אין מילה אחרת לתאר את החמדנות, התאוותנות והנהנתנות של נתניהו, כפי שעולה מדו"ח מבקר המדינה, אלא שחיתות.
זו שחיתות, גם אם החשדות לפלילים, שהועברו לבדיקת היועץ המשפטי, לא יעלו דבר. הנושאים שהוצגו בדו"ח המבקר, אינם נגועים בפלילים. אך זו השחתת המידות הציבוריות.
הפער המזעזע בין הקמצנות של נתניהו בכספו הפרטי לבין הפזרנות שלו בכספי הציבור; בין גישתו המצמצמת עד אכזריות בתקציבי חינוך ורווחה, בשם קדושת "הריסון התקציבי" והאחריות הכלכלית, לבין גישתו המרחיבה ללא גבולות בתקציבי הציבור למימון אורח החיים הראוותני והרהבתני שלו, הופכים אותו לבלתי ראוי להנהגה לאומית.
השחיתות המוסרית של נתניהו, עם כל חומרתה, אינה ניצבת במישור אחד עם השחיתות העבריינית של הרצוג. הרצוג שמר כאחרון העבריינים על זכות השתיקה, כדי לחלץ עצמו מעונש על עבריינות פלילית מאפיוזית של הקמת עמותות קש כדי לעבור באמצעותן על החוק, בבחירות 1999.
איך החברה הישראלית הידרדרה למצב, שבו אין היא משכילה להעמיד אנשים ישרי דרך ונקיי כפיים הראויים למנהיגות, כמועמדים לראשות הממשלה?
מדוע אנו כה מקלים ראש בשחיתות?
אני רואה שני קלקולים יסודיים בחברה הישראלית, שהם הגורם לתופעה – אתרוגיזם ופליליזם.
האתרוגיזם הוא הנכונות שלנו להעלים עין ולסלוח לשחיתות של אנשים מתוך המחנה הפוליטי שלנו. שדר הטלוויזיה אמנון אברמוביץ' סיפר, לאחר ההתנתקות, שחבריו והוא בתקשורת עטפו את שרון כאתרוג וגוננו עליו, כדי לא לקלקל את המהלך שהוביל. אך זה לא רק שרון, זו לא רק התקשורת. זהו קלקול יסודי בחברה הישראלית. במקום שהראשונים שיצאו נגד מנהיג מושחת, יהיו בוחריו, אנשי מחנהו ומפלגתו, אלה שנתנו בו את אמונם והוא מעל בו, אצלנו המחנה מתגייס להגן על "המושחת שלנו" ולתקוף את "המושחת שלהם". כלומר, השחיתות, כמו הפורנוגרפיה, היא עניין של גיאוגרפיה. השאלה אינה האם אתה מושחת או ישר, אלא האם אתה "משלנו" או "לא משלנו".
היטיב לבטא זאת הרצוג בראיון משותף של ציפי לבני ושלו ליעקב אילון בערוץ הראשון. אילון הקריא תגובה קשה וחריפה של ציפי לבני על זכות השתיקה של הרצוג, שאמרה לפני כ-15 שנים. תגובתו של הרצוג היתה: "זה לגיטימי לחלוטין. היא ה יתה אז באופוזיציה ותפקידה היה לתקוף". במשפט זה הוא תאר את המשחק הפוליטי הצבוע בנושא השחיתות. במשחק הזה, תפקידו של השלטון להיות מושחת. תפקידה של האופוזיציה לתקוף את השחיתות של השלטון. כיוון שלבני הייתה באופוזיציה היא מילאה את משימתה, תקפה את השלטון וזה בסדר. בכך העיד הרצוג על חבריו ועליו התוקפים את נתניהו. הם אופוזיציה, ולכן הם תוקפים אותו על שחיתותו. אם הם יעלו לשלטון, יהיה תורם להיות מושחתים, האופוזיציה תשחק את המשחק ותתקוף אותם וחוזר חלילה. מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שייעשה ואין כל חדש תחת השמש.
הביטוי הבוטה ביותר של התופעה הוא העיתון "ידיעות אחרונות". עיתון זה שימש כעיתון הבית של אולמרט, איש הציבור המושחת ביותר בתולדות המדינה, ונתן לו גיבוי מוחלט, אפילו אחרי הרשעתו. הוא המשיך לראות בו את האיש הראוי להנהיג את המדינה. לעומת זאת, מאחר שהיום העיתון הוא בעיקר אופוזיציה לנתניהו, הוא אוחז פתאום באמות מידה טהרניות מאין כמותן ומצליף ביועץ המשפטי לממשלה ובמבקר המדינה על הרפיסות שהם מגלים, כביכול, בטיפולם בנתניהו.
האתרוגיזם הוא המדמנה שבה צומחת השחיתות. כאשר כל מנהיג יודע שהתנהגותו לא תפגע ביחס של תומכיו אליו, אין לו עכבות.
הפליליזם, שהוא תופעת משנה של המשפטיזם, הוא הורדת רף הציפיות שלנו ממנהיגינו, לסף הנמוך של העבירה הפלילית.
מן הראוי שהציפייה שלנו ממנהיגי המדינה לא תסתכם בכך שהם לא יהיו עבריינים פליליים. יש לדרוש מהם אמות מידה ערכיות, מוסריות, נורמטיביות אחרות לגמרי מאלו שמייצגים מנהיגינו. טוהר מידות, ניקיון כפיים, ענווה, הצנע לכת, דוגמה אישית, הם ערכים שהנם יסוד מוסד בתפיסת המנהיגות הראויה.
היום, הציבור אינו דורש ממנהיגיו נורמות גבוהות וכלל אינו מצפה מהם לשמש דוגמה ומופת. כל מה שאנו דורשים ממנהיג, הוא לא להיות עבריין פלילי. מבקר המדינה פרסם דו"ח קשה ביותר על נורמות ההתנהגות של ראש הממשלה. במקום שנתניהו יקום כמנהיג וייקח אחריות, הוא שולח פרקליטים, כי הכול משפטי. והמסר המרכזי שלהם הוא שאין כל דבר פלילי בדו"ח. כלומר, מה שאינו פלילי, הוא כשר. מסריח, אבל כשר.
וכאשר אולמרט זוכה מחמת הספק בפרשת טלנסקי, הוא יצא בחגיגות ניצחון והשתלח בפרקליטות ובגורמי האכיפה. בפסק הדין נאמרו דברים קשים מאוד שהצביעו על שחיתות חמורה. בפסק הדין נאמר בפירוש שאולמרט קיבל מעטפות עתירות מזומנים. אבל כיוון שלא הוכח למעלה מכל ספק סביר שהוא היה מודע לדברים, הוא זוכה מחמת הספק. בחברה מתוקנת, זיכוי כזה היה גורם למנהיג לא להציג עוד את פניו בציבור. אך אולמרט הזחוח יצא מבית המשפט כמנצח. הרי כל שאנו דורשים ממנהיגנו הוא לעמוד בסף הפלילי. ואם הוא זוכה מחמת הספק, הרי שהוא לא הורשע. ואם הוא לא הורשע, הוא ראוי להנהיג. נכון, מבחינה משפטית זיכוי הוא זיכוי. אולם מבחינה מוסרית, מבחינה ציבורית, מה שהתגלה, אלה דברים שאסור לקבלם.
הוא הדין בזכות השתיקה של הרצוג. זכות השתיקה ניתנת לחשוד כדי לא להפליל את עצמו. משמעות הדבר, היא שאם הוא ידבר, הוא יפליל את עצמו. מכאן, שמי ששומר על זכות השתיקה, הוא מי שיש לו מה להסתיר. הוא אולי יצליח להימלט מעונש ומבחינה פלילית אף לא יוגש נגדו כתב אישום. אולם ברור שמבחינה מוסרית, מבחינה ציבורית, הוא בחזקת אשם. מי ששמר על זכות השתיקה, לא כל שכן, מי ששמר על זכות השתיקה כאשר היה איש ציבור (הרצוג היה אז מזכיר הממשלה), אינו ראוי להיות איש ציבור, לא כל שכן מנהיג ציבור ובוודאי לא ראש הממשלה.
עוד ביטוי לקלקול הפליליסטי הוא "הטלת הקלון". יש בכלל ספק בקלונו של איש ציבור עבריין? האם בכלל צריך להכריז על קלון? אצלנו, אפילו הקלון כבר אינו עניין ציבורי או מוסרי, אלא משפטי. בית המשפט קובע האם יש קלון במעשיו של איש ציבור עבריין. ואם בית המשפט לא "הטיל עליו קלון," אין בו קלון והוא ראוי לחזור להנהגה. חיים רמון הורשע בעבירת מין, ואומה שלמה ציפתה בכיליון עיניים שבית המשפט יפסוק בעבורה האם יש או אין קלון באיש ציבור עבריין מין. וכשלא הוטל עליו קלון, הוא שודרג לתפקיד המשנה לראש הממשלה.
ביטוי נוסף ממכבסת המילים הפליליסטית, הוא "החזיר את חובו לחברה". אריה דרעי ריצה את עונשו, ישב בכלא, השלים את "תקופת" הקלון ומרגע זה הוא ראוי להנהיג ציבור, עם חותמת הכשרות של בד"ץ בית יוסף. "אבל הוא החזיר את חובו לחברה, הוא לא יכול לחזור לחיים נורמליים?" אכן, הוא החזיר את חובו לחברה. לכן הוא אדם חופשי, מרגע שסיים לרצות את עונשו. זה הופך אותו ראוי להנהיג ציבור?
השופט דן כהן הורשע בקבלת שוחד (אגב, גם המונח "קבלת שוחד" הוא מכובס. אדם אינו מקבל שוחד, הוא לוקח שוחד. זה מעשה אקטיבי, ולא כמו במערכון של הגשש "שים לי חמש לירות בכיס, אבל שלא ארגיש, יען כי אינני מתעסק עם כסף.")
האם אחרי שירצה את עונשו, נקבל אותו כשופט? למה לא? הרי הוא החזיר את חובו לחברה. מה, הוא צריך להיענש פעמיים?
דן כהן לא יחזור לכס השיפוט. אבל דרעי חזר להנהיג, ואולי גם אולמרט יחזור להנהיג, כי אין לנו ציפיות מוסריות ממנהיג, אלא רק משפטיות-פליליות. ואם הוא החזיר את חובו לחברה, או לא הוטל עליו קלון, או הוא שמר על זכות השתיקה ולכן יצא נקי, או יצא זכאי מחמת הספק, או מבקר המדינה כתב עליו ביקורת חמורה אך לא פלילית – שמלה לך, קצין תהיה לנו.
האתרוגיזם והפליליזם אינם קלקולים של המנהיגים. הם אינם קלקולים של המערכת הפוליטית. הם קלקולים שלנו, של החברה הישראלית. אנחנו נותנים למנהיגינו אשראי לשחיתות.

2. פשע שנאה
ברחבי האינטרנט מופצת הדמייה של שלט חוצות ענק, שעליו תמונות של נפתלי בנט ויגאל עמיר, זה לצד זה, והכתובת "יגאל עמיר מצביע לבנט." הרבה יותר זול להפיץ סקיצה באינטרנט מאשר לממן קמפיין חוצות, וכך גם ניתן להתנער, לציין שהמטה של "המחנה הציוני" לא קיבל את ההצעה ואף להפיץ שמועות קונספירטיביות כאילו מדובר בפרובוקציה של "הבית היהודי" עצמו.
כמובן שאין קשר בין עמדותיו של יגאל עמיר לאלו של בנט. מי שיקרא את דברי הבלע שאמר לאחרונה ברוך מרזל על בנט, יבין מה חושבים עליו בימין הרדיקלי. אך נניח שאכן עמיר מצביע לבנט. נניח שעמדותיו זהות לשל בנט. אז מה? הבעייה היא בעמדותיו של עמיר, או בכך שרצח ראש ממשלה? אם מישהו החושב על נתניהו את כל אותם הדברים הקשים המוטחים נגדו רוקם התנקשות בחייו, ניתן להשוות אותו למי שרוצה להחליפו בקלפי בהצבעה דמוקרטית? הכרזה הזאת אינה רק דמגוגיה, היא הסתה, הסתה חמורה כיוון שהיא מטילה דופי בחצי מיליון מצביעים ומשווה אותם לרוצח הנתעב, והיא חמורה כיוון שהיא ממקדת את האשמה ברצח במנהיג לגיטימי של מפלגה לגיטימית המתמודדת בבחירות דמוקרטיות. הכרזה הזאת היא פשע שנאה והתנקשות בדמוקרטיה.
אולם גם בנט עצמו אינו יכול לרחוץ בניקיון כפיו. הרי מפלגתו הפיקה סרטון הסתה המציג את יוסי יונה, מועמד "המחנה הציוני", כמחבל חמאסניק. ובנט עצמו הצדיק את הסרטון, אולי אפילו עמד מאחוריו. גם זה פשע שנאה.
משהו רע וקשה קורה לחברה הישראלית במערכת הבחירות הזאת, שלא היתה אלימה כמותה (כן, גם אלימות מילולית היא אלימות) מאז בחירות 1981, הזכורות לשמצה. בחירות, שבהן ראש הממשלה מכנה את יריביו "אנטי ציונים", ואת ציפי לבני, שעד לאחרונה ניהלה מטעמו את המו"מ עם אבו מאזן – סכנה למדינה, לא פחות. בחירות, שבהן מתנהל מסע השמצות קשה וממוקד נגד ראש הממשלה, מאמרים נוטפי שנאה נגדו מציפים את כלי התקשורת, ומנהיגת האופוזיציה אינה מדברת על התמודדות בבחירות דמוקרטיות בין חלופות לגיטימיות, אלא על "הורדת הזבל". בחירות בהן אסיר משוחרר העומד בראש מפלגה, מוביל הסתה עדתית קשה.
הקרע הזה, השנאה הזאת, המחנאות הלעומתית הזאת, ההקצנה הזאת, ההיגררות של כל מחנה אחרי שוליו הקיצוניים, היא סכנה לחברה הישראלית; סכנה קשה יותר מכל איום חיצוני ומכל בעיה כלכלית, כיוון שהלכידות והסולידריות החברתית הם תנאי הכרחי ליכולת להתמודד עם כל אתגר. מנהיגי המפלגות איבדו כל רסן ונוהגים כאילו אין מחר; כאילו אחרי ה-17 במרץ אין 18 במרץ.
במלחמת "צוק איתן" גילה העם לכידות וסולידריות למופת. נכון, שולי השוליים ההזויים הגבירו ווליום, אלה ב"הרעים לטיס" והשוואת צה"ל לנאצים ואלה ב"מוות לשמאלנים" ואלימות כלפי מפגינים נגד המבצע. אולם רובו המוחלט של העם התאחד, ולצד מסירות הנפש של לוחמי צה"ל, גילה גם העורף כושר עמידה, סולידריות והתנדבות מופתית. הקיץ שחלף העצים את הטוב והיפה שבישראליות. והנה, חלפה רק חצי שנה, והבחירות מוציאות את כל הרע והמכוער שבנו. ולא השוליים מובילים זאת, אלא המנהיגים, בחוסר אחריות משווע.

אהוד: הרושם שלי הפוך לגמרי. זה שנים שלא היתה מערכת בחירות כה שקטה וכה חסרת עניין. אין היא מורגשת כלל ברחוב. אנשים רבים פשוט לא יודעים למי להצביע כי נקעה נפשם כמעט מכולם. הבעיות האמיתיות לא נידונות בכלל, והרפש התקשורתי לא מסית את הציבור אלא גורם לו חוסר אמון רב בתקשורת ובפוליטיקאים. אבל אין שנאה. זוהי מערכת בחירות צמחונית לגמרי.

3. צרור הערות 25.2.15

* כל אימת שאני מבקר את נתניהו, ואני עושה זאת לעיתים תכופות, פונים אליי חברים, כמעט מתחננים, שאסיק את המסקנה המתבקשת מביקורתי, ואתמוך ב"מחנה הציוני" ובהרצוג.
ובכן, אין מצב שאתמוך בבחירות בנתניהו, וכפי שכבר כתבתי, אני מצביע ל"כולנו". אולם אני מעדיף את נתניהו, עם הסתייגותי ממנו, על פני "המחנה הציוני". למה?
העובדה שהם מתעלמים מהאביב הערבי ומכל מה שקרה במזה"ת בשנים האחרונות, ומתוצאות אוסלו וההתנתקות, וממשיכים לדקלם אותן מנטרות מדיניות, כאילו לא קרה דבר, זו סיבה אחת. האם מישהו שמע מהרצוג כיצד הוא מציע למנוע מצב שבו גוש דן יהיה עוטף יו"ש אחרי הנסיגה שהוא מציע, כפי שהיה בנסיגות הקודמות, אלה שהיו בהסכם ואלו שהיו באופן חד צדדי?
סיבה שנייה היא העובדה שכאשר יש עימות בין מדינת ישראל לאובמה, על ניסיונו האובססיבי להגיע עם איראן להסכם מינכן 2 שיהפוך את איראן למעצמת-סף גרעינית, במקום לשלב ידיים כאופוזיציה אחראית יחד עם ראש הממשלה במאבק נחרץ לסיכול ההסכם הרה האסון הזה – הם מריעים לכל עיתונאי או פוליטיקאי בארה"ב היוצא נגד נתניהו. ב"אנחנו או הוא" שלהם, אובמה הוא חלק מן ה"אנחנו".
סיבה שלישית היא מלחמתם הנחרצת נגד חוק הלאום והצגתו כ"לאומני" ו"גזעני" אף שהוא מגלם את הציונות הבן גוריונית, שתנועת העבודה דגלה בה והאמינה בה כל השנים.
במאבק נגד החוק, הם השתמשו בטיעונים מן הארסנל הפוסט ציוני המציג סתירה, כביכול, בין מדינה יהודית לדמוקרטית.
ועוד לא אמרתי דבר על איזה עניין פעוט... פרשת שחיתות קשה שהרצוג ניצל ממנה בעור שיניו בזכות השתיקה.
ולא על חוט השדרה המנהיגותי שגילה הרצוג כאשר נכנע לסחטנותה של האופורטוניסטית, כשאיימה עליו באקדח מים, בהסכם המביך שהעניק רוטציה בראשות הממשלה למי שלא עברה את אחוז החסימה בסקרים.
אני רואה הרבה חיוב במפלגת העבודה, אני מאמין בדרכה החברתית כלכלית, יש בהנהגתה אנשים שאני מעריך מאוד כשלי יחימוביץ', טרכטנברג, ידלין, איציק שמולי. אבל במכלול, הם אינם אופציה להצבעתי.

* האם בית הספר "בליך" חוזה את תוצאות הבחירות? בעוד פחות מחודש נדע. אבל האם הוא באמת חזה את תוצאות הבחירות בעבר?
ב-1977, כאשר אף אחד לא חזה את המהפך וכל הסקרים הציגו ניצחון של המערך (למעט סקר אחד של סוקרת אלמונית שאיש לא התייחס אליה ברצינות, מינה צמח מחברת "מודיעין אזרחי", בעיתון כלכלי שולי שנקרא "מבט"), בביה"ס "בליך" ר"ג, שתלמידיו מאז ומתמיד היו בני מעמד הביניים הגבוה ומזוהים עם מה שנקרא היום "מרכז/שמאל" – הליכוד ניצח. מאז נוצר המיתוס, ש"בליך" מנבא את התוצאות. בדרך כלל הוא לא ניבא.
אני למדתי ב"בליך", שתמיד הצטיין ביחסי ציבור, וידע להעצים את המיתוס. בתקופת המאבק על הגולן, היו "משאלי עם" בבתי ספר רבים. רק זה שב"בליך" עורר סקרנות ומשך את כל התקשורת. גם אנחנו, ועד יישובי הגולן, השקענו בו כסף רב ומאמצים שלא דמו לשום בי"ס אחר (כפי שעושות היום המפלגות), כולל שלטי "בליך עם הגולן" ברחבי העיר. אני ייצגתי את עמדת מתנגדי הנסיגה, וכבוגר ביה"ס זה היה אירוע מרגש בהחלט (אגב, זה היה ביקורי היחיד בבית הספר מסיום לימודיי ועד היום). כמובן שזכינו בניצחון גדול, אם איני טועה בסביבות 2/3 תמכו בנו. זה לא היה שונה מהתוצאות בבתי הספר האחרים, אך אנחנו כמובן ניצלנו את ההישג וסחטנו אותו עד תום. אבל האמת היא שזה מאוד שעשע אותי. בעיקר הודעותיי לתקשורת על הניצחון הגדול, המנבא את תוצאות משאל העם.

* האם ראוי לפרסם דו"ח ביקורת המדינה סמוך לבחירות? בדרך כלל, מי שבשלטון יסביר למה זה לא ראוי ומי שבאופוזיציה יסביר למה זה הכרחי. האמת היא שיש נימוקים לכאן ולכאן. מצד אחד, דווקא לקראת בחירות, יש לספק לציבור את המידע המירבי על הנושאים שעל סדר היום, כדי לסייע לו לגבש את עמדתו על סמך עובדות. מצד שני, דו"ח מבקר המדינה, מעצם טבעו, אינו מציג תמונה שלמה, אלא את הכישלונות ואת הראוי לביקורת, ובכך הוא מעוות את התמונה. נימוק נוסף נגד הפרסום, הוא שקשה לקיים דיון ענייני במהות הדו"ח באווירת בחירות.
בעיניי, הכלל צריך להיות פרסום הדו"חות במועדם, תוך התעלמות ממועד הבחירות. דחיית פרסום של דו"ח בשל הבחירות, עלולה להתפרש כהתערבות של המבקר למען השלטון. הקדמת פרסום כדי שיופיע לפני הבחירות, עלולה להתפרש כהתערבות של המבקר נגד השלטון. קביעת מועד פרסום של דו"ח שלא הוחלט עליו מראש, אחרי שהוקדמו הבחירות, עלולה להתפרש כהתערבות נגד השלטון.
בסוגיות רגישות כאלו, חייבים להיות כללים נוקשים, כדי להבטיח את אמון הציבור במוסד ביקורת המדינה.

* תופעה בבחירות הללו – אנשי שמאל רדיקלי מזרחיים, המצהירים על תמיכתם בש"ס ובעבריין שמנהיג אותה ובהסתה העדתית האנטי אשכנזית שלו.
למי שהתקשה להבין את התופעה, הבהיר אותה נשיא מועצת קטני התורה שלום כהן, שהשתלח בהמנון המדינה, "התקווה", לעג לו וכינה אותו "שיר מטומטם". כהן חשף בדבריו את הדנ"א החרדי האנטי ציוני המצוי עמוק בתוך הליבה של ש"ס.

* אם בתקופת הרב עובדיה ההנהגה הרבנית בחרה את העסקנים, בעידן הפוסט מרני, העסקנים ממנים את הרבנים. האסיר המשוחרר הוא האיש שמינה את ההנהגה ה"רוחנית" של ש"ס, בראשות שלום כהן.

* ומי התלהב מדברי הבלע של כהן נגד ההמנון? מאמר המערכת של "הארץ". "תתרגלו," הכתיר "הארץ" את מאמר המערכת שלו, שבו קיבל בתשואות את דברי הבלע נגד ההמנון. הוא פנה אלינו, הציונים, וקרא לנו להתרגל לכך שיותר ויותר ישראלים מפסיקים לקבל את האידיאולוגיה הציונית – הערבים, החרדים ואחרים, ועלינו להתרגל לכך שנאלץ לבנות ישראליות חדשה, כלומר פוסט ציונית.
זה לא מפתיע, כמובן. "הארץ" תומך בכל מה שמפריד ומפורר את החברה הישראלית, וכל מה שמנוגד למה שמאחד אותה – הציונות. אך זה לא יעזור, לא ל"הארץ" ולא לאף פוסט ציוני ואנטי ציוני. מדינת ישראל היא מדינה ציונית, שייעודה הוא הגשמת הציונות וכזו היא תהיה תמיד. הם יכולים להמשיך לדפוק את הראש שלהם בקיר כמה שהם רוצים.

* הערוץ השני העניק במה אדירה לחנין זועבי – התכנית "אנשים" בערוץ השני יוחדה לה, לראיון איתה, למתן אפשרות להציג את גישתה הלאומנית, האנטי ישראלית, התומכת בטרור. איני מכיר עוד דמוקרטיה כל כך פתוחה, המאפשרת תופעה כזאת.
לשבחו של המראיין, חיים אתגר, ייאמר שהוא לא עשה לזועבי הנחות ושאל אותה את השאלות הקשות, מה שהביא כמעט לפיצוץ הראיון. כלומר, אתגר עשה מה שנדרש מעיתונאי – אִתגֵר את הפוליטיקאי שהוא ראיין, בשאלות קשות. ניתן לצפות מביקורת טלוויזיה שתשבח אותו על כך.
אולם ביקורת התקשורת של "הארץ" קטלה אותו. סוף סוף מדובר ביקירת המועדון, במי שיש לנהוג בה בכפפות של משי, כיוון שבתרבות הפוליטיקלי קורקט הפוסט מודרניסטי, בעצם היותה ערביה ועוד אישה, היא באופן אוטומטי "קורבן". וכאשר גבר, ועוד גבר יהודי, ועוד גבר יהודי אשכנזי, ועוד גבר יהודי אשכנזי חילוני (כלומר אחוס"ל בלהג הפוסט מודרניסטי) מראיין אותה, ברור שמדובר בנציג האולטימטיבי של ההגמוניה השלטת המבצע מעשה כיבוש ואינוס בנציגה האולטימטיבית של הקורבניות. זה כבר לא עיתונאי מול פוליטיקאי. כאשר המראיין מבצע את תפקידו כעיתונאי המראיין פוליטיקאי, אין הוא אלא שולט המתעמר בקורבן.
הפעם לא רוגל אלפר כתב את הביקורת אלא שני ליטמן, אבל זה משנה? מדובר באותה סדרת ייצור אנטי ציונית של שוקן. את מה שכתבה שני ליטמן יכול לכתוב רוגל אלפר ולהיפך.
אז מה היה בתוכנית "אנשים", על פי ביקורת "הארץ"? "האובססיה הישראלית כלפי חנין זועבי." המראיין היה "עוין ושיפוטי". הציפיה של המבקרת מן המראיין, היתה שלא יאתגר את המרואיינת, אלא שיחבור אליה כדי "לאתגר את הגישה המקובלת כלפי זועבי." במקום להיות תועמלן שלה, הוא בחר להיות עיתונאי, רחמנא לצלן. "וכל האמצעים כשרים," כלומר הוא אפילו שאל שאלות קשות.
כמקובל בתכנית הזאת, היא משלבת שאלות פוליטיות עם שאלות אישיות, "בנעלי בית", כמאמר הקלישאה. המטרה היא להציג את הפן האנושי, האישי של המרואיין, מעבר לפן הפוליטי, הייצוגי. הגישה הזאת שנויה במחלוקת. האם תפקידו של עיתונאי להיות יחצ"ן של הפוליטיקאי? גם שני ליטמן מבקרת את אתגר על השאלות הללו, אך שוב מהכיוון המתקרבן. כיוון שהוא שאל אותה על אפשרות של זוגיות בחייה, שני הציגה זאת כשאלה קונספירטיבית שנועד להחליש את זועבי. "מה שבאמת מעצבן את מי שמתבוננים עליה מבחוץ, זו העובדה שבנוסף לכל הצרות, אין אף גבר ששולט עליה."
הרי מהי זוגיות? מהי אהבה? שלטון של גבר תקיף באישה, שבעצם היחסים שלה עם גבר, היא בהכרח קורבן.

* העיתונאית תמר סוקניק פירסמה מאמר אנטי ציוני נגד "התקווה". מיד החלו להפיץ ברשת תמונות שלה עם אביה, גדי סוקניק, כצמד אנטי ציונים.
מה זה חשוב שגדי סוקניק הוא לוחם השייטת? מה זה משנה שבראיונות על תקופת שירותו, הוא תמיד אומר שיותר מכל מבצעיו הקרביים, נצורה בלבו משימת העלאתם של יהודי אתיופיה, שכן בכך הוא חש את הייעוד שלו כלוחם בצבא של המדינה היהודית. העיקר שכל מיני זרזירי אנטר יכולים בקלי קלות להשמיץ אותו ולהטיח בו רפש. הרי זה כל כך קל.
ולמחרת, מופצצת הרשת בסרטון פפראצי שבו אימא של מרב מיכאלי אינה רוצה להצטלם מתחת לדגל במשחק כדורגל.
ככל הידוע לי, הן תמר סוקניק והן מרב מיכאלי הן נשים מבוגרות, עומדות ברשות עצמן. הן גם נשות ציבור. תקפו אותן. הלו, בלי הורים!
זאת תופעה דוחה, של אנשים רעים, ששנאתם – אומנותם, שארס זורם בעורקיהם, והם פשוט נהנים לבזות ולהשפיל אנשים אחרים.
תרומתי הצנועה לביעור הנגע, היא שכל אימת שסרטון או תמונה מן הסוג הזה מועלים על דף הפייסבוק שלי, אני ממהר למחוק אותם.

* ארץ ישראל שייכת לעם ישראל או לקומץ טייקונים? מנכ"ל כי"ל סטפן בורגס מרוויח מיליון ושבע מאות אלף שקלים בחודש, מהרווחים שהוא מפיק מאוצרות הטבע של ארץ ישראל שלנו. אבל כדי להגדיל את הרווחים, הוא רוצה להתייעל. איך להתייעל? לא באמצעות צמצום משכורתו, למשל למשכורת רעב של מיליון שקל בחודש. בשכר החזירות שלו הוא לא ייגע. הוא "יתייעל" באמצעות הפיכת 139 עובדים למובטלים והגדלת מעגל המובטלים בנגב.
בפרקי אבות נאמר: "האומר שלי שלי שלך שלי – רשע".

* מי שמע על אלכסנדר בראגין? יש כאן מישהו בכיתה ששמע את השם? באולם? באיצטדיון? לא, לא, אל תרוצו לוויקיפדיה, הוא לא נמצא שם. אפילו פרופ' גוגל לא יעזור. הוא עמוק בתהום הנשייה.
אותו אלכסנדר בראגין פירסם בחודש מרץ 1895 מאמר בירחון היהודי-רוסי "ווסחוד", שבו הביע שאט נפש מכתיבתו של ביאליק, והציע לו לנטוש לצמיתות את הכתיבה, משום שלא ניחן בכישרון משורר.
ולמה נזכרתי בכך? כיוון שבדיון הציבורי על שערוריית פרס ישראל, קראתי כל מיני תגובות מזלזלות בסופרים גדולים, בשל העובדה שעמדותיהם הפוליטיות אינן נראות למותחי הביקורת. עמוס עוז הוא גרפומן בינוני, דוד גרוסמן צריך ללכת לסדנת כתיבה, חיים באר חסר כישרון וסמי מיכאל הוא סתם אוהד חמאס.
ומאיפה אני מכיר את שמו של אלכסנדר בראגין? פרופ' אבנר הולצמן, חוקר הספרות ומבקר הספרות הדגול, עורך המהדורה המעודכנת והמוערת של כל כתבי ביאליק, כתב עליו והאיר את עיניי. הולצמן הודח בבושת פנים מוועדת השיפוט של פרס ישראל בחקר הספרות, בידיו הגסות של נתניהו. למה? כובע.

* "מחאת השוקולד" בישראייר ו"מחאת המילקי" של היורדים מן הארץ, הם שני ביטויים של תופעת "הישראלי המכוער".
טוב היה, אילו ברגע נחיתת מטוס "ישראייר" בשדה התעופה בבולגריה, היו ממתינים שוטרים עם אזיקים מוכנים, והפראים היו מבלים את הטיול שלהם בתחנת המשטרה המקומית.

* "המפא"יניק האחרון", כך אני נוהג לכנות את צביקה צמרת. יש מי שבעבורם "מפא"יניק" זו מילה גסה. אולם כאשר אני מכנה את צביקה "המפא"יניק האחרון", זהו אות של כבוד. צביקה מייצג בעיניי את כל היפה והטוב בתנועת העבודה הציונית; את ערכיה, את אורח חייה, את השקפת עולמה, את יסודות תרבות החיים שהיא נשאה: ציונות, פטריוטיזם, ממלכתיות, ערבות הדדית, צדק חברתי, הצנע לכת, פשטות, הסתפקות במועט, אכפתיות, העדפת טובת הכלל על טובתי הפרטית, שירות, חלוציות.
צביקה מגלם את העולם הזה, שהוא בעיניי היפה והטוב שבעולמות. וכל חייו – קודש לחברה הישראלית, להגשמת הערכים הללו.
כאשר שירת צביקה צמרת כיו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, הוא חטא חטא נורא ואיום. הוא ניסה להכניס קצת חינוך ציוני למערכת החינוך הישראלית. על כך "הארץ" לא היה יכול לעבור בשתיקה. אור קשתי הוביל ציד מכשפות שיטתי של דמוניזציה ודה-לגיטימציה נגד צביקה "הימני" (והוא בכלל לא ידע שהוא כזה) – שטיפת מוח מקארתיסטית של 200 מאמרים, כתבות וידיעות מוטות, ממוקדות נגדו, למטרת סיכול ממוקד. צביקה צמרת הוא התגלמות ארץ ישראל היפה, ולכן הוא היה המוקד להסתה של "הארץ".
השבוע, בה"א באדר, מלאו לצביקה שבעים שנה. איך חוגג אדם את יום הולדתו השבעים? צביקה נסע כל הדרך מביתו בבית שמש לקריית שמונה. בשנות ה-70 המאוחרות וה-80 המוקדמות, בשיא ירי הקטיושות על קריית שמונה, עלה צביקה עם משפחתו הצעירה לקריית שמונה וניהל במשך שנים אחדות את בית הספר התיכון "דנציגר", עד שנקרא לנהל את יד בן צבי. מאז, צביקה שמר על קשר חם עם קריית שמונה ועם חבריו הוותיקים. הנסיעה צפונה נפלה במקרה על יום ההולדת. צביקה נסע כדי ללמד בערב במכללת תל-חי, בתוכנית "מעגלים".
תוכנית "מעגלים" היא בית מדרש של מרכז "יובלים" – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית בגליל, ומשתתפים בו מובילים חברתיים בתחומים שונים ובעיקר בתחום החינוך, בגליל העליון ובגולן. הנושא השנתי שלנו הוא עשרת הדברות. בכל מפגש אנו עוסקים בדיבר מעשרת הדברות, בשילוב של הרצאה – לעתים של חבר הקבוצה ולעתים של מרצה מבחוץ, עם סדנה בהנחייה עצמית. צביקה הגיע להרצות בהתנדבות על הנושא שבחר – לא תחמוד. ומה מתאים בימים אלה של שערוריות בצמרת, כולם סביב חמדנות, רכושנות ורדיפת בצע, יותר מעיסוק בדיבר לא תחמוד? עיקר ההרצאה היו סיפורים וטקסטים של חלוצי הציונות מכל הזרמים, שהציגו והגשימו אידיאל של צניעות ופשטות, על סף הסגפנות.
עופר גביש, מחנך בזֶמֶר וחוקר הזמר העברי, אחד החברים הוותיקים והפעילים בקבוצה, מוביל מידי מפגש שירה – שיר העוסק בנושא הלימוד. הפעם הוא חרג ממנהגו, והשיר לא היה בנושא ההרצאה, אלא שיר שבחר המרצה, לכבוד יום הולדתו העגול. צביקה בחר את שירו של אריאל הורביץ "כמו רקפות בין הסלעים". את השיר אריאל כתב בעקבות מבצע "עופרת יצוקה", והוא מעלה בו על נס את הצדדים היפים בחברה הישראלית, בנוער הישראלי, שביום יום איננו רואים אותם כי את הכותרות תופסות התופעות השליליות, ובעת משבר הן מופיעות כמו רקפות בין הסלעים.
כל כך אופייני לצביקה. דווקא הוא, שאינו חושך את שבטו מתופעות הפערים בחברה, החמדנות, הנהנתנות והשחיתות מיטיב לראות גם את הפנים היפים של הארץ, הנחבאים כמו רקפות בין הסלעים. בקבוצת ירוחם שהוא מוביל כבר 16 שנה, אנו חורשים את הארץ כדי לראות אותה על כל פניה – הן את החצרות האחוריות שלה, והן את התופעות היפות, שאינן מגיעות לכותרות ואין להן סיכוי להגיע לכותרות. התקשורת אוהבת להסתיר את הרקפות בין הסלעים.
הזמנו את צביקה ללמד אצלנו גם ביום הולדתו השמונים והענקנו לו תשורה צנועה – עציץ רקפות.

* בעונה שלמה של "ארץ נהדרת", "מצב האומה" ו"הכל שפיט" גם יחד, אני צוחק פחות מאשר בתוכנית אחת של חנוך דאום. אין איש מצחיק ממנו.

* אילו יום הזיכרון לחללי צה"ל היה יוצא לפני הבחירות, הכותרת ב-ynet היתה: "החזן בתפילת אל מלא רחמים: ויעמדו לגורלם לקץ הימין."

* ביד הלשון: בכתבה במוסף "הארץ" על משה קלוגהופט, מנהל הקמפיין של "הבית היהודי", נכתב שהוא "חוטא בכתיבה."
חוטא?! למה חוטא? מה החטא בכתיבה? ומהו מטבע הלשון הזה?
הביטוי הזה מתייחס לאנשים שהכתיבה אינה עיסוקם הראשי, כלומר אינם סופרים, משוררים או עיתונאים, שלצד עיסוקם המרכזי גם כותבים פה ושם, למגירה או לפרסום. בהשאלה, העיסוק המרכזי של "החוטא בכתיבה" הוא אשתו החוקית, ואילו הכתיבה היא האישה מהצד.
אף פעם איני חוטא בשימוש בביטוי הטיפשי והמכוער הזה.