במגילת העצמאות שנקראה בטקס הכרזת המדינה בה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948. מוגדרת מדינת ישראל כ"מדינה יהודית בארץ-ישראל". המילה "דמוקרטיה" נעדרת ממנה, אולם מופיעה התחייבות לקיים שוויון זכויות מלא ללא הבדל דת גזע ומין, ולתת נציגות הולמת לאזרחים לא-יהודים במוסדות המדינה הזמניים והקבועים.
ב-1984 זכתה מפלגת כ"ך במושב בכנסת האחת-עשרה. במצעה שאפה כ"ך לביטול המשטר הדמוקרטי, ולהחלפתו במשטר המבוסס על ההלכה היהודית, תוך שלילת חלק ניכר מזכויות הלא-יהודים במדינה.
ועדת הבחירות המרכזית פסלה בגין זאת את רשימת כ"ך מהתמודדות בבחירות לכנסת ה-11, אולם כ"ך עתרה לבג"ץ, וזה קבע כי אין עילה משפטית לפסול את הרשימה.
ב-1985 התקבל בכנסת ה-11 תיקון מס' 9 לחוק יסוד: (נכנס לתוקפו בבחירות לכנסת ה-12) שקבע שלא תתמודד בבחירות רשימה השוללת את קיומה של מדינת ישראל כ"מדינתו של העם היהודי," וכן רשימה ששוללת את "האופי הדמוקרטי של המדינה."
הכנסת ה-15 תיקנה שוב את חוק יסוד הכנסת, כך שהתנאי לקבלת אופייה היהודי והדמוקרטי של המדינה יחול לא רק על רשימה המועמדת לכנסת, אלא גם על כל אחד מהמועמדים ברשימה בנפרד. על פי סעיף 7א החדש לחוק יסוד: הכנסת:
"רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת ולא יהיה אדם מועמד בבחירות לכנסת, אם יש במטרותיה או במעשיה של הרשימה או במעשיו של האדם, לפי העניין, במפורש או במשתמע (...) שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית (...)"
לקראת הבחירות לכנסת ה-16 פסלה ועדת הבחירות המרכזית, על-פי סעיף זה של החוק, את מועמדותם של עזמי בשארה ושל אחמד טיבי. הצעה לפסול את מועמדותו של ברוך מרזל לא התקבלה. בערעור לבג"ץ החליט בג"ץ להתיר לכל שלושת המועמדים הנ"ל להשתתף בבחירות.
על משמעות "מדינה יהודית ודמוקרטית" כתב השופט אהרן ברק, שכיהן אז כנשיא בית המשפט העליון, שיש להעניק לה פירוש מצמצם, מאחר שהיא מגבילה זכות יסוד. זאת בניגוד לפירוש המרחיב שיש לתת לחוקים העוסקים בזכויות האדם.
השופט ברק קבע בפסק הדין שהפירוש המינימאלי ביותר למושג "מדינה יהודית" הוא כדלקמן:
"במרכזם עומדת זכותו של כל יהודי לעלות למדינת ישראל, בה יהוו היהודים רוב; עברית היא שפתה הרשמית המרכזית של המדינה ועיקר חגיה וסמליה משקפים את תקומתו הלאומית של העם היהודי; מורשת ישראל היא מרכיב מרכזי במורשתה הדתית והתרבותית."
לפי ברק, הפירוש המינימאלי ל"מדינה דמוקרטית" הוא:
"הכרה בריבונות העם המתבטאת בבחירות חופשיות ושוות; הכרה בגרעין של זכויות אדם ובהן כבוד ושוויון, קיום הפרדת רשויות, שלטון החוק ורשות שופטת עצמאית."
לפיכך: "רשימת מועמדים או מועמד לא ישתתפו בבחירות אם ביטולם או שלילתם של מאפיינים אלה היא מרכזית ודומיננטית בשאיפותיהם ופעולותיהם; והם פועלים נמרצות להגשמת שאיפות אלה; וניתן להוכיח כל זאת בראיות משכנעות, ברורות וחד משמעיות."
למרות שחברת הכנסת חנין זועבי מצהירה בעליל שהיא שוללת את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית והיא בעד הפיכתה למדינה ערבית-מוסלמית (בהגדרתה הכיבוסית "מדינת כל אזרחיה" הכוללת את כל צאצאי הפליטים הערבים-מוסלמים).
ולמרות שברוך מרזל מצהיר על כך שהוא שואף לביטול המשטר הדמוקרטי, ולהחלפתו במשטר המבוסס על ההלכה היהודית, תוך שלילת חלק ניכר מזכויות הלא-יהודים במדינה – החליטו שופטי בית המשפט העליון, נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור, השופטת אסתר חיות, והשופטים חנן מלצר, יורם דנציגר, ניל הנדל, עוזי פוגלמן, יצחק עמית וצבי זילברטל, להתעלם מן הנראה בעליל ולאשר את מועמדותם לכנסת. כלומר שופטי בית המשפט העליון ביטלו למעשה את החוק לפיו פסקו.
במצב שנוצר יש שתי אפשרויות, או לבטל לגמרי את החוק (חוק שאין הולכים לפיו מיותר ומזיק), או להחליף את השופטים.

הדמוקרטיה האנגלית מול הישראלית
הפוליטיקאי וחבר הפרלמנט הבריטי אוסוולד מוזלי הקים מפלגה בשם "האיחוד של הפשיסטים הבריטים". מוזלי תמך באוייב הגרמני. ב-23 במאי 1940 נשלח מוסלי ביחד עם אלפי חברי מפלגתו, למחנות מעצר, ומפלגתו פורקה.
מה שהבינו השופטים הבריטים, נשגב מבינתם של שופטי ישראל. שמירה על הדמוקרטיה מחייבת הוצאת המתנגדים לה.
שופטי אנגליה מעולם לא עסקו בשאלה מה יגידו עליהם בעולם. הם דאגו רק לאינטרסים של הדמוקרטיה האנגלית.
דמוקרטיה כזו תשרוד יותר שנים.
השארת נציגי האוייב בכנסת מחלישה את הדמוקרטיה גם בכך, שהיא תורמת לעליית כוחות אנטי דמוקרטיים בצד היהודי, למשל הגזען האנטי-ערבי מרזל.
ודוק: אם מרזל בדומה לקודמו כהנא שואף רק להעביר את הערבים באוטובוסים אל מחוץ לארץ, גורלם של היהודים החילוניים יהיה רע ומר יותר כי במשטר ההלכה שאותו הוא רוצה להגשים הם יטופלו ע"פ ארבע מיתות בית דין: סקילה, שריפה, הרג, חנק.
http://he.wikipedia.org/wiki/ארבע_מיתות_בית_דין

האמת העצובה – החולשה הגדולה של הדמוקרטיה הישראלית
האמת עצובה הרבה יותר. שופטי בגץ אינם יכולים לפסול את חנין זועבי מלייצג את הערבים-המוסלמים מהסיבה הפשוטה שלמרבה הצער אין בנמצא פוליטיקאי ערבי-מוסלמי שאינו חושב כמוה. אין פוליטיקאי ערבי-מוסלמי המכיר בקיומו של העם היהודי ומכיר בזכותו לריבונות ולעצמאות. כולם תובעים את הפיכת המדינה היהודית למדינה ערבית-מוסלמית.
למרבה הצער גם טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען. טרם נמצא ערבי-מוסלמי הרואה בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים גזענות ולא מופת מוסרי.
לכן לא ניתן להדיר את חנין זועבי ועמיתיה מייצוג בכנסת, כי פשוט אין ערבים מוסלמים אחרים.

סוס תמורת מלכות או ציונות תמורת ארוחת בוקר דשנה
הסופר סאלח מוג'דל מנשה ידוע יותר בכינויו הספרותי העברי "סמי מיכאל" (שם של יהודי פרסי שניתן לו בדרכון מזויף שהנפיקה התנועה הציונית כאשר הבריחה אותו מעיראק לאיראן ומשם לארץ).
סאלח מוג'דל מנשה נודע גם בכינויו הספרותי הערבי "סמיר מארד", כסופר הביטאון הקומוניסטי-הערבי האנטי-ציוני אל-איתיחאד ואל-ג'דיד.
עוד מנעוריו כחבר המפלגה הקומוניסטית-סטליניסטית בעיראק התנגד סאלח מנשה לציונות. לארץ הוא עלה רק בדלית ברירה כאשר נמלט על חייו מעיראק, והמדינה היהודית שמשה לו מקום מקלט. (הצלת יהודים, זו הרי בדיוק הגשמת האידיאולוגיה הציונית).
לאחר הגילויים של הוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, נטש אמנם סאלח מנשה (סמי מיכאל) את המפלגה הקומוניסטית, אבל למרות שהתנועה הציונית היא היא שהצילה את חייו, ממשיך סאלח מנשה (סמי מיכאל) לשמור על האידיאולוגיה הסטאליניסטית האנטי-ציונית לאורך כל חייו.
על המדינה היהודית אמר סאלח מנשה (סמי מיכאל) את הדברים הבאים: "אני חושב ש(זה) הטמטום הכי גדול שעשה העם היהודי באלף השנים האחרונות. תקיעת יתד במקום קבוע זו הזמנה לשואה חדשה." ועוד הוסיף: "מדינה יהודית זה חלום, פיקשן, רומן של עיתונאי... שאנחנו התייחסנו אליו ברצינות יתר."
בראיון לכתב העת "אופקים חדשים" שנתן ב-2004 אמר כי הוא מבין לרוחם של אנשי החמאס שנלחמים ביהודים, ושאין להגדיר אותם כ"מחבלים", והוא הדין בחיזבאללה.
דומה שמולדתו האמיתית של סאלח אינה בגדד, אלא מוסקבה של סטאלין. מי שהיה קומוניסט-סטליניסט אנטי-ציוני, לא יפסיק לעולם להיות קומוניסט אנטי-ציוני.
דומה שאין היום סופר עברי שהינו יותר אנטי-ציוני מסאלח מנשה (סמי מיכאל), מוזר אם כן שאריאל הירשפלד לא המליץ עליו לפרס ישראל.
לאור דבריו נגד הקליקה האנטי-ציונית בעולם הספרות, מוזרה לא פחות תמיכתו של אהוד בן עזר בסופר אנטי-ציוני (ואנטי-אשכנזי) כסאלח לזכייה בפרס ישראל. האם תמיכתו היא רק בגלל שהלה כיבד אותו בביתו בארוחת בוקר מושקעת ומפנקת כפי שסיפר כאן לא מכבר?
נ.ב. בכל אלו איני אומר מילה על איכות ספריו. נהניתי בייחוד מספרו "חסות" שכתב בעת שגרתי ברחוב עבאס בחיפה והכרתי את הרקע לספרו.

[אהוד: זו היתה ארוחת צהריים, לא ארוחת בוקר].

אווה אילוז
שמשון דער גיבֵּר מיט דה תוחעס אריבּער
על הסוציולוגית העולה, ילידת מרוקו, אווה אילוז, שגזענותה האנטי-אשכנזית הפכה לגזענות אנטי-ציונית ואנטישמית כבר כתבתי לא אחת.
לאחרונה מציגה אווה אילוז את עצמה כגיבורה ללא חת. היא, אווה אילוז, אינה מפחדת מהרצחנות של דעא"ש, היא אינה מפחדת מהרצחנות של החיזבאללה, היא אינה מפחדת מהרצחנות של החמאס, כל הסכנות לדידה הן רק וירטואליות ולא אמיתיות. הסכנות, היא כותבת, הן רק בדייה של נתניהו כדי לשלוט. "כדי לשלוט, נתניהו מציג את תוכנית הגרעין של איראן ואת העולם הערבי כאיומים קיומיים וטוען שאירופה שונאת יהודים."
אין ממה לפחד, אומרת אילוז, אלא רק מהפחד עצמו המוביל אותנו לגיהינום. ("האקולוגיה של הפחד", "הארץ", 13.2.15)
ואו, שמעו, אווה אילוז היא ממש גיבורה מיתית בסדר גודל של ז'אן דארק.
ל"גיבורים" כמו אווה אילוז היה אבא שלי ז"ל קורא: "שמשון דער גיבר מיט דה תוחעס אריבער" (שמשון הגיבור עם התחת בחוץ).
נראה את הגיבורה ללא חת, אווה אילוז, חוזרת למולדתה מרוקו ונלחמת שם על הדמוקרטיה וחיסול הכיבוש המרוקאי מסהרה הספרדית, וסילוק הכיבוש הערבי מהבֶּרְבֶּרִים הילידים.

רמטכ"ל מרוקאי
בן גוריון חלם כל ימיו על רמטכ"ל תימני לצה"ל כסמל לקיבוץ גלויות וביטול הפערים בחברה. אמנם טרם הוגשם חלום הרמטכ"ל תימני, אבל לראשונה בהיסטוריה של עם ישראל מונה לצה"ל רמטכ"ל מרוקאי. רא"ל גד אייזנקוט.
נאחל לרמטכ"ל החדש הצלחה בתפקידו, שיצליח ע"פ האימרה הרומאית להביא את השלום: "Si vis pecem, para bellum" הרוצה שלום, ייכון למלחמה.
נקווה שהמינוי של רמטכ"ל מרוקאי יתרום לתהליך המבורך של ביטול הפערים בחברה הישראלית, ולשיכוך הגזענות האנטי-אשכנזית העולה וגואה לאחרונה, גזענות שהפכה לאנטישמית ואנטי-ציונית.

המשך יבוא בגיליון הבא