך!"
הפסנתרנית והזמרת צנחו לאחור על הפסנתר בהשמיען אקורד אחד ממושך: "לה... לה לה לה..."
"אבא, תפסיק אמרתי לך! אני לא מכיר אותך!"
תחילה שום (וגם בצל) עצלתני לא הבין מה קורה, גם לא האהש"נים, כי כאשר קרא נדודים לאבבטן אבא, הם חשבו שזה קיצור השם אבבטן, אבל, עד מהרה נשמעו קולות רבים בקהל העצלתנים –
"הלא זהו דויד בן-עצל, שלילה אחד התעורר ונעלם מעצלתיים למשך שנים אחדות!"
"חשבנו שנסע לנפאל!"
"לים הדרומי!"
"לערוצי הקודש הפיראטיים!"
"לאי הפטריות!"
"לאמאזונאס!"
"טיפס על פסגות ההימאלאיה!"
"ישב מול בית-הסוהר של הגנב המשיח בקאטמאנדו!"
"ביערות-העד של בראזיל!"
"בפיזדה של הנסיכה דיאנה!"
"בפתח-תקווה!"
"במעמקי אטלנטיס!"
"בחור השחור של ס"ש [סמי שקיעה] בגואה!"
"שב הבן האובד הביתה!"
"איך לא היכרנו את דודי?"
"חתיכת נבלה היה וכך גם נישאר!"
ואבבטן, בזרועות פרושות, המשיך מבלי להתחשב במהומה –
"דודי שלי יקירי, ראית כבר את אימא?"
"אבא, אמרתי לך, זה לא הזמן! תפסיק עם ההצגות הרגשניות שלך!" ולצד, כלפי חבריו, פנה נדודים והסביר בהתנצלות: "מה אני צריך את הנפּח הזה? סופר מהדור הישן. מנפח לי תמיד את השכל!"
"דודי בני יקירי," התעלם אבבטן מהפגנת הדחייה, וחיבק את נדודים, כראוי לאב בר-מזל שמצא את בנו האובד, "הפלא שחזרת אלינו מתגמד לעומת הפלא הנוסף – המטאטבוטים עובדים!"
"טוב, מה הפלא?" לא היה יכול נדודים לכבוש את יהירותו, "הם כבר עובדים אצלנו מזמן! ומי, אתה חושב, ניקה לכם את הרחובות בלילה כאשר ישנתם, ואסף את שערות-הסוכר? עבודת-ידיים?"
וכאשר אבבטן ניענע אותו בין זרועותיו כלולב, המשיך דודי ואומר, ויש הטוענים כי קולו היה כבר קצת חנוק מדמעות:
"אתה רואה אבא, לא רק פיצחנו גרעינים כשרים ללא חשש שביעית מג'נין! פיצחנו גם את סוד האנרגיה! כל אמונות ההבל, בעיניך, חיות וקיימות עדיין ואפילו מייצרות אנרגיה, עובדה, תראה איך אנחנו חיים בזכותן בארץ אהש"ן! נישקתי שערה בזקנו של הרב זבדיה גילולי! אנחנו מסוגלים להאיר בנורה חשמלית אחת את כל רמת-גן ובגדד! להפיק אנרגיה מגלי הים! לעשות מהסקאדים מאנגל! מהבערות – בעירה! מהשכל – זבל! מהפאטריוט – איטריות! מטילי הנץ – שטריימלים וקאפוטות לנכדים של אוהי זורר! גילינו את סוד הפרפטאום-מובילה איך עושים יש מאין!" וברוב גאווה והתרגשות לחש לאביו באוזנו את מילת הקסם:
"– – – –"

"בוגד! בוגד!" נשמעו קולות ממורמרים של אהש"נים צעירים ששמרו על פתחי האולם, "בגדת בנו נדודים!"
"התפייסת עם אבא שלך! אתה חוזר בשינה!"
"נדודים ברח!"
"פעולת הפיצוץ בעצלתיים היתה שגיאת תיכנון שלך!"
"מטרה מיותרת!"
"יותר חשוב נטוס לניו-יורק נקים אוהל-מחאה מול בית-סוהר של קדוש הדרוס רבי מאיר בעל השאכטה מה יש לו תיק הלבנה כספי המאפיה ממדיין שהלבישו עליו שונאי אהש"ן!"

"נפלא, נפלא!" קרא מצידו אבבטן כששפמו החום קצר וגבותיו הצהובות רוטטים, "בנינו שברחו מאיתנו בלילות גילו את סוד האנרגיה! עכשיו יחפרו המטאטבוטים את תעלת החשמל מהים-התיכון לים-עצלתיים והצורך לעבוד לא יהיה עוד לעולם! לא אתם ולא אנחנו! בני-האדם חופשיים מעתה, מטאטאים-רובוטים יעבדו למען האנושות! פרפטאום-מובילה יפרנס אותנו! ואת הדרוזים והצ'רקסים! ואת הקראים, איי הבתולה ומיקרונזיה! הבה נלך כולנו אל אימא ליליסימה לסעודה חגיגית לכבוד ההישג הגדול של בנינו הממציאים, שהצליחו לשכפל את המטאטבוטים ולגלות את סוד האנרגיה!"
"אבא, אם אתפייס איתך," שינה פתאום נדודים כיוון, "אתה מבטיח לנסוע איתי בחגים לאומן, להשתטח על הקבר של רבי נחמן?"
על כך העיף לו אבבטן סטירת לחי אדירה.

וכך, מי שציפה שאבבטן ישתלט על המצב בזכות הפגישה עם בנו – נתבדה. קמה שוב מהומה. אהש"נים ועצלתנים התווכחו מרות וצרחו זה על זה אך הפעם היה כל מחנה מפולג גם בתוך עצמו. למשל, מזכיר אמ"ע המזוקן, מר איצלה גרונם, לא היה יכול להשלים עם כך שהמדענים שלו, שחקרו והזיעו שלוש שעות כל יום במשך עשר שנים במעבדות החדישות של אגודת מגרמי עצמות – לא הם שגילו את סוד האנרגיה. לכן הוא טען כי מה שהצליחו לגלות האהש"נים אינו אלא אחיזת-עיניים ומדע לא-מדוייק, וכי אסור לשכפל, לשעתק, לשבט ולשרבט מטאטבוטים אלא במיטבחים של אמ"ע, וכי כל מטאטבוט שאין בו עצמות ואי-אפשר לבשל ממנו מרק – הוא לא תקין ואסור להשתמש באנרגיה שלו מחשש שתפלוט קרינה.
והצעקות בקעו ועלו, וכמעט הגיעו לקטטה ומכות, אך פתאום נשמע קול משמיים:
"אנבל ציצקי-תוחעס יוצאת עכשיו מעוגת היומולדת בפונדק 'החרדל המחבק' מרימה ומלקקת את הקרם מזוג ציצי הסיליקון החדשים שלה עם הפטמות המקוריות שמזדקרות כמו דגדגנים אדמדמים!"
מיד התחילה נהירה המונית החוצה, ואיש לא הצליח עוד לשמור על הפתחים וגם לא שאל איך זה חוגגים יומולדת כל שבועיים, ומדוע רצים כו-לם לראות דוגמנית-צמרת לבושה מכנסיים יוצאת מתוך עוגת-קצפת בעוד שאפשר לראות אותה כל יום רוחצת עירומה לגמרי בבריכה המצופה גלידה, כמו שנוהגים בלי בושה ובטבעיות כל העצלתיימים?! ואפילו היא מרשה לשחק בציצים שלה כי זה מעודד את התינוקות לינוק ואת הנוער לאונן ואת הגברים למצוץ לנשותיהם ואת הזקנים להפעיל את מוחותיהם ולזכור מי הם – אבל כניראה שדבר טבעי לא מעורר סקרנות, וגם לא כותבים עליו במדורי-הרכילות כפי שיכתבו מחר על כל מי שיהיה נוכח במסיבת יום-הולדת של אנבל ציצקי-תוחעס כשתצא מעוגת-הקצפת כי ניתוח השתלת הסיליקון הוא אייטם חדשותי וקיימת סקרנות עצומה לראות אם נותרו צלקות בשיפולי שדיה הזקופים כשל נערה מוצקת-חזה ומָמְציצה [מ"ם קמוצה, מ"ם שוואית].
במורד שדרות עצלתיים התפלג הקהל הרב. חלק נכנס לפונדק "החרדל המחבק" להתחכך במו-עיניהם בדוגמנית האגדית, לנשום אבקת טאלק מאצבעות רגליה ולהחליף רשמים על מצב פטמותיה והשפעתן על עולם הספרות והאמנות בעצלתיים ועל חיי המין של העצלתנים – ואילו החכמים ובעלי-הניסיון מיהרו לביתו של אבבטן כשהם מכינים עצמם לסעודת הלילה של גברת ליליסימה, החוגגת את חזרתו של הבן האובד דודו בן-עצל.

דינה קורדובה קפצה משמחה כאשר שמעה את ההודעה. "עכשיו גם אני אזכה לראות את היפהפייה הבלונדינית יוצאת מן העוגה במכנסיים קצרים של בד-זהב נוצץ והציצים המפורסמים בחוץ, כמו שכתבו וצילמו בשבועון 'לאישה המתופחת'! איזה חיים מעניינים יש לכם בעצלתיים! הכל תופח כאן, רק כאן!"
אבל רני תפס חזק בידה ולא הניח לה ללכת לפונדק, וכדי להשפיע עליה להישאר, אמר: "עכשיו, כשהסופר אבבטן עסוק בנדודים," ולעצמו חשב – והוא כניראה כבר לא כל כך זקוק לי, "אולי תתני לי את הסיפור?"
"מה, אתה סגן-עורך שלו? רוצה להיות סופר בעצמך?"
"לא. אני לא ילד יצירתי. אין סכנה שאהיה סופר. אני יכול להקליד את הסיפור במחשב ולהדפיס לך אותו יפה עם ציורים מאינטרנט."
"אינטרנט זה צייר?"
"לא!" צחק רני, "מאינטרנט אפשר להוריד המון תמונות מוכנות ואפשר גם לקחת אותן מתוכנות."
"ופרפטאום-מובילה זאת אימא שלך, שטרודל?"
"פרפטאום-מובילה קוראים למכונה שעובדת-מעצמה בלי הפסק ובלי תוספת אנרגיה. ואני חושב שבאמת אפשר לייצר חשמל בחינם מניצול הבוכנות של הגגות העולים ויורדים מהנחירות של תושבי עצלתיים בלילות ובימים כמו הרוח שמניעה את טחנות-הרוח ופוזרת טאלק על המנוש, וכמו שהסופר יגאל מוסינזון המציא אנרגיה מתנועת הגלים של הים!"
"שמע שטרודל, תפסיק לבחבח, לנחנח ולדנדן אותי וקח ממני את הסיפור ותעשה בו מה שאתה רוצה כי אני משתגעת כבר לראות את אנבל ציצקי-תוחעס ומוותרת על הכבוד לפגוש את הסופר אבא שלך!"
"אבבטן לא אבא שלי ואשתו לא אימא שלי ובחיים לא הייתי רוצה להיות בן להורים שכאלה! – בכלל הוא כבר לא כל כך זקוק לי. אני הייתי כניראה רק תחליף אצל השמנפוצקלה הזה אחרי שהבן שלו נדודי – זה שמזיע ריח של שמרים – ברח ממנו... אבא שלי... רק פעם אחת בחיים נתן לי סטירה, אבל אני לא כל כך זוכר... וגם לא מוכן לוותר לאף אחד על ההורים האמיתיים שלי..."
"מצידי פוצקלה שיהיה סבתא שלך! – אבל אתה תישאר על ידי ותהיה חבר שלי עד שנתחתן!"
רני פרץ בצחוק.
"מה אתה צוחק, שטרודל?"
רני כבש את צחוקו ולא גילה לה שהוא כבר שומע בדימיונו את אימא שלו אומרת: "הפרענקינע תפסה אותו!" – – – כי הוא היה מאושר.

רותי המגעילה

באתי לבית של ילדה בתל-אביב בגלל הקטיושות. שמה רותי. משהגעתי אל רותי האבתי אותה אהבה עזה אפילו שהיתה מגעילה. אך יום אחד עבר תעלולה גבול. בלילה כאבה האוזן שלי והתאוננתי בפני הוריה, הוריה לקחו אותי למגן-דוד-אדום שם אביהו לי טיפות מיוחדות. למחרת נסענו לבריכה. אימה של רותי אמרה לי שלא איכנס מפני שאוזני כואבת. אמרתי שאני בכלל לא רוצה ללבוש בגד-ים. הלכנו לבריכה ושם התחילה רותי להגיד שאני לא נכנסת לבריכה מפני שאחת כמוני מפחדת ממים. נתנו לי לשבת ולהסתכל בבריכה אך אני קמתי ממקום מושבי ונכנסתי לבריכה עם בגדים. אימה של רותי כעסה עלי נורא אך לא אמרה כלום. אני כבר חזרתי לקרית-שמונה אך תעלולה זה נישאר לי למזכרת, ועובדה – אני זוכרת אותו היום, אם לא הייתי זוכרת לא הייתי כותבת ת'סיפור. אני חושבת שאחרי שיפלו עוד פעם סקאדים על תל-אביב, לא יביאו אותי עוד פעם אל רותי המגעילה.

סוף טוב הכל טוב

לא.

רק עכשיו הודיעו ברדיו שמטחי קטיושות נופלים על אצבע הגליל. כל אחד יודע ששם קרית-שמונה ודינה השובבה. הסיפור מתחיל מההתחלה. אם לא יפלו סקאדים על גוש דן, אולי יביאו שוב לתל-אביב ולרמת-גן את ילדי קרית-שמונה.

ועוד מודיעים בחדשות:

"לאור המצב הביטחוני חנן נשיא ארה"ב את האסיר הקדוש רבי מאיר בעל השאכטה היושב בכלא ניו-יורק. עתה נואם האסיר-לשעבר, ספר תורה בידיו, בעצרת הזדהות ענקית של יהודי העיר עם ישראל ויש גם לונה-פארק לילדים.

"בוטלה שנת השמיטה. בתמורה הסכימו החילונים להכיר באלוהים.

"ארץ אהש"ן, ארץ עצלתיים וישראל החליטו להתאחד ולהקים ממשלה ביטחונית אחת כנגד כל האויבים מבחוץ ומבפנים. הסופר אבבטן בן-עצל יכהן בה כשר התרבות. אנבל ציצקי-תוחעס תהיה שגרירתנו החדשה בפאריס ויתחילו להגות את שם-משפחתה במלרע."

"ארץ עצלתיים החליטה לכרות ברית ארצות תאומות עם האי נאורו באוקיינוס השקט. נאורו הוא מדינה חברה באו"ם המונה עשרים וחמישה אלף תושבים על שטח שאינו גדול מתל-אביב. היא תומכת בישראל בכל הצבעות הגינוי בעצרת הכללית. המשותף לעצלתיימים ולנאורים הוא העובדה שהם שני הציבורים היחידים בעולם שמעולם לא חשו עצמם מקופחים ולא יצאו להפגנות אלימות. מה הסיבה? האי נאורו מתפרנס בכבוד מקקי. במרכז האי מתנוסס הר שכולו לשלשת ציפורי-נוד שחלפו על פניו במשך מאות ואלפי שנים. מכריית הקקי מפיקים פוספאט נדיר ויקר. התושבים גרים רק בשולי האי, סביב ההר הגבוה. בשנים האחרונות מחצב הלשלשת הולך ונעלם בגלל כרייה מוגברת, אבל ממשלת נאורו השקיעה בחוכמה את רווחי השנים הקודמות בבורסה לניירות-ערך של תל-אביב. חקלאי עצלתיים בודקים אפשרות ללמד את המקומיים לגדל שערות-סוכר-חום על המקום שעמד בו הר הקקי."

"אחותי, אני גומר!" או –
נאום ישראלי להרגעת המצב

רשימה מאת הסופר אבבטן בן-עצל
שהתפרסמה זה עתה בעיתון "ידיעות עצלתיים"

"חשבנו שיש לפחות מקום אחד בעולם שהוא כולו ישראלי, כולו שלנו ועליו אין ויכוח, והוא בית – יחד עם ערביי ישראל שהם חלק בלתי-נפרד מן החיים והנוף – ופתאום גם הוא מלא גיס חמישי, שונאים חמומי-מוח שלא איכפת להם שתיהרס מדינת ישראל, ואם לא היה כוח צבאי ומשטרתי לעצור בעדם היו שוטפים גם את תל-אביב ושורפים אותה. אין לי צל של ספק. רק הכוח מגן עלינו. ואם חשבנו שבמלחמות הבאות ישבו ערביי ישראל בשקט, הנה גם תסריט זה עלול לקרות: מלחמה עם מדינות-ערב על הגבולות, טילים למרכזים העירוניים שלנו מכיוון עיראק, איראן, סוריה ולוב, אולי גם מצרים, וקאטיושות מלבנון על קריית-שמונה ושאר היישובים היהודיים בגליל. במקביל חלק ניכר מכבישי הארץ סגור בגלל מהומות והתפרעויות של ערבים ישראלים, שלא לדבר על המתרחש בגדה וברצועה. כלומר, מלחמה מבית ומחוץ בעת ובעונה אחת. זה תסריט מדהים אך לא בלתי אפשרי, והוא מראה שהתחושה היסודית שעדיין יש סכנה לעצם קיומנו היא הנכונה, והיא מאפילה על כל הטעויות שלנו, וחושפת את המציאות האמיתית שבה אנחנו חיים, את הסכנות ואת התחזית הקודרת לעתיד. ושוב חוזרת אותה תופעה היסטורית, שהפלשתינאים פוגעים קודם כל בעצמם, בתשתיות ובתדמית שלהם, בסיכויים שלהם להיטיב את מצבם כמדינה-בדרך ולזכות בשיגשוג, בעזרה כלכלית ובתיירות הודות למדינות מערב-אירופה ובעיקר ארה"ב. אהדת העולם למתפרעים אינה מביאה שום השקעות כלכליות. וערביי ישראל, ככל שהם פוגעים בתשתיתם, וגם בנו, הם מפסידים יותר ויותר, ומרחיקים את סיכויי השלום בדחותם מעליהם את רצונו הטוב של מרבית הציבור היהודי בישראל. אני לא חושב שאשכח להם אי פעם את הימים האלה שבהם ניסו למשוך לנו את הארץ מתחת לרגליים!"

קולות הייאוש העולים מישראל מחלחלים גם לעצלתיים ומפרים את שלוות חיינו הטובים, את התיאבון החיוני לבריאותנו ואת יציבות העצל שלנו. מדוע רוב המיואשים הם אנשים מבוגרים, כמו הסופר הישראלי אלימלך שפירא שאת דבריו ציטטנו? הלא דווקא הם אמורים לזכור תקופות קשות יותר – מלחמת העולם הראשונה, מאורעות 21, 29, 36, מלחמת העולם השנייה, מלחמות 48, 56, 67, 73, 82, 91, אלפיים, כל עשר שנים מלחמה ולפעמים יותר מאחת בעשור.
הייתכן שייאוש שורר גם בגילאים אחרים באוכלוסייה אלא שלמבוגרים, בייחוד למפורסמים שבהם, יש גישה נוחה לתקשורת ולכן קולם נשמע יותר?
ואולי הגיל המבוגר משפיע, כמו שאומרים: "עימי תסוף חוכמה"? – לאנשים שקרובים לסוף חייהם קשה להשלים עם העובדה שהמדינה והתרבות והספרות ימשיכו להתקיים גם לאחר מותם, לכן חביב עליהם החזון שלפיו אחריהם דועך ונעלם כמעט הכול.
ואילו חיילים צעירים אין להם גישה לתקשורת או פרספקטיבה היסטורית. רבים מהם נהרגים בתולים, לא הספיקו אפילו לומר לחברה: "אחותי, אני גומר!"

סוף הספר
שלא יידפס לעולם

תל-אביב, 2000-1982