הרג אותי. הפסקת גלידה
פרק מהרומאן הנידח "ספר הגעגועים" 2009

לא רחוק הייתי מדריסה ברגלי פר מיוחם השועט בדרכו אל הרפת.
חצר הפרים היתה האזור המסוכן ביותר באחוזת פלז. היה לפרים מדור בקצה המערבי-דרומי של האורווה. דלת-ברזל אטומה בקיר-החומה סגרה על המעבר לחצר הפרים, שהיתה גדורה צינורות-ברזל ועמודי-ברזל עבים וחזקים. את המִכלאה הזו, לרגלי החומה, במורד-כלשהו של גבעת האחוזה, היה אפשר לראות ממרחקים. תמיד הסתובבו בה שני פרים מבוגרים מגזע הולנדי, מנומרים כתמי שחור-לבן וחחים באפיהם. לעיתים היה פר צעיר מסתובב עימם בבוץ המסריח ולועס ומעלה גירה ומחכה בסבלנות ערמומית ליום שבו יִכְבד משקל גופו כשלהם ויוכל להשתתף עימם במלאכת ההרבעה של כשבעים עד מאה הפרות שהיו ממתינות בסבלנות ברפת הגדולה, זו שצורת רי"ש לה ומקומו בקצה הצפוני-מזרחי של חצר החומה.
אלה היו ה"חיות" המפחידות ביותר שהִכרנו. גם כיום קשה לי לכנותם – בהמות, כי למילה בהמה יש איזה צליל כנוע וצנוע שאינו הולם כלל פר הרבעה. אמנם ידענו כי מי שתופס את הפר בחָח, זו טבעת הברזל התקועה באפו, בקרום-הבשר הדק שבין נחיריו – יכול להשתלט עליו בקלות – כי הפר הפראי ביותר נעשה חסר-אונים כאשר מושכים אותו בנקודה רגישה זו שבפניו. אבל לך תפוס גוש-שרירים כבד שכזה באפו! – היינו מתקרבים בלב חרד אל גדר-הברזל של המִכלאה ומתבוננים בהם והם משיבים לנו מבט ערמומי כלשהו בראש מורכן, כמפתים – נסו רק להיכנס, ונמעך אתכם אל העמודים או נשקיע אתכם בנגיחת-ראש בתוך עיסת הזבל השחור, הבוצי, אשר בה אנו בוטשים יום אחר יום ברגלינו.
מעודי לא ראיתי מבט ערמומי ומסוכן שכזה בעיניה של פרה. הבדל אופי ומזג מוחלט שכזה בין זכר ונקבה מאותו מין לא פגשתי מעודי. להפך, באיזו סבלנות היתה עומדת פרה, גם בשעת לידתה, וקרום-השִלייה הלבנבן, התפוח ככדור, בולט מאחוריה והיא גונחת וגועה וזה אינו זז כמעט. באיזו סבלנות היא מניחה לרופא הווטרינר לשלוח יד פנימה אל תוך רחמה כדי לבדוק את מצב ההמלטה. וכמה היינו חרדים על כל פרה פן תמלא כרסה בעשב רטוב ותתנפח ויהיה צורך לתקוע סכין בבִטנה כדי לשחרר אותה מן הגזים ולהצילה.
גם את חביבה, העז הלבנה שלי, שחיבבתיה והייתי מלטף אותה ומנשקה על לחייה ומדגדגה בגרונה ומניח לה ללקק מלח מכף-ידי ומושך בשובבות בִּזְקָנה וגוזם במזמרה את ציפורניה – הייתי בודק שבע פעמים ביום ומקיף את ביטנה ולוחץ מעט ומאזין בהצמדת אוזן – אולי התנפחה והתקשתה מאכילת עשב רטוב שאני ברשלנותי הנחתי לפניה? וחס-ושלום יהיה צורך לקרוא לווטרינר דוקטור פרבר שיתקע סכין בכרסה? – דבר שלא קרה אף פעם, תודה לאל. אבל אני, החבר הצעיר ביותר בסניף המקומי של "עזיזה", אגודת מגדלי עיזי-בית בישראל, אני שקיבלתי ספרון עם תמונת עז לבנה על כריכתו ופירוט כל הטיפולים והפגעים האפשריים – הייתי חרד, חרד מאוד, לשלומה.
ולא פעם הייתי מדבר באוזניה שעה ארוכה על צרותיי ועל אהבתי הנכזבת לנלי, והיא היתה מניעה כלפיי באוזניה כמגרשת זבוב, וכאילו היא מחייכת אליי בעינה הלבקנית, הנִראית מצד פניה הקרוב אליי. וכששואלים אותי לפעמים איך זה שאני יכול להרצות כמעט בפני כל קהל ואין בי שמץ של אימת-ציבור, אני עונה: "מי שהִרצה בילדותו בפני עיזים כבר יש לו ניסיון עם בהמות!"

*

לאחר שנים, ואני כבר סטודנט לספרות באוניברסיטה העברית בירושלים, פגשתי שוב את איה שנעשתה יפה עוד יותר בעורה השחום, האשכנזי והמשגע, ובעיניה הכחולות, כן, עדיין היתה כלחמנייה טרייה, ונדלקנו. לא אהבתי אותה אבל נדלקנו.
בימים הרחוקים ההם לא היו סרטי פורנו זמינים, לא היה פחד איידס, ומין מזדמן בפגישה ראשונה, או לפחות מזמוז רציני בלי חדירה – היה מתרחש לעיתים קרובות אפילו באמצע היום אחרי ארוחת-צהריים של קציצת דג פילה ומרק קלוש במֶנְזָה שברחוב מַמִילָא, כאשר מן האצבעות נודף עדיין ריח דג ותבשיל זול, ומתמזג בהמשך עם ריח הכּוּס.
היה זה כמעט עלבון לסטודנטית שהסכימה לבוא לחדרךָ, אם במשך ישיבתה אצלך לא ניסיתָ לתקוע בה מבט חודר שלעיתים גם הצליח לפעור מולך את עיניה הנוצצות במין הרשאה רטובה ואילמת להתקרב אליה, אם לא למטה מזה.
היו שהתמסרו בהנאה גלויה והיו שהגיבו כאילו רק גופן נוכח בחדר. יַעֲנִי, קדֵשוֹת מעוּנות. ומי בכלל חשב על הטרדה מינית? להפך, מי שלא ניסו להשכיב אותה חששה שמשהו פגום בה וחשה עצמה דחויה, מה-זה דחויה – חוּי דחויה! – היתה מטפלת במראה החיצוני שלה עד כדי הגזמה. פנים. בגדים. חזייה מרופדת. אני עצמי, רק מטוּב-לב בעלתי מבוגרות ממני וגם מכוערות, מָמֵש טבלתי והשרץ בידיהן ומעולם לא הברחתי מישהי ולא ברחתי ממנה בתואנה של שלשול, כפי שנהג דודי אלכס בנשים שלא נשאו חן בעיניו.
ואיה, למרות שלא אהבתי אותה וגם היא לא החשיבה אותי מי-יודע-מה בתוכניותיה לעתיד – אבל כנראה ששנינו היינו אז בתקופה קצת נואשת ודחויה כל אחד בחיי האהבה שלו, בודדים במֶנזה אותם צהריים עצובים, כורעים תחת עומס עבודות סמינריוניות משעממות ושיעורים שמייבשים את השכל –
אבל איה, טרייה וצחקנית כתמיד, וכאילו טיפות זרעם של כל הגברים שעימם התעסקה לא באו אלא לרענן ולהעניק נעורֵי-נצח לעורה הקטיפתי וללחייה החלקות –
ונאחזנו זה בזה בחדרי (שנמצא לא רחוק משם, ברחוב עקיבא 4, אצל גברת בניכר סיל), ובעברנו המשותף, ולא פסקנו להעלות זיכרונות משעשעים מהמושבה גם כבר כשהיינו ערומים לגמרי, ואחרי מקלחת בסבון-כביסה, שלא חדלתי להשתמש בו כל ימיי כדי לשמֵר את ריח המושבה, ואיוֹנֶת החזיקה את האבר שלי ושִפשפה אותו כשהיא מתפוצצת מצחוק:
"אתה זוכר איך התנודד לו הזין השחור, למוכר-הביצים הערבי הזקן שכרע מולנו?"
והרפתה משלי כשהיא מכה בו קלות ועוקבת איך הוא מיטלטל מצד אל צד.
"בֵּייד! בֵּייד! חַמאמַה!" חיקיתי את הערבי כשאני ניצב על ברכיי ומפציר בה לנשק לי את הביצים.
איה יקרה ומצומקת, השנים לא היטיבו עימך. סלחי לי על גילוי הלב. אני מבטיח לך שאיש לא יזהה אותך בדפים האלה.
איה על ארבעתיה ופניה טמונות במבושיי הנודפים ריח סבון-כביסה, עושָׂה בהם כחפצי. ליטפתי את שערותיה הדבשיות, אף הן בריח סבון-הכביסה, את גבה החלק ללא מתום, את עכוזה הבהיר שכמו שמר עדיין את כל בתוליותו מאז ניסה גיורא להשחיל בו לעינינו את הזרג על החול בצריפון הירוק של תחנת "אגד" ומאז ירדה כף-ידו של דוקטור קסלר על גבה עד ששרטה לה את פי הטבעת ולדבריה נגעה לה בקקי.
"אתה זוכר את חַבִיבָה הלבנה שלך?" הִמהמה מבין אשכיי, "בוא נשחק בעֵז ואתה!"
"מה זה?"
"עֵז, אני, ואתה, אוּרי!"
והיא הרפתה מתותחִי המוּטס על שני גלגליו שנותרו תלויים באוויר כְּלִפנֵי נחיתה, נִשארה על ארבעתיה, ואני ירדתי לצידה והתחלתי ללטף את צווארה ולנשקה על לחייה ולדגדג לה תחת הסנטר. איה נשאה ראשה כלפי מעלה ונהנתה עד שהשמיעה קולות הנאה של עז הולנדית לבנה שמעלה גירה וצוחקת, ואני שאלתי אותה אם היא רוצה ללקק גרגירי מלח-גס מכף-ידי כמו שאהבה מאוד חביבה בדיר שלה, והיא אמרה שתודָה לא, הספיק לה "ללקק לי את הבֵּיצוֹת."
ואחר-כך חלבתי אותה בתנועת האצבעות שבה הייתי חולב בוקר וערב את פְּטַמות עטינֶיהָ הוורודים והמנומרים כתמי שחור של חביבה. תופס בשד בין אגודל לאצבע ומכווץ בזו אחר זו את שאר האצבעות בתנועת מניפה נסגרת כלפי מטה, וכך סוחט פעם פטמת ימין פעם פטמת שמאל הנתונות בשתי כפות-ידיי – עד ששדיה התקשחו ממש כתותחִי ולא יכולתי להמשיך לחלוב לה.
"חבל שאני לא שומעת את סילוני החלב הדקים מצלצלים על דפנות סיר האמאיל שלכם מתחתיי ונבלעים בקצף הלבן, שממנו אימא שלך היתה עושה גבינה נהדרת," צחקה, מגוּרה, ותפסה באצבעותיי הסוחטות אותה, כמבקשת להרגיש את שדיהָ-שלה דרכן, "אוי כמה הייתי רוצה להניק אותך!" גִרגרה, "כמה אני מתגעגעת לגדיים שחביבה שלכם היתה ממליטה באביב, לריח שלהם, אתה יודע מה? בוא נשחק עכשיו בעז דורשת ותיש מיוחם ונגיד שהיית סוחב אותי כל סתיו לאדון פסילוב, אבא של נָתִי [לימים אלוף נתי שרוני, אבא של השחקנית יעל שרוני]! אוֹי כמה שאני מתגעגעת..."
"מה, אַת התיש?"
"לא, אני העֵז שלך, טֶמְבֶּל! בוא נעשה זיון אמיתי של בני-המושבות!"
"כמו במֶסְחָה? שהורידו את הקָנְדוֹנִים רק אחרי שלושה ימים כדי שהעירונית ששכבה איתם לא תיכנס להריון?"
"תפסיק שטויות. אמרתי של בני-המושבות! ושילכו לעזאזל האמיגראנטים! אני רוצה אותך כמו תיש על עז! אני רוצה שתמלא אותי חלב מהביצים שלך!"
הרבצתי קול חרחור מיוחם מהאף כמו שזכרתי את התיש של פסילוב, ועליתי על איוֹנֶת מאחור.
"אל תפחד, אני לא בימי הביוץ שלי," הסבה ראשה לאחור כלפיי, כשאני שוקע לא רק בַּכּוּס הלועס שלה אלא גם בעיניה הכחולות, "אתה יכול להזריע אותי בלי חשש."
"עיזים לא מדברות על ביוץ, עיזים עושות מֶה… מֶה…"
"מֶה... מֶה... מֶה... רק לא בתחת, בבקשה... בהמות דקות לא עושות בתחת, נמאס לי מֶ... מֶה... מֶה..."
התפעלתי מהידע שלה בִּלשון המקרא ובתאוותיהם הנלוזות של הגברים שהיו לה, והנחתי שתי ידיים קשות על שכמה כמו תיש את גפיו הקדמיות. "סליחה שאני לא מסריח כמו התיש של פסילוב בתקופת הייחום."
"זה בסדר. מֶה... מֶה..."
"בפעם הבאה אשׂים לך על הראש גבינת צאן, כי מוסיפים להן באופן מלאכותי תמציות המחקות את הסירחון הנודף מגופם ומאשכיהם של התיישים בעונת הייחום."
"לא תהיה פעם הבאה. מֶה... מֶה..."
המחשבה שאני בא עליה כדרך תיש בעז החזיקה אותי בתוכה הרבה יותר, אני חושב, משהיה מחזיק התיש של בֶּרְל פּסִילוֹב (שקיבל מאיתנו תשלום) בחבִיבָה שלי. מעולם לא הרגשתי כל-כך תיש, נחרתי לתוך אוזניה של אַיוֹנֶת, והייתי שעיר-עיזים, והייתי אל יווני עם ראש תיש, ויכולתי לבעול עדר, את מכלאות הצאן של הסטודנטיות פעורות הפות הפועות אליי מכל הפקולטות ודורשות: "מֶה... מֶה..."
קטונתי מדעת אִם עֵז מגיעה לאורגזמה, אבל נִראה שהמחשבה עליי כתיש הועילה מאוד לאיה. וכשסיימנו תפסתי בידי השמאלית את שני קרסוליה, קרוב לכף הרגל, והרמתי אותם גבוה כשהיא נסמכת רק על ידיה, והתחלתי לשפשף בכף-ידי הימנית את גבה בתנועה קבועה מלמעלה למטה, רק מלמעלה למטה, לכל אורך הגב, מלמעלה למטה, כשאני טופח וסוטר מדי פעם על שיפולי-גבה ואחוריה המורמים –
ועקביה המפונקים ורכי העור נוגעים-לא-נוגעים בשפתיי –
"מה אתה עושה, משוגע?"
"מה שבֶּרְל פסילוב היה עושה לחביבה העז שלי אחרי שהתיש גמר – כדי להיות בטוח שֶהַדוֹזָה [המנה] שקיבלה תְעַבֵּר אותה – "
ומרחתי לה את התחת ושיפולי הגב בשִיוּרֵי טיפות הזרע כדי שלא תתקמט.

איה, איוֹנֶת, למרות שאהבתי את נלי, אני מתגעגע אלייך! – עומד לי כשאני נזכר בך.
ניסיתי להתקשר איתך עוד פעם-פעמיים, כשהרגשתי תיש מאוד. ויום אחד ראיתי ב"הארץ" מודעה שהתחתנת. תגידי, הבת שילדת אז היא גדייה שלי?
אחייני שפגש את בתך בצבא סיפר שאלונה דומה לי ומסר לי דרכה דרישת-שלום ממך אליי, לתיש. (מה תיש? היום אני גבינה!)
הוא גם ראה אותך פעם, כשביקר עם אלונה בביתה, ואמר שאת נראית זקנה מאוד. ומקומטת כולֵך. אוֹי וֵי.
*

בבוא העת להזריע פרה היו נסגרים כל הדלתות והשערים בחצר-החומה של האחוזה ובקומותיה התחתונות. במדור הפָּרים, שמשום-מה המשיך להיקרא כל השנים על שם דודי ההולל "חצר אלכס" – היה נפתח שער נמוך עשוי צינורות-ברזל הפונה פנימה אל החצר, ופר אחד היה שועט בנתיב אלכסוני לאורך כל החצר הפנימית, חולף על פני מגדל המים העשוי בטון שבמרכזה ונבלע בפתח הרפת. שם בפנים חיכתה לו בתא מיוחד, מוקף צינורות-ברזל כך שלא היה אפשר לה לזוז ממנו – הפרה המיועדת-להרבעה. את הדרך חזרה היה עושה כנִראה רגוע יותר, כשהוא מובל בחח.
יום אחד אחר-הצהריים נכנסתי לחצר האחוזה, התחומה בחומה גבוהה המסויֶדת בחום-כתום (כך היו צבועים בתי האחוזות של האצילים בהונגריה, שממנה עלה סבי, בצבע הזה סייד את ביתו במושבה, וממנו הושפע דודי אלכס שבנה את האחוזה עבר אדון פלז הזקן). באתי עם גיורא כדי ללקק את גלידי קרח-השמנת מן הסֶפַּרָטוֹר הצורמני הפועל במחלבה שבקומה הראשונה, מתחת לדירתו הגדולה של אדון פלז.
משום-מה השתהיתי קצת מאחורי גיורא, שכבר את חצה את החצר ונכנס למחלבה, והנה לפתע אני מבחין באיזו דממה מוזרה מסביב, כאילו אני יחידי בכיכר ענקית, סגורה, ומהקצה שלה שועט למולי גוש של פר מתנשף, שנחיריו רוטטים ונוטפים מים וכתמי עשב לעוס, ומישהו שרץ אחריו, כנהוג, צועק אליי מה אני עושה פה ומזהיר אותי לזוז הצידה מנתיב הזיונים של הפר –
התחלתי לרוץ אך הפר רץ מהר ממני. כל זה נמשך אולי שניות אחדות – וכשהגעתי קרוב למגדל המים, אשר בבסיסו המרובע היתה קבועה רצפה וסביבה מעקה-אבן נמוך – הִטלתי עצמי בבת-אחת לרגלי המעקה מבחוץ, שוכב ונצמד אליו, ובעוד רגע רעדה האדמה שעליה שכבתי ועלה לעומתי אבק פסיעותיו של הפר השועט, אשר אילו סטה רק סנטימטרים בודדים ממסלול ריצתו המיוחמת היה מועך אותי כליל ושובר את עמוד שִדרתי.
קמתי.
סוּפת הפר כבר נבלעה בפתח הרפת המוצל. גיורא התבונן בי ואמר:
"מה קרה לך?"
אבל אמר זאת באורח סתמי, כאילו לא הבין כלל מאיזו סכנת מוות נחלצתי. ואולי זה פשוט לא היה כל-כך איכפת לו. גם אף אחד אחר לא ניגש אליי, כאילו איש לא נמצא סביב או לא הרגיש במה שקרה.
ויותר לא דוּבּר על כך בשום מקום ואיש לא ידע, גם לא אבא. עשרות שנים חלפו מאז הרגע ההוא ועדיין אני זוכר הכול, פרט אחר פרט, ולא סיפרתי את הדבר לאיש עד עצם היום הזה.
ניערתי את האבק מבגדיי ונכנסתי עם גיורא אל המחלבה ללקק את ה"גלידה" של גלידי-השמנת. ואם טעמת פעם מעדן שכזה אחרי שפר-הרבעה כבד ומהיר ניסה לדרוס אותך – ודאי תבין מדוע אני מוכרח עכשיו לעשות הפסקה וללכת אל המטבח ולהוציא מתא-ההקפאה מנה נכבדה של גלידה ו – ו –