על הרומן של אילן שיינפלד "מעשה בטבעת"
כתר 2007, 460 עמ'

לכאורה, התשובה לשאלה דלעיל היא פשוטה: בעמ' 458 מובהר לקוראים שאספרנסה, בתה של אסתר, ונכדתה של לאה – שלושתן יצאניות – היא שכתבה את הסאגה של שתי המשפחות הנחשפת בספר. אלא שזה "לא עושה שכל" בכלל: כדי לכתוב את הספר הזה נזקק אילן שיינפלד לתחקיר חובק עולם – ואיך ייתכן שנכדה של זונה ובת של זונה, שכמעט לא זכתה ללמוד בבית הספר – תהיה מסוגלת לחבר מין מפעל היסטורי-ספרותי ענק כזה?! זאת ועוד: רוב הספר כתוב מתוך מנקודת תצפית של מספר "כל יודע", וחלק לא מבוטל ממנו אף כתוב בסגנון של ספרי יראים, שאין כל סיכוי כי אספרנסה הכירה, שהרי היא גדלה כיתומה במנזר, ואחר כך נדדה עם אימה הזונה מאכסניה לאכסניה, ולא ידעה אפילו יידיש. הרי דוגמה לכתיבה בסגנון הזה:
"חתונה יש בה בדרך כלל טעם של אושר ושל שמחה, על אחת כמה וכמה חתונה יהודית, שבה מזדווגת שכינה עם אלוקיה, ועם ישראל זוכה להעמיד בנים ובנות ולהגדיל ולרומם את שם אלוקיו ולעשות את זרעו כחול אשר על שפת הים לרוב..." (עמ' 60; ראו גם עמ' 52; וכן סיפור הדיבוק שנכנס בבחור ישיבה, ומעשיו של המגיד מקוזניץ – עמ' 232-229).
אין סיכוי שבעולם שאספרנסה תדע לפרט סודות פנימיים של שתי המשפחות בסאגה הזאת, שקורותיהן מתפרשות על פני 150 שנה! הסיפור מתחיל בשדלץ שבמזרח פולין, עובר דרך קוצק, אצל הרבי מנחם מנדל מורגנשטרן מקוצק, שכידוע, לא קיבל את מבקשי פניו בעשרים השנים האחרונות לחייו, ומאחר שהוא נפטר ב 1859 – פירוש הדבר שהסיפור מתחיל כבר ב-1839 – לפחות! העלילה ממשיכה לדנציג, להמבורג, לפאריס, ומשם לבואנוס איירס, מונטווידאו, פלרמו, ישראל. התאריך האחרון המוזכר בספר הוא 1976 (עמ' 445), אך העלילה מתפרשת לפחות לעוד עשר שנים.
מילא שאספרנסה ידעה את סודות משפחתה האומללה, אבל איך היא היתה אמורה לדעת את הסודות הכמוסים ביותר של משפחת ברגמן? איך היא ידעה, למשל, שריינע-חיה, אימו של גרשון, חושפת שגרשון בנה הוא הומוסקסואל? איך היא ידעה שבלה, אישתו של גרשון, מגלה שבעלה מתעלס עם גבר? איך היא יודעת פרטי פרטים של התנהלות ביתו של גרשון ברגמן ואישתו בלה, כולל ביקורם אצל הברון הירש בפאריז?, איך היא ידעה מי הגיע לאזכרה לברון מוריץ הירש באחוזה של הזוג ברגמן, ואיך היא ידעה לתאר בפרוטרוט מה קרה שם? איך היא ידעה בדיוק מי מבין הסרסורים תרם מה לבית הכנסת של "הטמאים" בבואנוס איירס, ועוד ועוד – אניגמות הגדולות מאספרנסה אלפי מונים. אספרנסה, למשל, יודעת מי הם ספנסר, דידרו ושפינוזה (עמ'430)!
כדי שהקורא יבין על מה אני מדבר – אביא בתמצית את סיפור המעשה: נפתלי וברוריה בריינע מהעיר שדלץ אינם מצליחים להביא ילדים חיים לעולם. כשסוף סוף נולדת להם בת ששורדת, היא ריינע-חיה, מסתבר שהיא אפילפטית, וחייה בסכנה. האֵם נזקקת לכל מיני כשפים מבהילים כדי לרפא את הבת, ובסוף היא עולה לרגל לרבי מקוצק (כלומר, המועד הוא לכל המוקדם שנת 1839), וזה מציע פתרון מאגי: 10 אברכים בתולים יביאו שברים של כלי זהב, ומהם יכין הצורף זרחיה ברגמן טבעת, והיא תביא לבת מזור, וכך היה – לא רק שהיא הבריאה, אלא שאף התחתנה עם בנו של הצורף, הלא הוא שמואל ברגמן.
לא ברור איך הזוג הזה התעשר ועבר לגור בדנציג, ועוד ברובע העשיר של העיר. בנם גרשון מסתבר כהומוסקסואל, וכשאימו מגלה זאת, היא שולחת אותו ללמוד באוניברסיטה של המבורג. בינתיים נַגָר בשם לייזר קוכמן מתאהב בזונה בשם לאה, שגם היא חולה במחלת הנפילה. כדי להציל אותה הוא גונב מבית ברגמן את הטבעת. בעקבות כך המחלה חוזרת לריינע-חיה, ועל ערש מותה היא מחייבת את בנה, שהוחזר מהמבורג, שיישא לאישה את בֶלָה, לבית ליטווינובסקי, ויצליח להחזיר למשפחה את הטבעת.
החתונה מתקיימת אחרי האבל (על אימו של גרשון ועל אחיה של בלה), ובהיותו הומוסקסואל – מתגלה כגבר רופס, הגם שהוא אהב את אישתו מאוד. בינתיים לייזר קוכמן, שגנב את הטבעת, מתחתן עם לאה, שהבריאה מחולייה, אלא שהיא יולדת בת בשם אסתר לבן של מנדל גרונעם, שהובא אל לאה הזונה כדי לעשות אותו "גבר". לייזר אינו מוכן לגדל ילדה לא שלו, והוא מניח אותה על סף בית יתומים. לאה מיניקה אותה שם בהסתר מלייזר, ומפקידה בידי מנהלת בית היתומים את הטבעת. בלה, אישתו של גרשון, מחליטה לקיים את צוואת חמותה ולמצוא את הטבעת שנגנבה. ר' הירש פיינשטיין הקברן מזהיר את לאה מפני בלה. לאה, שחוששת מפני התגברות האנטישמיות בדנציג, מאלצת את בתה אסתר לנסוע עם מנואל זינד לארגנטינה, שם היא אמורה לעבוד בבתים של עשירים. לאה לא ידעה שמנואל הוא סרסור זונות אכזרי. שלושה מלחים אונסים את אסתר באונייה, ואחר כך היא מובאת לבית הזונות שלו ברחוב חונין בבואנוס איירס, ושם בועלים אותה עשרות גברים ביום.
הסופר לא חס על הקורא ומתאר את כל הזוועות האלו בפרוטרוט. מסתבר שהסרסורים הקימו איגוד עוצמתי בשם "ורסוביה" או "צבי מגדל". הם שולטים במשטרה ובבתי המשפט, ולנערות הכלואות המסכנות שהובאו לארגנטינה בעורמה – אין שום סיכוי להשתחרר. מי שמורדת, או נכנסת להריון – נמכרת ערומה במכירה פומבית. כשהקהל היהודי מסרב לקבל אותם בקהלם – הם מקימים בית כנסת, בית קברות ותיאטרון משלהם.
בינתיים גרשון מפרסם מאמרים על הציונות ועל הצורך להיטמע בעמים, והברון מוריץ הירש, שמתרשם ממנו, מבקש להפוך אותו לשליח שלו בארגנטינה כדי שייסד רשת חינוך במושבות שהקים שם. כדי לשכנע את בלה, שמסרבת להתנתק מדנציג, הוא מזמין את הזוג לפאריז ומעניק להם אירוח מלכותי. הם אמנם נוסעים לבואנוס איירס ומשוכנים באחוזה ברובע של עשירים. למרות שגרשון מחפש אהבת גברים, הוא מתנה אהבים מדי פעם עם אשתו, והיא יולדת תאומים: אלחנדרו ואמדו, שבנערותם מתגלה אצלם מחלת הנפילה, והם נופחים את נשמתם באותו הזמן (אח אחד על גופה של זונה, והאח השני בחדרו). בהיעדר הטבעת – לאה, אימא של אסתר, מתה בדנציג, וכשנודע לבת על כך היא מאשימה את עצמה במותה (היא הצליחה לשגר לאימה בסתר מכתב, בו היא מתארת את אשמת האם לגורלה המר). אסתר נכנסת להריון מעמנואל מוכר הערמונים, אבל הוא נעלם לה כשהיא מסרבת למכור את הטבעת ולברוח עמו. לבת של אסתר קוראים לאה-אספרנסה, ואסתר נאלצת להפקיד אותה בבית יתומים של מנזר, אחרת "הארגון" עלול היה להרוג את התינוקת
בלה, החולה אנושות במחלת הלופוס, הגורמת לה לעיוות פניה ולעיוורון, מנסה לשכנע את אסתר לתת לה את הטבעת כדי להציל את התאומים שלה. אסתר מסרבת, וכאמור, שני בניה של בלה מתים בהתקף של אפילפסיה. כנקמה שולחת בלה את סנטו, הסייס שלה, לשרוף את בית הזונות של מנואל זינד. אסתר ניצלת, אבל שאר הזונות נשרפות חיים. סנטו גונב את סוסיה של בלה, ונעלם. בלה ובעלה גרשון מתים גם הם ביום אחד. חוסה, הבן השלישי של גרשון ובלה, נמצא תחת אפוטרופסות, וכאשר הוא גדל, הוא לומד רפואה, משכיר את האחוזה לשגרירות צרפת, ופותח קליניקה בתוך רובע עני כדי לסייע לאוכלוסייה קשת היום.
בגלל העבר שרודף אחרי אסתר (שברחה מבית הזונות השרוף של מנואל), היא נאלצת לנדוד עם בתה (ששוחררה יחד עם הטבעת מהמנזר) מנותן חסות אחד למשנהו, וכאמור, אספרנסה כמעט שאיננה זוכה ללמוד בבית הספר. לבסוף היא משמשת פילגש ליצחק גנץ, איש בן 68 בעל חנות לכלי בית. על סף מותו משחפת הוא נושא אותה לאישה, אבל היא נדבקת ממנו, ונפטרת גם כן. אפסרנסה לווה 3000 פסו מבעל בית העבוט בשם קויפמן תמורת הטבעת, ופותחת עסק עצמאי, כלומר – היא יצאנית בלי סרסור. אספרנסה מתאהבת במלח ממוצא אינדיאני בשם אלפרד, והיא יולדת לו בת בשם פלורה. אלפרד עצמו נהרג בתגרת שיכורים.
חוסה, שכאמור, נהיה לרופא מאוד מבוקש, נושא לאישה את מאוריסיה (צעירה המתנגדת למשטר), ולהם נולדות שלוש בנות. אצל הבת הקטנה, גרסיאלה, מתגלה מחלת הנפילה. חוסה מבקש לרפא אותה במכות חשמל שגורמות לעינויי תופת לילדה. בייאושם הם מחליטים להזמין את אספרנסה כדי לרפא את הילדה באמצעות הטבעת, מעשה שבאמת מצליח. חוסה מעניק לאספרנסה דירה ומאפשר לפלורה חינוך טוב, הגם שאספרנסה עצמה ממשיכה לקבל גברים בדירתה הקודמת.
בגלל משטר הטרור של השלטון בארגנטינה, שולחת אספרנסה את פלורה לישראל, ושם היא מוצאת כבת זוג את גרסיאלה, בתם של חוסה ומאוריסיה. כך בסופו של דבר, שתי המשפחות מתלכדות. אבל שתי הבנות מחליטות לחזור לבואנוס איירס לחנותו של קויפמן הבן, שם נמצאת הטבעת בחלון הראווה. כלומר, מרומז שסיפור הטבעת לא יגיע לעולם לידי סוף.
כדרכן של תמציות – גם פה הובאו רק הקווים העיקריים מבלי לפרט את הפיתולים הרבים והמרתקים של העלילה. כבר ציינתי שכדי לחבר את הספר נזקק אילן שיינפלד לתחקיר חובק עולם, ומלבד רביצה בארכיונים ובספריות, הוא נזקק ללימוד הספרדית, לנסיעות לארגנטינה ולסיוע של רבים וטובים, כפי שמוזכר בסעיף התודות בסוף הספר. דא עקא – מי שמקדיש כל כך הרבה כוחות נפש לתחקיר מקיף, חבל לו לא פעם לוותר על "מציאות" שלא תמיד הכרחיות לגוף העלילה. אביא מעט דוגמאות מתוך רבות: גרשון ובלה ברגמן מוזמנים אצל הברון הירש בפאריז, וכאן מוצא הסופר להרחיב את הדיבור על מיתולוגיה ואמנות, שכביכול בלה (הקרתנית למדיי!) בקיאה בהן (עמ' 141); הסופר שש לא פעם לפרט את המאכלים המיוחדים של ארגנטינה (בפדיון הבן שנערך לתאומים אלחנדרו ואמדו , עמ' 219; בארוחתה של אספרנסה במסעדה – עמ' 447 עוד) יש בספר פירוט מדוקדק של התרומות של הסרסורים לבית הכנסת שיסדו, כולל שמות וערך כל תרומה (עמ' 271-270); פירוט האירועים באזכרה שנערכה לברון הירש (עמ' 310-307) ועוד.
הזכרתי לעיל שאין הגיון כי אספרנסה כתבה את הסיפור הזה, כפי שמתיימר לשכנע סוף הספר, אבל הדיסוננס העיקרי הוא גם בתחום הסגנון: חלק מההיגדים בספר כתובים ברוח של ספרי יראים, אבל רובו המוחלט כתוב בהרצאה ריאליסטית לחלוטין. ללא ספק בלוז הסיפור שולטת המאגיה, והיא מקבלת תוקף של עובדות שאין עליהן עוררין: הטבעת, שנצרפה מזהב שהביאו עשרה אברכים לצורף, מרפאה את ריינע-חיה ממחלת הנפילה ומביאה לה שידוך מוצלח. הטבעת הזאת, שמשנה את זוהרה ואת חומה, כשהיא צורבת – היא מנבאה אסונות. לייזר קוכמן גונב את הטבעת כדי לרפא את לאה אהובתו, והיא באמת מבריאה על חשבונה של ריינע-חיה, שבהיעדר הטבעת נחלית שוב וגוססת למות.
לאה מעבירה את הטבעת לאסתר התינוקת שהובאה בהסתר על ידי לייזר לבית יתומים. הטבעת מגינה על התינוקת, אבל גורמת לחזרת המחלה אצל לאה האם. כשמנהלת בית היתומים מחזירה ללאה את בתה, יחד עם הטבעת – לאה מבריאה שוב. לאה עושה טעות נוראה ושולחת את אסתר בתה עם מנואל הסרסור לארגנטינה, אבל מחביאה בחפציה את הטבעת הפלאית. סנטו, הסייס של בלה ברגמן, מתעלף כשהוא רואה את הטבעת. שני הבנים של בלה, אלחנדרו ואמאדו, באים להתנסות בבית הזונות של מנואל, ושם הם חווים התקף אפילפטי. אסתר שמה את הטבעת על אצבעו של אחד מהם, ושניהם מתעוררים מההתקף. אספרנסה, בתה של אסתר, שנשלחה בינקותה למנזר, חולה מאוד, אבל אֵם המנזר, שקיבלה את הטבעת למשמרת מאסתר, מרפאה את הילדה באמצעות הטבעת. קויפמן, בעל בית העבוט, שאצלו מופקדת הטבעת על ידי אספרנסה, שם את הטבעת על אצבעה של גרסיאלה, בתם החולה של מאוריסיה וחוסה ברגמן, והיא חשה מיד בהקלה. קויפמן עצמו משוכנע שאם הטבעת לא תעבור לגרסיאלה – היא עלולה למות. הזוג חוסה ומאוריסיה ברגמן מצליחים לשכנע את אספרנסה להביא לביתם את הטבעת, וכשגרסיאלה הבת עונדת אותה, היא חשה מיד בזרמים. אספן אמנות, חבר של חוסה, מביט בטבעת בחנות של קויפמן הבן, והוא מתעלף, ומוצא עצמו על ספסל בגן ציבורי.
אבל לא רק הטבעת מחוללת ניסים, נדמה שהלא נודע והמאגיה הן לוז היצירה, ומוחש שהמספר עצמו מאמין בכך בוודאות: איסבל, העוזרת האינדיאנית של בלה ברגמן, עורכת כישוף, ובלה החולה, שרופאים לא הצליחו לרפא, מבריאה מיד (עמ' 213-212). איסבל טוענת שאת התכשיטים שקיבל הזוג ברגמן לפדיון הבן שנערך לשני התאומים – יש לתרום לבית האלוהים, אחרת הרוח תביא אסון, ובאמת משום שלא נשמעו לה – שני הבנים התאומים מתים ביום אחד, ואחר כך גם ההורים מתים ביום אחד (עמ' 220, 359, 361, 382).
לאה, אימה של אסתר, מקבלת מכתב שהוגנב מבית הזונות על הגורל הנורא של אסתר בתה. בייאושה היא מבקשת לקבל סעד מאבי בתה, הלא הוא דוד שנדלר (הוא הבן שאביו, מנדל גרונעם, הביא אותו ללא [?] כדי להפוך אותו ל"גבר"), שבינתיים התחתן עם בתו של בנקאי, והתעשר. דוד מתכחש לבתו, ולאה מקללת אותו קללה נמרצת, והוא מקבל התקף לב במקום ומת (עמ' 247).
לאה מתה בייאוש גדול משום שאיננה מסוגלת לסייע לבתה האומללה, אבל רוחה מרחפת מעל החדר ועפה לארגנטינה לחדר של אסתר בבואנוס איירס, ואסתר חשה ברוח של מת בחדרה. רוחה רוסה, השוערת של בית הזונות, מסלקת את הרוח באמצעות כישוף של ניחוח המרווה (עמ' 278-275). הרוח של בלה, אימו של חוסה מזיזה את הנברשת בבית ברגמן (עמ' 438 ואילך).
אילו הצליח הסופר לשכנע אותנו שאספרנסה כתבה את הספר (כפי שנרמז מעמ' 334 ואילך, ומודגש בעמ' 458), אפשר היה בדוחק להסכין עם כך שהיא מאמינה בכישוף ובמאגיה, אבל, כפי שכבר ציינתי לעיל – התוכן מכחיש בתוקף אפשרות כזאת, והדיסוננס הזה איננו מרפה מהקורא.
הספר מעניין ללא ספק, הוא גם משמש תעודה היסטורית-סיפורית החושפת את השלטון המושחת של ארגנטינה למשך דורות, את הטרור שהחונטות השליטו במדינה, ואת העובדה המרה שהמעבר ממזרח אירופה לארגנטינה לא היטיב עם היהודים – הם השתלבו בעולם המושחת (המשטרה ובתי המשפט שיתפו פעולה עם הסרסורים היהודיים ועם מעשי הזוועה שהם ביצעו – האדם ההגון היחיד בכל המנגנון השלטוני המוזכר בספר הוא השוטר חוליו אלסוגראי – עמ' 345, 394). הספר מתאר גם פוגרומים ביהודים בבואנוס איירס, שחייבו יהודים רבים להוסיף ולנדוד – גם לישראל...

2. קטעים מתוך ראיון עם דויד גרוסמן
(הריאיון התקיים בביתו של משה גרנות ברמת השרון – 16.2.03)

משה גרנות: ...פתאום העולם הריאלי שב"ספר הדקדוק הפנימי" גולש אל האבסורד, כוונתי לשבירת הקירות אצל עדנה בלום, ואז הקורא נפגש בעל כורחו במשל, המתעל אותו אל "מוסר השכל": הקירות אינם סתם קירות, אלא קירות האבן בנפש של עדנה בלום (ע' 203 ואילך, 209 ואילך). הליך דומה קורה ב"עיין ערך אהבה" – מומיק בן התשע מתמודד עם הבלתי ניתן להסבר, והוא מגדל במחסן את "החיה הנאצית", אבל כל זה גולש אל תוך אבסורד: ברונו שולץ, הסופר והצייר הופך לדג סלמון, אנשל וסרמן הנצחי משוחח עם מפקד מחנה ההשמדה שלו, וזה מבקש מאנשל שיספר לו את סיפור "ילדי הלב", ובתמורה הוא יירה בו (מעין סיפור שחרזדה מהופך); קאזיק שחי רק 24 שעות ועוד.
הקורא מצליב את כל הסיטואציות ומקווה למצוא את הנמשל של כל העולם הכאוטי הזה הדומה מהרבה בחינות לעולם "ספר המעשים" של עגנון. האבסורד מוביל בהכרח את הקורא אל חיפוש נמשל, כביכול יש סוד גדול בלבו של הסופר, ורק אם יפענח את משליו – הקורא יגיע אליו. נשאלת השאלה אם פתרון הסוד מצדיק את היגיעה הרבה שהסופר מטיל על הקורא. אצל עגנון, למשל, הנמשל הוא כל כך טריוויאלי שבא לך לבכות על המאמץ שהשקעת.

דויד גרוסמן: המשל הוא בעיני המתבונן. כשהזכרת את "קירות הנפש" של עדנה בלום, אתה עקצת אותי, לכן ארשה לעצמי לעקוץ אותך: אני רואה כאן דפורמציה "מקצועית" של מפקח במשרד החינוך. ההסבר שלי להריסת הקירות הוא לא משל – מדובר בחוויה של ילד – הוא עד לעוצמה ההרסנית של המין המבקע קירות ויכול גם להרוס בית.
באשר ל"עיין ערך אהבה" – מה שקורה לווסרמן ולשולץ הוא אבסורד, אבל גם מי שמגדל את "החיה הנאצית" זה אבסורד, ואולי כל מה שהתרחש "שם" הוא אבסורד ותוהו, שנוצרו דווקא על בסיס של "רציונליזציות". כל אחד מחלקי "עיין ערך אהבה" בא להביע ניסיון כמעט נואש לכתוב על מה שקרה בשואה, וכל זה מזווית ספרותית שונה ועיצוב ספרותי שונה. רצוני היה להראות עד כמה האמנות כושלת כשהיא באה לפצח את השאלה הגדולה ביותר אולי בקשר לשואה: איך ייתכן שאדם עולל דבר כזה לאדם אחר? זאת שאלה שמעלה דמעות בעיניי, למרות שנשאלתי אותה מאות פעמים. כשכתבתי את זה – הדבר האחרון שחשבתי עליו היה אם ינסו לתת לזה פרשנות אלגורית. כתבתי מתוך מצוקה קשה מאוד של איש צעיר (הייתי בן 28 כשהתחלתי לכתוב), הרגשתי שחיי אינם חיים עד שלא אנסה להעמיד את עצמי במציאות המסויטת של מה שקרה שם. רציתי לראות מה אני, כאדם, הייתי יכול להעמיד מול המחיקה המוחלטת של האישיות שלי, של הייחודיות שלי כאדם, והתשובה נמצאת בחלק של ברונו שולץ, שהוא בעיניי שיר הלל של כוחות יצירה, המצאה, הִתְחַיוּת. "אלגוריה" או "מטפורה" הן בגד שמלבישים על זה מעצבי האופנה הספרותית – אנשים שבאים מרחוק.
גם הפרק על וסרמן ונייגל איננו מטפורה – זו כמעט זעקה של רצון לנַגֵּעַ את הרע המוחלט באנושות – כך אומר וסרמן – למצוא ניצוץ של אנושיות בלב המאפליה. החלק האחרון של "עיין ערך אהבה" הוא מחאה כלפי העולם הנאצי, שאת עקבותיו ניתן למצוא בכל מקום. העולם הנאצי ניסה בפועל את מה שנמצא עמוק בנפש האדם: את הרצון לעקר את החִיּוּת, את הרצון לקטלג בני אדם, את ההתנגדות לכל זרימה.

משה גרנות: ...בספר "עיין ערך אהבה" התפתלויות שממש אינן מתיישבות אצלי בראש עם הנושא שעניינו – השואה ומוראותיה. אחת הדוגמאות המבהילות היא סיפורו של ידידיה מונין בעל הקילע, שמתאפק מינית ומקווה שבכוח הדחף של הזרע הנפלט הוא יוכל להימלט ממחנה המוות. איך אתה מצדיק סיטואציות כאלו בספרך?

דויד גרוסמן: למה צריך להצדיק? ידידיה מונין הוא פרטיזן, אך לא בדרכים המקובלות והמוכרות. יש בספר אישה יפה, היפה ביותר בעולם, שמנסה לפתות את אלוהים כדי להרוג אותו, יש שם איש שאיננו מסתפק במערכת הרגשות שיש לכל אדם, והוא רוצה ליצור שפה שלמה של רגשות. יש עוד דוגמאות. כל אחד מהפרטיזנים רוצה להרחיב את תחום האנושי, לפרוץ את התחום שנגזר עליו בהיותו מוגבל בגוף ובנפש. לדעתך, אין לזה רלוונטיות לנושא, אלא שהנושא בספר הזה הוא לא המוות, אלא דווקא החיים – מה זה אומר להיות אדם חי? בספר מצויה התשובה הפרטית שלי, המנסה להתמודד עם אורח החשיבה והפעולה הנאצית. בדיוק כמו שהיו אנשים שהנשק שלהם היה הומור, היו אחרים שנשקם היה יציאה מדעתם – כדי לא להיות במקום שמתרחשת בו הזוועה – כך גם הסוריאליזם של ידידיה מונין הוא דרך תשובה אפשרית.

משה גרנות: בנובלה "איטרוף", הראשונה מתוך השתיים בספר החדש שלך "בגוף אני מבינה", מסופר על שאול המקנא קנאת שווא באשתו אלישבע, שכביכול יש לה מאהב בשם פאול. כל מי שמכיר קצת את המיתולוגיה הנוצרית, יודע שפאולוס, פאול, הוא שאול הטרסי, מכאן שמדובר בנפש אחת, ולא בשתיים, נפש שהיא מסוכסכת עם עצמה וממציאה לעצמה יריב פנימי (דוגמה אחרת לשימוש בשם מכוון: אהרן קליינפלד הוא הילד הנמוך ב"ספר הדקדוק הפנימי"). האמת היא שלאורך 125 העמודים של הנובלה, הכתובים באמת ברהיטות מרשימה, לא מתחדש דבר מלבד התחושה המיידית הזאת שהזכרתי קודם. כתיבה כזאת מקובלת בספרות העברית החדשה (לדעתי, בהשפעת עגנון) יש תחושה שהסופר משחק בקורא במשחק "חפש את המטמון", וזה לא ממש דו-שיח כן שבין כותב לקורא שאני הייתי מייחל. השאלה המתבקשת, מדוע אתה נוקט בדרך הזאת?

דויד גרוסמן: צר לי לאכזב אותך – אני לא חושב עליך כקורא. אני כותב כך מפני שזה מתאים לטמפרטורה האישית שלי. אני גם לא מסכים איתך שאין בנובלה התפתחות. יש מקום גם לעוצמת הווידוי של שאול עצמו, וליחס שמתרקם בין שאול ובין אסתי שמסיעה אותו. – זה מצית אצל אסתי את הסיפור הפנימי שלה.
הסיפור של שאול בעיניי הוא לא רק סיפור של קנאה, אלא סיפור של אמנות. שאול הוא מין אמן ששכלל את אמנותו עד אבסורד: הוא יוצר לעצמו סיפור פנימי שאיננו תלוי במה שקורה סביבו. הוא משעבד את כל עולמו לספק הזה שלו, לחשד הקנאה שלו. הוא מפנה את גבו לכל מה שמפריע לו להתמקד בהזיה הזאת, ואולי זה מה שעושה את הקנאה לרגש כל כך ממכר. אילו באנו והסברנו לשאול כי אישתו נאמנה לו – היה מסרב להרפות מרגש הקנאה. מסתבר שאפילו האנשים הצחיחים ביותר, כשהם מקנאים, הם הופכים להיות יוצרים. על מוקד יצרי-יצירתי לא קל לוותר. לכן הוא מלבה את קנאתו גם כאשר ברור לו שאין בכך ממש.

*
אהוד היקר, בגיליון האחרון היה ויכוח על מעמדו של דויד גרוסמן בספרות העברית. ב-2003 אני ראיינתי אותו בביתי, ושאלתי אותו שאלות קשות על יצירתו. הוא כעס עליי כעס רב.
אני מצרף קטעים מהריאיון שפורסם לראשונה במאסף ירושלים, כרך כ"ב, 2005, וכונס בספרי "שיחות עם סופרים", 2007.
בברכה,
משה גרנות