מתוך "חדשות בן עזר" 45, 16 ביוני 2005

בשובי ממסענו לפולין מצאתי מכתב ששלח אליי דן צלקה ביום רביעי, 18.5.05, בעקבות "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר" ששלחתי לו ולאביבה אשתו בטרם נסיעתנו עם הקדשה שרמזה לכך שהם זוכרים את התקופה הלא-קלה שבה כתבתי חלק משיריי, יודעים למי נכתבו, וגם עזרו לי אז בידידותם הטובה:

אהוד יקירי, ידידנו היקר,
כמובן שאנחנו זוכרים את התקופה הקשה.
הספר מרגש, ויש בו גם הרבה חן ומרץ.
בטח שמעת שאני חולה. לצאת אפשר מכל זה, אבל יש לסבול.
נשיקות ליהודית.
שלך
דן ואביבה

יומיים לאחר שובנו, ב-26.5, טילפנתי אליו ואביבה אמרה לי: "דבֵּר איתו." מתברר שגילו אצלו סרטן בריאות והוא קיבל כימותראפיה, וגם כעת כדורים אחרים, והוא חלש מאוד וכבר לא צועד ברחובות תל-אביב ואינו יוצא מהבית. זאת היה אפשר להבחין גם בקולו. הרגשתי כמו כלפי חבר שנפצע אנושות בקרב, בקרב על החיים ועל הבריאות. הלא היינו באותה חטיבה של אורי בן-ארי במלחמת ששת הימים, והוא בן-גילי. והוא מדבר כבר כאילו הוא מהעבר השני. עדיין אני זוכר כיצד נלוויתי ביום שמש קיצי, ביער בן-שמן, לחולייה מטעם הפח"ח, פלוגת החובשים החטיבתית, שפקדה מסיבה רפואית כלשהי את הכוחות הפזורים בשטח, ומצאתי את דן במדי עבודה ליד הטנק או הזחל"ם, כבר אינני זוכר בדיוק, רק שהיה קרבי יותר ממני, ושמח מאוד על בואי כי מצב-רוחו לא היה הכי טוב ונראה די שפוף.

ואולם הפעם הראשונה שראיתי את דן הולכת הרחק לאחור אל ראשית שנות השישים, בעודי סטודנט לפילוסופיה כללית, יהודית וקבלה באוניברסיטה העברית בירושלים, והנה בכנס של החברה הפילוסופית מופיע בחור בעל קסם בלתי-רגיל, מלא שמחת חיים, גוף אתלטי, פנים נאים ומלאי הבעה, והוא בן-גילי שעלה ארצה בשנת 1957 בהיותו בן 21 וכבר כותב ב"משא" של "למרחב" והעברית שלו מצויינת ובעלת מבטא מיוחד שלא היה אפשר לטעות בו כל ימיו, גם בטלפון, והוא כבר סופר מבטיח ואדם משכיל ולומד פילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ואם איני טועה היה המורה שלו ד"ר משולם גרול, שגם הרצה באותו כנס.
התיידדנו, אינני זוכר כיצד ומתי בדיוק החלה הידידות, אולי גם כאשר נעשה בסוף שנות השישים עורך "משא" בתקופה שאהרון מגד דומני היה בשליחות בלונדון, ואצל דן התחלתי לכתוב את מדורי "קריאה אפשרית", ואחרי עוזבו את עריכת "משא", נדדתי עם המדור ל"הארץ" בשם "ספרי דורות קודמים".
ב"אחרית דבר" למהדורה החדשה של "אנשי סדום" (2001), שהופיע לראשונה בשנת 1968, כתבתי:
"ידידי דן צלקה, ששימש עורך המוסף הספרותי 'משא' של עיתון 'למרחב בתקופת צאתו של 'אנשי סדום' לאור, אמר לי בשעתו, לאחר ששוחחתי עימו ארוכות על הקטבים הרעיוניים שמהם מורכב הרומאן, כי לדעתו הטוב ביותר היה שאני אכתוב את רשימת הביקורת על הספר..."
והוא צדק. חוש הומור ושמחת חיים תמיד היו לו, אם כי, אודה על האמת, רוחב ידיעותיו שבא לביטוי גם בחלק גדול מיצירותיו – המם אותי לא פעם וחשתי שאני הולך לאיבוד כי אין לי ידע בספרות ובתרבות קלאסית, עתיקה כחדשה, כדי להבין את כל היקף כתיבתו העשירה. הרגשתי לעומתו תמיד כבן-מושבה יליד-הארץ שאין לו אלא מה שקלט על קרקע בית-גידולו וקצת סיגל לעמו מתרבות העולם כדי שלא להיות פרובינציאל גמור.
כשערך דן את "ציור ופיסול", ביטאון אגודת הציירים והפסלים, שלח אותי לעשות כתבה על נחום גוטמן, וזו היתה אחת משתי ההתחלות לספרי, שנכתב מפי גוטמן: "בין חולות וכחול-שמיים" (1980).

ספרו הטוב ביותר בעיניי, שגם היה לסרט ישראלי לא-רע, הוא "כפפות". דן שיחזר בו בנאמנות מפליאה את החיים בתל אביב בשלהי שנות השלושים ואם איני טועה גם הארבעים, תקופה שבה לא חי עדיין בארץ וגם מבחינת גילו לא היה יכול לזכור אותה. זהו רומאן ריאליסטי על חייו של מתאגרף יהודי בתל-אביב, שניתנים בו את כל ניחוחות התקופה, השלטון הבריטי והצבא הבריטי, פשוט פנינה ספרותית. הספר יצא ב"הספרייה לעם" של "עם עובד". גם כתבתי עליו בשעתו ביקורת אוהדת. יפה מאוד הוא גם ספרו לנוער "פרחיה בין שודדי-הים".
מצד שני, יום אחד שלח אליי בנימין תמוז, שהיה במשך שנים ארוכות עורך "תרבות וספרות" של "הארץ" (כן, פעם עשו את המלאכה הזו אנשים שיש להם קשר עמוק לספרות העברית) – לביקורת את ספרו של דן "פיליפ ארבס" ואמר לי, "אתה חייב לכתוב עליו בין אם ימצא חן בעיניך ובין אם לא. לא מעניין אותי אם אתם חברים."
קיבלתי את הספר, התחלתי לקרוא, ולא הבנתי אף מילה. קורה. אך מאחר ותמוז לא הותיר לי דרך נסיגה, שלחתי לו מאמר ביקורת (אז עוד היינו כותבים במכונת כתיבה ושולחים בדואר) רשימה שכותרתה: שמי ככותבה ושם הספר, ציטוט מדוייק של שם כותבו וההוצאה והשנה, ולמטה כתבתי רק משפט אחד:
"לא הבנתי את הספר."
ושלחתי לתמוז בנפרד חזרה גם את העותק של הספר.
תמוז הרים אליי טלפון נזעם: "ככה זה אתם, חברים. אתה לא רוצה לכתוב עליו רעות. זאת לא רשימת ביקורת. אני לא אדפיס את זה!"
אמרתי: "אני מצטער. אני לא יכול לכתוב רשימת ביקורת על ספר שלא הבנתי ולא הצלחתי לקרוא אותו."
לא היתה לו ברירה. נתן למישהו אחר. אינני יודע אם דן ידע על כך. כדי לא לצערו לא סיפרתי לו מימיי על כך. מצד שני, יחסיו שלו עם תמוז לא היו פשוטים. אם אינני טועה היה תמוז תחילה אחד מתומכיו החשובים, עם התגלותו כסופר צעיר, וגם פירסם מסיפוריו ב"תרבות וספרות" (כן, היה זמן ש"תרבות וספרות" של "הארץ", בעקבות עורכו השני, במשך עשרות שנים, ד"ר יעקב הורביץ, פירסם כל שבוע שיר חדש וסיפור חדש, רובם של משוררים וסופרים שזו היתה להם הופעתם הראשונה על בימת הספרות העברית. אחר-כך קם דור של עורכים שטובת מה שנראה להם הספרות בה"א הידיעה היה חשוב להם יותר מטובת הסופרים, וכיום אין מקום מכובד ושבועי לפרסם בו סיפורים קצרים, בייחוד לסופרים צעירים, ויש רק תחרות שנתית אחת שמוטב היה לוותר עליה ולהקצות את המקום מדי שבוע לסופר חדש).
ובכן, לאחר זמן, דומני שנשתבשו היחסים בין דן לתמוז, ועדיין אני זוכר את אחת הבדיחות של דן, אם כי ברוח טובה, על תמוז: "כל הבעייה של תמוז," אמר, "שהוא נמצא בחדר-האמבטיה ולא היה יכול לענות כאשר צילצלו בדלת."
"מי?"
"השליח מטעם פרס נובל!"

גם יחסיי שלי עם דן לא תמיד היו על מי מנוחות. אני זוכר כמה נעלב פעם, לפני כשלושים שנה, כאשר קיבל את פרס ברנר, וזה היה באמת בראשית דרכו, ופרס ברנר היה עדיין בעל ערך, ואני הבעתי בפניו השתוממות על כך שפסחו על סופרים רבים וחשובים וכבר נתנו לו. "מה," הוא אמר, "אתה לא יכול להשתתף בשמחת החבר שלך?"
שאלתי פעם אם פנה לקבל פיצוי על שנות הסבל שעברו עליו במלחמת העולם השנייה. לא. הוא סירב לפנות. לא רצה שום קשר עם הגרמנים וכספם. כמוהו אני מכיר עוד שלושה חברים סופרים, בעלי ביוגראפיה דומה ברוסיה האסיאטית, ובאותה עמדה כלפי הפיצויים מגרמניה.
עם דן לא היה צריך לקבוע פגישה. כל פעם עשירית לערך, כאשר ירדת לרחוב בתל-אביב, פגשת בו צועד לקראתך, תרמיל-הבד הנצחי תלוי לצידו, החיוך הגדול בעיניו הבורקות מְקדֵם אותך כאילו רק לראותך חיכה, ומיד מתקשרת שיחה ארוכה עד שנפרדים והוא ממשיך לצעוד. מי מדד בשעלו את תל-אביב, ואת ספריו במחשבותיו תוך כדי הליכה תיכֵּן – דן.
לפני כשנה בדיוק ראינו בטלוויזיה את דן זוכה בפרס ספיר של מפעל הפיס על "ספר האל"ף-בי"ת" שלו (בהוצאת חרגול) והוא יורד-צועד אל הבמה לבוש כמו בטיוליו ברחוב, חולצת מלחים טי-שירט עם פסים לרוחב, מכנסי ג'ינס או בד פשוט אחר, אין גרם מיותר עליו, שובב, צועד באופן ספורטיבי כאילו עבר וקטף את הפרס על ספרו האחרון כלאחר-יד.
שמחנו בשמחתי והרמתי טלפון לברך אותו וגם הוא שמח מאוד כי לא הרבה סופרים שמחו בשמחתו, וגם הפרס בא בזמן, כדי להחזיר חובות. זאת גם אמר בראיון עימו ברדיו.

לא עוברים חודשים רבים ועולה הבעייה של מס הכנסה. אני מפציר בדן להתייעץ במומחה מיסים, ואילו הוא מבשר לי שכבר ניכו לו מס הכנסה מהפרס. התרתחתי. ביום רביעי, 17.11.04, התפרסם במדור "מכתבים" למערכת "הארץ", בהבלטה ובהרחבה, בתחתית העמוד, מכתבי שנקרא במקור "מי הפרס פטור ממס?" עם צילום צבעוני נהדר של דן במיטבו, והכיתוב: "דן צלקה בטקס קבלת פרס ספיר לספרות, יוני 2004. הזוכים בנובל דווקא קיבלו פטור."